יש רגעים שמרגישים כמו המפץ הגדול. רגעים שמשנים תפיסות, הגדרות, מות של עידן במקום אחד, והיווצרות של חיים במקום אחר. עם פתיחת עונת הכדורגל הנוכחית, התחושה היא שהקורונה לא רק טלטלה את עולם הספורט זמנית - אלא יצרה מפץ עצום שעדיין מהדהד בתוך עולם הכדורגל.
אימפריות כמו ברצלונה קורסות ונמצאות על סף פשיטת רגל, בזמן שהשייחים מהמפרץ הופכים את הכדורגל למגרש המשחקים הפרטי שלהם; הם קונים ומשדרגים מועדונים בינוניים והופכים אותם לאימפריות שדורסות את מיטב הליגות הבכירות. השיא הגיע כמובן עם האירוח של מונדיאל 2022 בחורף הבא בקטאר אחרי סקנדל בלתי הגיוני בעליל.
ובתוך כל זה, מתבשל לו המפץ הגדול הבא, שבו שני גיבורי העל, הסופרסטארים הכי גדולים של הענף, מסי ורונאלדו, דוהרים ומכדררים את עצמם לעבר סיום הקריירה, ועוזבים כרעם ביום בהיר את המועדונים בהם שיחקו אחרי שלמעשה הבינו שהם לא יכולים לסחוב על גבם קבוצות ומועדונים עד פסגת האוורסט (או הצ'מפיונס) כמו שעשו במשך שנים - והם מחפשים טוויסט אחרון נוסף, כזה שיותיר חותם בלתי נשכח.
שלל הסערות האלה יוצרות אחריהן גלי הדף שעתידים להגיע ולשנות את מאזן הכוחות בכדורגל העולמי, ובמקביל לייצר משחק כסאות בין השחקנים שעומדים מהצד וטוענים לכתר אחרי האגדות המהלכות מארגנטינה ופורטוגל. מסי, שהצליח סוף סוף לקחת את נבחרתו לזכייה בקופה אמריקה, הצטרף לקרקס הכדורגל הנודד של פריס סן ז'רמן, ורונאלדו רק רוצה ומחפש רגעים אחרונים וגדולים במדי השדים האדומים שנקרעים בין המורשת והמציאות.
כך או כך נראה שסדר עולמי חדש מתהווה לו עם המפץ הגדול הנוכחי בכדורגל העולמי - אבל מה איתנו? מה עם המפץ הגדול של בכדורגל הישראלי? מה איתנו? שכל כך אוהבים את הכדורגל שלנו, ושונאים את האכזבות שהוא מייצר לנו בכל פעם מחדש עד שנדמה שבכל פעם שאנחנו מפסיקים להאמין ביכולת של הכדורגל שלנו - נוצר זיק של תקווה שמשאיר את הלהבה הזו בוערת. זיק שנדלק שוב השבוע.
ככל שאנחנו מתרחקים מהטופ של הכדורגל העולמי, אופא ופיפא מקימות מפעלים חדשים שהם למעשה בית ניחומים עם פרס גדול לקבוצות, וגם לנבחרת ישראל. מפעלים שגורמים לנו להאמין שאפשר ואנחנו שייכים. תקראו לזה ליגה איזורית, תקראו לזה ליגת האומות, ואולי בעצם עדיף שתקראו לזה מפעל הפיס של הכדורגל הישראלי - כי ברגע שאנחנו מרגישים תחרותיים במפעלים האלה - זה מצליח להרים אותנו זמנית.
עכשיו, אחרי שווילי רוטשטיינר, המאמן האוסטרי (שהוא בכלל מנהל מקצועי ומונה לתפקיד באחת הפארסות הסדרתיות של "תהליכי ההתאחדות לכדורגל") הצליח לגבש את נבחרת ישראל דרך ליגת האומות ולגבש שיטה קבועה (ובעיקר החזיר את ערן זהבי לעשות ניסים ונפלאות) - הנבחרת שלנו מגיעה במוצאי השבת הקרובה למשחק חוץ נגד סקוטלנד, שבו היא יכולה לנצח במשחק חשוב ולייצר "מפץ גדול" משלנו.
מה הכוונה במפץ גדול משלנו? בעיקר להתעלות מעל הציפיות מזה עידן ועידנים, ולסיים במקום השני בבית, דבר שייקנה לנו תקווה ותחושת מסוגלות בנוסף להשתתפות בפלייאוף על העלייה למונדיאל השערורייתי ההוא בקטאר. כן, זו שוב סקוטלנד, אותה פגשנו לא מעט בשנים האחרונות, זו שהעיפה אותנו מליגת האומות בדו קרב פנדלים אכזרי שבו דווקא ערן זהבי החטיא את הפנדל המכריע. כן, אותה גלאזגו שלא האירה לנו פנים באף משחק בשנים האחרונות, ובשקלול בית וחוץ - המשחקים בינינו הוכרעו על חודו של שער אם בכלל, ואנחנו השכלנו להפנים שזו הרמה שלנו פחות או יותר.
הבעיה היחידה היא שהסקוטים הם אלה שהתעלו בסוף והעפילו ליורו האחרון, ולראות אותם שם היה כמו לאכול את הלב בלי כפית. לראות אותם מצליחים שוב ושוב לנצח עם השיניים ביום בינוני, לראות אותם משחקים על תוצאה ומצליחים להוציא אותה. מה שמדהים הוא שעד לפני שנה או שנתיים, העם הסקוטי התייאש מהנבחרת שלו וקרא לה נבחרת בינונית בלי אופי. מזכיר לכם משהו? אבל אז הסקוטים לקחו את מפעל הפיס של ליגת האומות, והעיפו אותנו בדרך להעפלה מרגשת ליורו. היום הסקוטים מאמינים בעצמם כבר הרבה יותר וימלאו כל פינה באצטדיון הביתי שלהם.
נבחרת ישראל, אם כך, נמצאת השבוע בצומת דרכים: הפסד והיא פונה להתעסק בבינוניות הקבועה והידועה בה נתעסק בשאלה היחידה שתישאר מעניינת - מתי ערן זהבי יכבוש את פסגת מלכות השערים של נבחרת ישראל בכל הזמנים. ניצחון מרגש בשבת, ואז אולי אולי יהיה אפשר להגיד שהמפץ הגדול שלנו סוף סוף כאן. אז מה נשאר? ששחקני הנבחרת יקבלו אותו בחיבוק ולא יטרקו לו ולנו את הדלת. אל אל ישראל.