נכון, היה לי את המזל לא להיוולד במדינה דיקטטורית ואני חי במדינה חופשית (פלוס מינוס).
ונכון, החמאס לא חטף אותי ואני לא חי בחדר אטום ודלי לצרכים.
וכן, עשיתי את הבחירות הנכונות ואני לא עבריין מורשע שיושב בתא קטן, ואם הסבון נופל לי במקלחת אני מוותר עליו כי זה לא שווה את הסיכון להתכופף.
אבל - אני נשוי עם ילדים.
חופש הוא מצרך נדיר אצלי. עד הצבא היכולת שלך להשפיע על סדר היום שלך היא קטנה מאוד. בצבא היכולת הזו כבר הופכת ללא קיימת בכלל. את החופש האמיתי הראשון אתה מקבל בגיל 21 ומזדכה עליו ביום שנולד הילד הראשון שלך. שם העניינים מתחילים להסתבך.
זמן פנוי הופך להזדמנות לביצוע משימות; יום חופש הוא הזדמנות לסגור כמה פינות שלא סגרת; ושבת בבוקר הופך מרביצה לבילוי "כיפי" במקומות בהם יש הרבה ילדים צועקים, המון אחריות, ואפס חופש. ערב, כמובן, הוא הזמן למקלחות, ארוחות והרדמות.
אני נבנה מהחופש שלי, אני צריך את החופש שלי, ויותר מזה, אני עובד בשבילו.
היו לי המון רגעים מאוד מרגשים בחיים שלי; הלידה של הילדים, החתונה, הצעד הראשון של הילד ועוד לא מעט רגעי מרגשים. אבל מיד אחרי הרשימה הזו, אני שם את הרגע הזה, שבו כולם הלכו, אני לבד בבית, ויש מין שקט מוזר.
כשאשתי לוקחת את הילדים לפעילות כלשהי, יש את הרגע הזה שהיא פתאום מבינה שאני נשאר לבד בבית, מאושר וחופשי. היא קצת מודאגת מזה, כי היא אוהבת אותי, והיא כל כך מפחדת שאני אשתעמם, אז כדי לעזור לי, מתוך רצון טוב וללא שום בעיה - היא פולטת שורה של משימות שאני צריך לבצע בזמן שהם בחוץ.
מיד כשהדלת נסגרת, אני חושב על המשימות ומבין שאני צריך תכנית איך לסיים אותן ובאיזה סדר, זו החלטה לא פשוטה. אז מיד אני נשכב על הספה או המיטה. אי אפשר לתכנן תוך כדי תנועה. לפעמים אני שם לי פרק של סדרה שאני אוהב זה מאוד עוזר לי לתכנן.
אוקיי. עכשיו עומדות בפני שתי אפשרויות: הראשונה היא להסתער על המשימות, לסיים, ולהתענג על הזמן שנותר. השנייה היא לנוח המון זמן, ואז לקום מספיק זמן לפני שהם חוזרים כדי לסיים את המשימות. אכן מדובר בשתי אפשרויות, אבל אף פעם לא יצא לי לבחור באפשרות הראשונה. יש משפט שמלמדים אותך במילואים: "אם מציעים לך חופשה, קח אותה, אתה לא יכול לדעת מה יהיה אחר כך". אז אני לוקח.
אתם בטח חושבים שזו עצלנות, ושזה בטח לא מקדם אותי לשום מקום. וכאן הטעות. היכולות שאני מפתח מהשיטה הזו הם לא פחות מווירטואוזיות; אני מסוגל בשבע דקות לגרום לבית להיראות טוב, לרצפה להיראות שטופה, ולהמציא סיבות למה לא הספקתי את המשימות שלא הספקתי לבצע ("לא היו מים חמים לשטיפת הכלים"; "את יודעת שאני אוהב לקפל כביסה בערב"; "קפצתי לסופר אבל נגמרה אבקת הכביסה שביקשת שאקנה").
כשאני מסתכל על מה שהספקתי בשבע דקות, נותר לי רק לדמיין לאן הייתי מגיע אם הייתי חי את כל חיי בקצב הזה. זה היה נגמר ברמטכ"לות או בפייט לביבי על ראשות הממשלה. אין לי ספק.
כשהיא תחזור עם הילדים אני אגיד לה "הרגע סיימתי, הרגע! לשנייה לא נחתי!" ואתנשף. ושנינו נדע שאני משקר, אבל לפחות בזמן שהם היו בחוץ סיימתי את העונה הראשונה של "סיפורה של שפחה", מה שאומר שגם היה לי קצת זמן איכות, וגם ראיתי אנשים עם הרבה פחות חופש ממני, וזה חברים - תמיד עושה לי טוב.