אלירן מלול, אביעד משה, אמיר רז ועמוס עוז: למה אנחנו כל כך מופתעים כשאנחנו מגלים על עוד מקרה של אלימות במשפחה, כביכול מאנשים "נורמטיביים" ו"רגילים"? האם יש עלייה או הסלמה בתופעה הקשה או בשיח עליה בתקופה האחרונה? פנינו אל ד"ר עמית סעד, פסיכיאטר בכיר במרפאה לטיפול יום פסיכואנליטי בנשים במרכז הרפואי לטיפול במוח ובנפש 'מרחבים' שבבאר יעקב, כדי לנסות להבין מעט יותר אתה מה שלפעמים המוח מסרב לקבל.
"אם להתייחס לנתונים הסטטיסטיים, הרבה פעמים בקבוצות אוכלוסייה מסוימות או במדינות מסוימות קיים תת-דיווח. יש קבוצות בהן אנשים פשוט לא מדברים על זה, כי זה לכאורה נמצא בגדר הנורמה או פשוט לא קיימת מודעות לגבי מה מותר ומה אסור", מספר ד"ר סעד. "מצד שני, הרבה פעמים יש חוסר דיווח דווקא בקבוצות שהיינו מצפים שתהיה מודעות לנושא ושיח גלוי יותר. למשל, אישה עובדת, משכילה ומצליחה מאוד בתחומה שעוברת בחדרי חדרים פגיעה אלימה מבן זוגה. לפעמים דווקא היא תתבייש להודות בכך שיש אלימות בבית".
ולכן היא יוצרת 'תמונה מושלמת' ברשתות החברתיות? כדי שלא יחשדו או לא יגלו?
"לפני שמדברים על יצירת מצג שווא צריך להבין שכשמדובר באלימות פיזית וגם באלימות מינית, הקורבנות, מי שנפגע, מסתובבים הרבה פעמים עם תחושת אשמה עצמית. התחושה שמלווה אותם היא שהם לא היו בסדר ומה שקרה זה באשמתם. זו גם הסיבה שהם יתכחשו למצבם ויחוו קושי גדול לפני שהם ניגשים לדווח. הם מרגישים אשמים כאילו שמדובר במשהו שקורה בגללם. ולכן, הרבה פעמים במקרה כזה נוצרת אידיליה כלפי חוץ או פשוט הכחשה. כי אם זה בגללי - אז באיזו זכות אני יכולה להתלונן?".
יש תחושה שזה כבר הופך לנורמה. תוך כמה חודשים בלבד קיבלנו כמה פרשיות מאוד דומות של רצח או ניסיון רצח של אישה על ידי בן הזוג שלה. זה מעיד על מגמה?
"אין ספק שבשנה האחרונה הייתה עליה חדה בכמות המקרים של אלימות במשפחה, ככל הנראה בגלל משבר הקורונה והמתח שנלווה אליו. אבל מההתרשמות שלי, הרבה פעמים זה גם עניין של התקשורת. יש תקופות בהן מבליטים יותר כל מקרה שקורה ויש מקרים שהרבה פחות".
יש גם מקרי רצח נשים שלא מגיעים לכותרות.
"אמת. וזה תלוי בהרבה גורמים, כגון מגזר או מוצא. נדמה לי שהתקשורת פחות מגלה עניין כשמדובר באלימות במשפחה במגזר הערבי, או בקרב עולים חדשים או פליטים".
עוד סיבה לתת-דיווח, כך לדבריו של ד"ר סעד, היא מצב בו פגיעה אלימה יושבת על מקומות מאד לא מודעים בגלל תחושת האשמה העצמית. "אנשים שעברו אונס למשל, לא יכולים להודות אפילו לעצמם שזה היה אונס, מרוב שהם מאשימים את עצמם. בנוסף, ישנם לא מעט מקרים בהם גם אחרי תקופה ארוכה ואחרי טיפול, אנשים שנפגעו המשיכו לחשוב: 'האם עשיתי משהו שזה הגיע לי? אולי בכלל רציתי את זה'. וההמשך הטבעי של קו המחשבה הזו הוא: 'ואם רציתי, זה כבר לא אונס'. לפעמים ההכרה שהתרחש אונס היא כל כך בלתי נסבלת ואז קו המחשבה הוא "לא יכול להיות שעברתי אונס - אז כנראה רציתי את זה".
מה עם שאר בני המשפחה? הם לא רואים?
"דווקא הרבה פעמים בם כן רואים את זה מהצד, בתוך המשפחה. בני משפחה אחרים מודעים לזה, אבל ההכרה שדמות אהובה או מרכזית במשפחה היא מתעללת היא פשוט בלתי נסבלת. אני רואה משפחות שכבר גילו שסבא, או אבא פוגעים בילדים, והן פשוט לא יודעות איך להתמודד עם זה. בסוף אלו האנשים שהם קרובים אליהם באופן הכי אינטימי שיש והכרה באלימות שלהם היא לפעמים בלתי נסבלת. תראי כמה קשה לנו להכיר בכך שעמוס עוז היה אבא מתעלל. עכשיו תדמייני כמה קשה לאמא לתפוס את זה שאבא שלה התעלל מינית בבת שלה או באחותה".
אבל יש תחושה שלאחרונה השיח השתנה.
"היום בהחלט יש יותר ויותר דיבור על הנושא. יותר ויותר שורדי אלימות במשפחה מוכנים לדבר על מה שקרה בפנים גלויות. זה נותן לגיטימציה למי שנפגע מאלימות במשפחה להכיר בפגיעה ולעצור את האלימות. כמובן חשוב גם שהסביבה תיתן לנפגעים לגיטימציה ותפחית את הבושה הנלווית לחשיפה".
ומה עם המודעות של הפוגע עצמו? האם זה נכון שתמיד הפוגע חווה פעם את האלימות על בשרו?
"קיימת קורלציה מאד ברורה בין סוגי המקרים. לרוב האנשים שמגיעים לטיפול גדלו במשפחה אלימה, משפחה עם חינוך נוקשה, והרבה מהם נפגעי אלימות בעברם".
האם קרה לך בפרקטיקה שמישהו נכנס אליך לחדר, הודה שהוא אלים וזקוק לטיפול?
"לרוב אנשים אלימים או הורים אלימים מגיעים לטיפול אחרי שמשהו כבר קרה. לרוב זה קורה בהפניית מערכת הרווחה. עם זאת, כן הגיעו אלי לטיפול מספר בעלים אלימים ביוזמתם".
אבל יש כאלה שמגיעים באופן עצמאי? כמו, למשל, במקרים של הפרעות אכילה או חרדות?
"לרוב, כשאנשים כאלה מגיעים, בנוסף לבעיית האלימות יש להם גם בעיות נוספות. הרבה פעמים אלה התפרצויות זעם או פגיעה אחרת באישיות: קושי בוויסות הרגשי, שינויים במצבי רוח. ואז, כבר במהלך הטיפול הנושא יתייחס גם לדחפים אלימים שי שלו כלפי האחרים".
פעם אחת ולתמיד: האם גם הגברים חווים אלימות בתוך המשפחה?
"זו עוד קבוצה שסובלת מתת-דיווח בצורה מובהקת. היום אנחנו יודעים שקבוצת הגברים שסובלת מאלימות במשפחה היא לא מבוטלת כפי שנוטים לחשוב. עדיין, סטטיסטית, יש יותר גברים פוגעים מנשים פוגעות וכדאי להוסיף לזה גם שזה נושא פחות מדובר והנפגעים פחות מגיעים לטיפול. אצלנו במרכז הרפואי מעניקים טיפול גם לנפגעי אלימות במשפחה וגם לפוגעים. הם נמצאים בכמה מחלקות בבית חולים, והכל תלוי בנתוניהם האישיים. אם גם אתם מרגישים שאתם על הסף או רגע לפני פיצוץ מילולי או פיזי - אל תחכו וצרו קשר עם רופא משפחה שלכם או המרפאה הקרובה והם ינחו אתכם כיצד לפעול ולשמור על איזון".