יום שבת בערב. זה היה דווקא סופ"ש נעים. היינו בים, אכלנו חומוס, התקלחנו ביחד. רומנטי. אלו בדיוק הרגעים שאני אומרת לעצמי - איזה כיף שהתחתנתי איתו. אנחנו יושבים על הספה ורואים טלוויזיה, מיואשים מתחילתו של השבוע שממתין לנו מעברו השני של הלילה.
אבל אז, פתאום ומשום מקום, מתחיל להתגנב לו ריב. זה תמיד קורה כשמתחילים לתכנן את השבוע הבא ונפרדים מתחושת השבת הנעימה. המתחים מציפים, הלו"ז דוחק, וקצב הלב מתחיל להאיץ.
למרות שהויכוח החל, והריב כבר מעבר לפינה, אני לא באמת יכולה לריב. לא בגלל שאין לי מה לומר. נהפוכו - הטיעונים מחכים אצלי בפה כמו קלצ'ניקוב טעון. אבל מה - לא נעים לי לצעוק עליו כשהוא עירום.
כן, הגבר שלי עירום 90% מהזמן שהוא בבית. הוא מגיע הביתה ופושט את בגדיו לחלוטין. כך גם עכשיו, במוצאי שבת - הוא יושב ישיבה מזרחית על הספה, עירום, ושואל אותי בשיא הרצינות - למה תמיד יש לי תלונות? למה אני לא מסוגלת להקשיב? ואיך הוא עושה הרבה יותר ממה שנדמה לי?
אני באמת רוצה להשיב לו מלחמה, אבל אני לא יכולה. החבריקו מביט בי מלמטה ככאילו מתחנן: "אל תפגעי בי!". אני מנסה להסביר במילים נחמדות שהוא לא עוזר בבית; תמיד מגיע מאוחר; ואף פעם לא זמין בטלפון.
מכירים את האמרה "לא שם זין"? ובכן, היא מעולם לא הייתה נכונה יותר. גם "קורעת את התחת" באה בטוב, אבל אני לבושה - אז זה פחות רלוונטי. אני רוצה להגיד לו הכל, להטיח בו את כל האישומים, אבל החבר שלו שם למטה מתעקש: "בבקשה, אל תכעסי".
האיש הזה שבחרתי לחיות איתו את חיי עושה הכל עירום - הוא מבשל, מנקה, מנגן וצופה בטלוויזיה. הוא אפילו עושה יוגה בעירום. לפעמים אנחנו נמצאים בבית, מבשלים או נחים, ודופקים לנו בדלת. ברגעים האלה אני ממש צריכה להזכיר לו שהוא צריך להתלבש, אחרת הוא לא היה זוכר.
אחרי סקס בוקר של יום שישי לדוגמה, הוא יכול לא להתלבש עד שאנחנו הולכים לישון בלילה. אז איך הוא תמיד מרגיש בנוח להיות עירום לחלוטין? ההסבר הוא פשוט - הוא אוהב את הגוף שלו, מחובר אליו, מרגיש איתו הכי בנוח בעולם. טוב לו עם עצמו כמו שאלוהים ברא אותו. הוא אדם, ואני חווה המעפנה שחייבת לשים עלה תאנה על האיברים המוצנעים שלה.
כן, כי מבחינתי ההפך הוא הנכון. כל הזדמנות לשים עלי פריט לבוש היא מבורכת. אחרי מקלחת אני מיד מתעטפת בבגדים. מעולם לא הלכתי לישון לא לבושה, ובכל לילה (בכל לילה!) שבו נרדמתי בטעות בלי חלק עליון - חלמתי שאני במקום ציבורי עם שתי החברות שלי בחוץ. מחפשת משהו שיסתיר אותן. פרויד? גם הוא אהב להתהלך לו בעירום. אני בטוחה.
עכשיו נשאלת השאלה, האם כל הנשים כמוני? ברור שלא. ברור שיש בכל הפלנטה איזה שמונה וחצי נשים שדווקא ממש שונאות בגדים ואוהבות לעשות הכל בעירום. שיבושם להן. אבל לדעתי נשים מרגישות פחות בנוח להתהלך עירומות.
נשים רגילות להצניע ולהסתיר כדי שלא יסתכלו עליהן ברחוב. כדי שלא ישרקו במקרה הטוב או ייגעו במקרה הרע. ויש גם את העניין החולני הזה של אידיאל הגוף שיושב לכל אישה בראש במשך 90% מהיום שלה, לכן היא לא תרגיש בנוח להתהלך בבית עירומה.
בעלה, לעומת זאת, יחשוף בפניה את כל מה שהטבע נתן לו וישוויץ בפריווילגיה הגברית עם הטוסיק בחוץ. מה גם שתרבות הפורנו והסרטים ההוליוודיים הרגילה אותנו שאישה בלנז'ריי היא אפילו סקסית יותר מאישה עירומה. אז נכון, חאליסי אולי שינתה את זה קצת אבל בואו - לחלאיסי לא הייתה ברירה - כל הבגדים שלה נשרפו.
ושלא תבינו אותי לא נכון, כמות הפעמים שבעלי אמר לי שהוא מעדיף אותי בלי בגדים היא מטורפת. האיש אוהב אותי כמו שאני. הבעיה היא, כרגיל, שאני לא אוהבת את עצמי מספיק, ושהחברה מקפידה להזכיר לי להתלבש. החבריקו שלו אגב, רק מחזק את התחושה הזו.
חזרה לריב שלנו. אצלנו, כל סוף ריב תמיד מתנהל באותה הצורה: אחד מאתנו פורש להתקלח. השני מחליט להתפייס. בסוף, כמובן, אנחנו הולכים לישון מחובקים, כשהחבריקו צמוד אליי מאחורה ולוחש לי חרישית: "לילה טוב, אל תשכחי שהלכת לישון בלי חלק עליון".