"את מביעה דעה בכל דבר ועניין, אז איך את נאלמת דום כשאת צריכה לדבר עם בחור שמוצא חן בעינייך?", שאלה אותי הפסיכולוגית שלי אחרי שבמשך החודשיים אחרונים דיברתי בכל טיפול על בחור שמוצא חן בעיני אבל אני לא מצליחה להבין אם גם אני מוצאת חן בעיניו, ולהתגבר על הביישנות שלי ולשאול אותו על כך ישירות.
כן, תדמית האומץ שלי היא רק תדמית. מסך עשן שנועד להגן על ילדה ביישנית ששוקלת כל מילה כשהיא מדברת עם הבן שמוצא חן בעיניה. אישה שמגדירה את עצמה כספונטנית, אבל אף אחד לא יודע שכל ספונטניות אצלה מתוכננת בצורה מדוקדקת עד כל פרט, כולל המילים שנאמרות. לפעמים זה כולל אפילו חזרות מול המראה. מה שנראה אלתור הוא בעצם חזרה על תפקיד ששיננתי בראש. התפקיד הפתייני.
זאת הסיבה שאני אף פעם לא מתחילה עם גברים. אני פשוט לא יודעת איך עושים את זה. ואם אני עושה את זה, הכל מתגלגל מאד עקום. למשל, לפני שבע שנים בערך, ניסיתי להתחיל עם גבר שמאוד מצא חן בעיניי, וכמה שלא רמזתי לו על כך, לא קלט את העניין. בסופו של דבר פשוט שאלתי אותו, איך הוא מדרג אותי מ-1 עד 10. הוא ענה לי ש-4. Epic Fail.
בתוך הראש של עצמי אני פתיינית מדופלמת, מפלרטטת עם כל מי שנקלע לדרכי ויש לו דופק וידיים יפות. אבל בדרך החוצה כל הפלרטוט המרהיב מתרסק על חומת הסרקזם. אני סרקסטית מדי כדי לפלרטט. זה נראה לי מגוחך ולא טבעי ולכן כל ניסיון בסופו של דבר הופך לחוסר נוחות. במיוחד כשאני עומדת מול מישהו שמוצא חן בעיני.
אני לא מסוגלת להגיד למישהו בפנים שהוא מוצא חן בעיני. אני מתביישת להגיד לו את זה ישירות ואם כבר אומרת משהו זה יוצא מגושם על גבול מביך, בדיוק כמו לזרוק על מישהו באמצע הרחוב ערימת כביסה מלוכלכת ולצפות ממנו להתמודד איתה. זה פגם באישיות שמפריע לי מאד, סוג של נכות רגשית מוזרה מאד. אני בונה שמהרמזים שלי הוא יבין ויפעל בהתאם. אבל פעם אחרי פעם התקווה נגוזה.
בכל מקרה, אם אני כבר מחליטה להתחיל עם מישהו בעצמי, אז אני עושה את זה בצורה של "Go big or go home". לפני שלוש שנים במסגרת איזה בירור רפואי הייתי צריכה לעבור בדיקת דימות. בית חולים פרטי, מאוחר בלילה, מסדרון מלא באנשים ואני מחכה לתורי. פתאום אני שומעת קול של גבר. קול עמוק ומרשים. יש לי קטע עם קולות וכתב יד. אני לגמרי מסוגלת להידלק על מישהו בגלל כתב ידו. אבל במקרה הזה נדלקתי קודם כל על הקול. עמוק ומרגיע. טוב, הוא גם היה שייך לרופא שגם קיבל אותי, פתח לי את הוריד וליווה אותי אל מכשיר ה-MRI. הספקנו להחליף כמה מילים בדרך, כמובן זה כלל גם את החלוק המוזר של בית החולים שנפתח ברגע הכי לא מתאים והוא נאלץ לרכוס אותו עלי תוך כדי שאני מקללת את עצמי בלב למה לא השקעתי באותו יום בבחירת התחתונים. גם הצלחתי איכשהו בכמה מטרים ספורים להיתקע עם המצח בדלת אוטומטית של המחלקה. כך או כך, אחרי 20 דקות של בדיקה כשהחלקתי החוצה ממכשיר ה-MRI, כבר הרגשתי מאוהבת.
לא ידעתי את שמו, אבל החלטתי לפעול כמו עיתונאית חוקרת אמיתית; פניתי לדוברת של בית החולים, הסברתי לה את הסיטואציה וביקשתי ממנה להשיג לי את שמו ואת הטלפון של אותו רופא. לקח לי שבועיים לנסח הודעת וואטסאפ נון-שלנט בסגנון "הייתי במחלקה הרדיולוגית בתאריך כזה וכזה ובא לי להזמין אותך לדרינק". הרופא היה מוחמא מאד, קצת המום, והוא סירב בנימוס בטענה כי הוא בדיוק יצא מקשר ונכנס לתפקיד חדש. מה שהתחיל כקומדיה רומנטית, התפוגג, כמו שאריות של חומר הניגוד בגוף שלי כמה שעות אחרי הבדיקה.
אם רק הייתי פחות בררנית וביישנית, אולי הייתי מצליחה כבר מזמן למצוא זוגיות. פחות בררנית, כדי לא לדחות את כל מי שפונה ופחות ביישנית כדי לפנות ישירות מי שמוצא חן בעיני. וסטוצים פשוט לא עושים לי את זה. אני צריכה אתגר.
לא, אני לא מתייאשת. לאחרונה ניסיתי את מזלי שוב. יש גבר שמוצא חן בעיני ויוצא לנו לא מעט לדבר על כל מיני דברים. לפעמים הרגשתי שיש משהו הדדי, ולפעמים – לא. מתעתע. אז באחת השיחות, אחרי שלקח לי מלא זמן לנסח את השאלה בראש, זרקתי לו באגביות (הכי מאולצת): "אם היית נתקל בפרופיל שלי בטינדר, היית מחליק ימינה או שמאלה?" ומיד השתפנתי והוספתי "לא, אל תענה לי" והעברתי נושא. הוא לא ענה לי. אני חושבת שעצרתי אותו כי פחדתי מהתשובה. מכל תשובה. בעיקר כי תכננתי איך להמשיך משם, ללא קשר למה שהוא יענה לי. מצד אחד רציתי שיבין את הרמז, מצד שני פקדתי עליו לא לענות. נשארתי נאמנה לעצמי, ורבלית מבפנים, עילגת מבחוץ, לעתים אף מטופשת, מקנאה בנשים אחרות שזה בא להן בקלות.
לפעמים אני בטוחה שההתנהגות הזאת נובעת מהפחד להתמודד עם דחייה, מצב שמחזיר אותי לגיל 16, כשהחבר "הרציני" הראשון שלי זרק אותי כי אני "חכמה מדי ולא יודעת לרקוד". קודקס התנהגותי פנימי, כללי זהירות, מחסומי נפש רבים שנועדו כדי לשמור עלי משברון לב או שברון אגו - שאגב שניהם כואבים כמעט באותה מידה.
בסופו של דבר אני חושבת שזה קשור גם להיותי הטיפוס המלהק. אני תמיד נוטה להיות "מלהקת" ביחסים, מושג שהמציאה חברתי הטובה, הסופרת המופלאה סנונית ליס. לדבריה, אנחנו מאד אוהבים ללהק אנשים אחרים לתפקידים בחיים שלנו, אפילו בלי לשאול אותם ולתאם ציפיות. כך גם אני. אפילו בלי לבדוק אם אותו מלוהק היה מעוניין להגיע לאודישן או מצליח לעבור אותו.
אני משתעשעת עם עצמי ועם הפנטזיה הקלילה הזאת, יוצרת תסריט, ואז, כשמופיעה ההזדמנות, אני מבינה: יש סיכוי לא רע שהסיפור שהמצאתי סביב הליהוק יכול להתנפץ בקלות כמו בועת סבון, אז אני מעדיפה לשמור על הבועה הזו בזהירות, להתנחם בה וכך גם להישמר מהדחייה. כמובן, אף אחד לא מבוטח מזה שבגלל תנועה לא זהירה אחת, מעשה פזיז או משפט שנאמר לא במקוםב - הבועה לא תתנפץ. לא במקרה מבועות סבון לא בונים בניינים. אני מבינה את כל אלה ועדיין אין לי את האומץ הדרוש להניח את אבן הפינה בלי לדעת איך ייראה מה שאני בונה. לעשות את הצעד הראשון עם עיניים עצומות, בלי לדעת אם מחכה לי שם תהום או כר דשא מפנק. אני רוצה לאבד שליטה על התסריט ועל הליהוק שעשיתי ולשחרר. אני באמת מעדיפה לחכות שהצד השני יעשה את הצעד הזה בשבילי. אבל אם כבר אני איאלץ לפוצץ את הבועה הזו לבד - אז רק במימדים של “Go big or go home”. ככה זה. ככה אני.
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל