"איזה יופי הם שרים, אה?", אמר לי השליח אחרי שהעלה לקומה שלי ביום שישי בערב שתי צידניות מלאות במוצרים מרשת חנויות לא כשרה. "הם" אגב, אלו השכנים שלי שישבו באוהל ברזנט מאולתר ברחבה בין הבניינים ועשו קבלת שבת.
האמת? סיטואציה יותר הזויה מזו אי אפשר היה לתאר אם לא המצב הנוכחי. מאז פרוץ הקורונה, רחבת הדשא בין שני הבניינים בשכונה עברה מהפך – פעם היו שורצים בה ומחכים לאוכל שלהם חתולי רחוב, אבל לאט-לאט היא התחילה לשנות את פניה, ואת החתולים החליפו מתפללים.
קחו לדוגמה את סדר פסח האחרון והמשותף לכל הבניין, כשכל משפחה ישבה בבית ליד השולחן עם חלונות פתוחים ומלמטה הקריאו את ההגדה ושרו את שירי החג או תפילות של שבת בבוקר, כשכל הגברים עומדים עטויי טליתות, עם מבט מערבה, תוך שמירה על הריחוק החברתי כמו להקת חסידות מוזרה שתיכף יתעופפו לשמים.
גם הרחבה עצמה עוצבה מחדש – שרשרת נורות צבעוניות שתלו לכבוד יום ההולדת של מישהו והשאירו כי ככה זה חגיגי יותר, מעשנה ומנגל, שולחן, ציליה וכמה כיסאות. מיד אחרי כיפור נפרשו על הרחבה גם סוכות מרווחות, ממש עיר הבס"דים, וגם אחרי החג, הסוכות המשיכו לעמוד שם עוד שבוע שבועיים, עד שלקראת הגשם הראשון הם נעלמו ובמקומן נבנה אוהל – גג מברזנט עם "קיר" אחד אליו הוצמד "ארון הקודש" (ארון ישן עם ספרי תורה), שאר הקירות פתוחים, כיסאות, שולחנות ומאוורר אחד, כי בואו, כמה חורף כבר יהיה כאן
עכשיו למרות שבתי כנסת כבר נפתחו לתפילות, עיר הבס"דים המשיכה בשלה, ועל העץ ברחוב ליד הבניינים שלנו תלוי שלט שמזמין את כל מי שרוצה להגיע ולהתפלל תפילות במהלך השבוע וכמובן גם בשישי ובשבת.
ואז הגיע הגשם הראשון. בערב, ממש בזמן שיעור התורה הקולני באוהל למטה. שמעתי אותו נהדר מהקומה השנייה שלי, משהו על יהושע בן נון והעיר שושן. משהו שאולי למדנו בתנ"ך בתיכון ואולי לא. ואז נפרץ הסכר והתחיל המבול, והצצתי החוצה: קיר גשם שמטופף על גג הברזנט ומציף את הכל מסביב, וקבוצה של גברים לומדת שיעור תורה בקולי קולות בניסיון להתגבר על רעש הגשם, ויחד איתם גם כמה חתולי רחוב, שלא ממש משתתפים בשיעור, אבל כבר קלטו שהחורף יהיה להם הרבה יותר נעים.
בתחילת הקורונה, אני מודה, כל הסיפור הזה של התפילות בחוץ עצבן אותי ברמות. להתעורר בשבת מוקדם בבוקר בגלל שירת התפילות העוצמתית, שאני לא יודעת עד כמה היא מגיעה לאלוהים, אבל היא בוודאות חודרת את החלונות הסגורים. הרעש, הצעקות למטה, ובעיקר כל השמחה שאני פשוט לא שותפה לה.
זה הגיע גם כי היחסים שלי עם הדת מאוד מורכבים; אני אוהבת ומכבדת את המסורת, למרות היותי, כאמור, לא רק חילונית, אלא גם החשודה המיידית הזו שנדרשה בזמנו לעבור בירור יהדות ברבנות כדי להתחתן. בסוף עברתי בהצלחה, בזכות העובדה שסבתא שלי הייתה מאותו שטעטל עם הדיין, זאת למרות שאפילו העובדה שהסבא שלי היה בן של רב לא הרשימה אותם כמו המכרים המשותפים.
בדלת לידי אגב, גרה משפחה חרדית גדולה. אי אפשר להגיד שאנחנו חברים אבל יש לנו הסכם לא חתום על תמיכה הדדית: אם הבן של השכנה מגיע מהישיבה ואף אחד לא בבית, הייתי שומרת לו על החפצים עד שילך להביא את המפתח ונותנת לו מים (בבקבוק סגור), וכשבטעות ננעלתי בבית, צלצלתי אליה והיא שלחה את הבת שלה לעמוד מתחת למרפסת שלי כדי שאני אזרוק את המפתח והיא תפתח לי מבחוץ.
אי אפשר לספור את כמות הפעמים כשהשליח צלצל בדלת שלהם במקום הדלת שלי והפתיע אותם עם פיצה עם פפרוני או מקדונלד'ס עם גבינה, אבל בסופו של דבר תמיד הרגשתי שהם יודעים עלי יותר ממה שאני יודעת עליהם- וגם זה בעיקר סטיגמות.
ועכשיו פתאום קיבלתי הצצה, לא רק הצצה, ממש את האפשרות לשבת בשורה הראשונה ולצפות במשך יותר מחצי שנה באנשים שאני מכירה במשך שנים וסה"כ גרים איתי באותה קומה ובאותו בניין - כשהם חיים את חייהם. סוג של ריאליטי לא ערוך ולכן פשוט פרייסלס בעיני.
פתאום האפשרות הזו להציץ בלי להפוך חלק קירבה אותי אליהם, פשטה את כל המשוואה הזו והשטיחה את הביצורים. פתאום הבנתי שהדת יכולה להיות יותר נגישה, יותר ארצית, לא מתחבאת מאחורי העסקנים והכללים הנוקשים. לא כאמצעי דיכוי או שליטה - אלא פשוט סיפור. טלנובלה שנמשכת לאורך הדורות.
דת שלא מרחיקה ולא מפלגת, דת שלא מרגישה חריגה בנוף וגורמת לאחרים להרגיש חריגים. דת שלא מנצלים אותה לטובת האינטרסים והפוליטיקה, לטובת המלחמות והשנאה. כן, אני יודעת שזה הכי נאיבי על גבול הזוי לחשוב על זה כך, אבל אני מודה – כשהדברים יחזרו למסלולם, אני קצת אתגעגע.