"את צריכה לחתום לו על קרבי. אני עד היום לא משלים עם העובדה שההורים שלי לא חתמו לי", אמר לי הגרוש שלי בעוד שיחת ריכולים טלפונית על הבן המשותף שלנו. כמה ימים לפני כן הילד אמר שהוא רוצה להתקבל ליחידה קרבית. "על גופתי המתה", הכרזתי בדרמטיות, עומדת באמצע הסלון, זורקת מבט לפינת העבודה, שם מול המחשב יושב המתבגר המדובר בפוזה הקבועה שלו ללא כל מושג שכרגע נחרץ גורלו. הוא קולט את המבט, מסתובב אלי וזורק פתאום (מבלי לטרוח אפילו להוריד אוזניות): "אימא, שומעת? אני רוצה להוריד אפליקציה שסופרת כמה ימים נשארו לי עד הגיוס".
האפליקציה תהיה חסרת כל תועלת כי הוא רק בן 15 ועדיין אין לו תאריך גיוס, אבל האפליקציה הבילט-אין שלי כבר מתקתקת והספירה לאחור היא רק קצת יותר מ-1000 ימים. ככל שהעניין הזה מתקרב אלינו אני מרגישה שאני נדחקת לפינה. הזמן עובר ואני מבינה שאני לא מוכנה שיתגייס בכלל. לא לקרבי, לא למודיעין ולא ליחידת המחשוב המפורסמת והסודית על גבול גבעתיים-תל אביב. אני לא מוכנה נפשית ללילות כשיהיה בטירונות; לא מוכנה לשעות ארוכות בהן ייסע מהבית לבסיס ויחזור מהבסיס הביתה; לא מוכנה שיעמוד בטרמפיאדות או בצמתים שכל כך אוהבים להפציץ או לדרוס בהם.
אני רחוקה מלהיות אימא היסטרית. עובדה, כשכל קבוצת הוואטסאפ של הורי הילדים בכיתה שלו געשה כי במהלך הטיול השנתי הילדים נקלעו לאזור בו טפטף הגשם, שמרתי על קור רוח, אבל צבא זה משהו אחר. אני לא מוכנה להקריב את הילד שלי למולך ענקי שלא אכפת לו מהחיילים שלו עד הרגע בו הם הופכים למודעת אבל על קיר מתקלף ושלוש שניות על מסך הטלוויזיה ביום הזיכרון. לא אכפת לו גם מאלה ששורדים, אבל יוצאים פצועים, מצולקים או עם טראומה נפשית שלא רואים בעין בלתי מזוינת אבל יכולה לשבור להם את החיים. לא משנה, קרבי או לא, המשמעות היא "להקריב".
העובדה שאבי האומה שלנו, אברהם, סמך על קול אלוהים כשהלך להקריב את בנו היחיד, באמונה עיוורת שהכל יהיה בסדר, וגם אם לא - זה מה שציווה עליו כוח עליון - ובכן, זה לא מרשים אותי. אברהם סמך על אלוהים, אני לא סומכת על צבא הגנה לישראל - מספיק שהבן שלי יהפוך למטרה קלה של מפקד חולה "סגמת" (עדיין קיים הביטוי הזה?). הוא גם יכול להפוך למטרה של הרב שלא יאפשר לו לפתוח את המים החמים בשבת, לחמם לעצמו אוכל במטבח או לנשק את החברה שלו. וזה עוד לפני שנעלה את הנושא של השירות עצמו והתכלית שכבר מזמן איבדה מהאידאולוגיה שלה.
בשירות הצבאי שלי איישתי קו מצוקה לחיילים והוריהם. עזרתי ותמכתי בהרבה חיילים שבורים והורים חסרי אונים. אני יודעת כמה קשה זה לפעמים להגיע למקבלי ההחלטות בפיקוד כדי לעזור לחייל או לחיילת במשהו שכלפי חוץ אולי נראה חסר משמעות, אבל בפנים מדובר כאב מאד גדול. "אולי תחתום על שנת שירות?" אני מציעה לו. "או תלך ללמוד במסגרת העתודה?". בעצם לא, אולי הכי טוב יהיה אם אני סוף סוף אנצל את הקשרים המשפחתיים שלי ואוציא לו גרין קארד. אשלח אותו ממני, כמו שיכבד שלחה את משה - העיקר שלא יתגייס.
אני כמובן מדברת בשם עצמי בלבד. הבן שלי בן 15 והוא לא שותף לדעות שלי. הוא רואה בצבא משהו כיפי, רומנטי, כמו מחנה קיץ בלתי נגמר של צופים. בתוך עמי אני חיה, גידלתי ילד עם ערכים, ילד שרואה לנכון לשרת את המדינה. כמה שאני לא אסביר לו שאני משלמת מיסים, שאני מוכנה לשלם עוד יותר, רק שלא יתגייס, הוא לא יקבל את זה. הוא יגיד לי "אימא, את מדברת שטויות" ואני אסיע אותו לבקו"ם, כי לא תהיה לי ברירה, צו ראשון, שאר הבדיקות והמבחנים ואז ביום הגיוס עצמו, עם תיק גב ענקי, אעמוד שם לצפות בו נכנס פנימה, ואם יתמזל מזלי, אראה אותו גם עולה לאוטובוס ומתרחק משם, רק כדי לחזור אלי הביתה אחרי שבוע או שבועיים.
ומה אז? אני אחזור הביתה כדי להריח את הכרית שלו, לבהות בטלפון בצורה אובססיבית, ובו זמנית להתרחק מהחדשות, לתכנן את התפריט הטעים ביותר לשבת בה הוא יחזור, ולהכין את מכונת הכביסה ואת קרש הגיהוץ כדי שברגע שהוא ייכנס הביתה כבר אוכל להכין הכל ולהתכונן שוב לעזיבתו.