כמעט שלוש שנים חלפו מאז נרצחה סמר חטיב. היא הייתה בת 32, אם לשלושה וסטודנטית עם שאיפות לעבוד כמתורגמנית לשפת הסימנים. את הסימנים לכך שחייה בסכנה אי אפשר היה לפספס: זמן קצר לפני אותו לילה טרגי במאי 2018 התגלה מטען נפץ מתחת למכוניתה. היא מיעטה לצאת מהבית בשל החשש, הייתה בקשר עם המשטרה, אבל באותו הלילה יצאה בכל זאת לבלות עם חברתה הקרובה. למתנקשים שעקבו אחריה זה הספיק. בעת שהשתיים עצרו בצומת ליד ראשון לציון, נצמדה חוליית החיסול למכונית שבה נסעו, וירתה כדורים רבים מטווח אפס. חטיב מתה במקום, חברתה נפצעה קשה וכיום היא משותקת.
לפני כמה שבועות, בסוף פברואר, ניתן גזר הדין של אנשי החולייה במסגרת עסקת טיעון עם המדינה: עבירות הרצח הופחתו בסיוע לרצח, ומאסרי העולם הפוטנציאליים הפכו לעשר שנות מאסר. כשבנה הצעיר של חטיב, אחד משלושה יתומים שהשאירה, יהיה בן 20, האנשים שחיסלו את אימו כבר יהיו חופשיים.
חטיב היא אחת מ-16 נשים ערביות שנרצחו באותה השנה ומספר זהה של נשים ערביות נרצחו גם ב-2020. הסיבה למותה, כך על פי כתב האישום, הוא חוסר רצונו של בן זוגה לשעבר, עבריין שמתגורר בכלל בקולומביה, לאפשר לה לחיות בלעדיו. במילים אחרות, היא נרצחה "על כבוד המשפחה", בפרקטיקה שהמשטרה, התקשורת והחברה הישראלית כולה רואות בה גזרת גורל כבר שנים. שוב ושוב מיוחס המניע למנטליות ולתרבות הערבית, כאילו יש בכך הצדקה לפשע נתעב.
מי שמכיר את תמונת הפשיעה בחברה הערבית בישראל יודע שכמעט תמיד הרוצחים – אלה שנתפסים ואלה שלא – הם גורמים עברייניים שחיים את הפשע בכל היבט בחייהם. "אתם לא מבינים", ניסתה להסביר לי כבר לפני כעשור תושבת לוד המכירה את הנושא מקרוב. "אלה עבריינים בארגוני פשע שמתעסקים עם נשק וסמים. ההתנהגות היומיומית שלהם היא של פושעים והם גם, אבל לא רק, מאיימים ורוצחים נשים. עד שהמשטרה לא תתעורר ותבין שהרוצחים האלה הם הרבה יותר מגברים שנוקמים על 'כבוד המשפחה', זה לא יטופל".
"גם בבית אנחנו לא מוגנים"
זה לא טופל, ואכן בשנים האחרונות לא רק נשים נמצאות בקו האש. הפשיעה במגזר הערבי בישראל משתוללת כפי שלא השתוללה מעולם. אותם גרעינים של ארגוני פשיעה מקומיים שפעלו במשך שנים ביישובים ערביים, פיתחו בשנים האחרונות רשתות חוצות מדינה של גברים צעירים ואלימים, המוצאים בחיק הפשיעה כסף ושייכות.
ההשתוללות הזו, שכבר לא פוגעת רק בנשים השקופות לממסד כמו סמר חטיב המנוחה, הביאה עשרות אלפי תושבים ערבים להפגין בסוף השבוע האחרון באום אל פחם ובערים ערביות אחרות. ערב מערכת הבחירות לכנסת ה-24, וכשברקע פיצולה של רע"ם בראשות מנסור עבאס מהרשימה המשותפת בראשותם של איימן עודה ואחמד טיבי, היא גם הפכה לנושא המהותי ביותר בפוליטיקה הפנים ערבית.
מורכבות הסוגיה הזאת, שבוערת מן השטח, מקבלת ביטוי גם בהפגנות: מצד אחד מחאה נגד האלימות במגזר הערבי וקריאה לממשלת ישראל ולמשטרת ישראל בפרט לנקוט יוזמה ויד חזקה בתוך הקהילה. מצד שני, מחאה גם נגד אלימות משטרתית כלפי המפגינים עצמם, כפי שקרה לפני שבועיים ופעמים רבות בעבר, כאשר הזהות הפלסטינית והסוגיה הלאומית הטעונה תופסות מקום, ודגלי פלסטין מונפים. "אנחנו רוצים יותר משטרה אצלנו, אבל כשהם פותחים תחנות משטרה בתוך היישובים הם עושים שיטור יתר כלפינו, וכשהם מחוץ ליישובים יש שיטור חסר. אנחנו בעיקר רוצים את מה שמגיע לנו כאזרחים", אומרת עולא נג'מי-יוסף, מנהלת מיזם קהילות בטוחות בארגון החברה היהודי-ערבי יוזמת אברהם ותושבת העיר נצרת.
"נמאס לנו", היא אומרת, מותשת. "כאמא, אני מנסה לשמור על הבן שלי ובתקופות שידוע על סכסוך בשכונה אנחנו לא נותנים לו לצאת. אבל גם בבית אנחנו לא מוגנים, קליעים יכולים לעבור דרך הבית וגם זה כבר קרה. תדמייני אם דבר כזה היה מתרחש בחברה היהודית - הרי כל המדינה הייתה קמה על הרגליים".
"הצעירים שלנו רואים באינסטגרם איך היהודי הצעיר חי וגם הם רוצים אוטו יפה, בגדים יפים וחו"ל. ובסביבה שלהם ההזדמנות התעסוקתית הכי טובה זה ארגון פשע שנותן מזומן, משמעות ומשמעת"
עו"ד אמל עוראבי חוסין
"הצעירים שלנו חסרי מעש", אומר עו"ד אמל עוראבי חוסין, מתכנן ערים ופעיל בעמותת סיכוי, המקדמת שוויון ושותפות בין ערבים ליהודים. "40% מהצעירים הערבי בגלאי 18 עד 24 לא לומדים ולא עובדים. אין נגישות למוסדות השכלה גבוהה, אין תעשייה, אין תעסוקה והאופציות היחידות שלהם הן בניין או חקלאות. אבל הם רואים באינסטגרם, איך היהודי הצעיר חי וגם הם רוצים אוטו יפה, בגדים יפים וחו"ל. כשאין עבודה מתגלמת בסביבה, ההזדמנות התעסוקתית הכי טובה זה ארגון פשע שנותן מזומן, משמעות ומשמעת".
20% מהאוכלוסייה, מחצית מעולם הפשע
זהו הפרק הרביעי בסדרת התחקירים של שומרים בעקבות שטחי ההפקר הבלתי משוטרים במדינת ישראל. אחרי הכאוס המתחולל ביהודה ושומרון, האוטונומיה של החברה החרדית והחידלון המוחלט בשיטור בנגב ובדרום. מבין כל אלו, החברה הערבית היא שטח ההפקר הוותיק ביותר. מדינת ישראל הדירה את רגליה מהחברה הערבית כמעט מאז ומתמיד. לאורך רוב שנות קיומה של המדינה ניתן היה לספור על כף יד את מספר תחנות המשטרה במגזר הערבי, כאשר ניידות מסתובבות ברחובות הכפרים והיישובים הם מחזה נדיר. ההפקרות יצרה חבית נפץ שכעת מתפוצצת בפשיעה חסרת רסן: 113 נרצחים במגזר הערבי ב-2020, 26 מקרי רצח מתחילת שנת 2021, לרבות נער בן 15 שנורה למוות השבוע בג'לג'וליה. חברו בן ה-12 שהיה עימו בעת הירי נלחם על חייו במצב אנוש.
על פי ההערכות כ-400 אלף כלי נשק לא חוקיים מסתובבים במגזר הערבי ואין לילה בלי מקרי ירי ואירועי אלימות שנרשמים במחשבי המשטרה. מנתונים שנאספו בקיץ האחרון ואשר פורסמו בדו"ח בנושא הפשיעה בחברה הערבית שחיבר מרכז המחקר והמידע של הכנסת, עלו בין היתר הנתונים הבאים: ב-82% מעבירות הרצח בישראל שבהן נעשה שימוש בנשק, החשודים הם מהמגזר הערבי; ב-56% מתיקי ניסיון רצח, החשודים הם מהמגזר הערבי; 44% מהאסירים השפוטים למאסר הם בני המגזר הערבי, ומקרב החשודים במעצרים שבוצעו ב-2019, 61% היו ערבים. כאשר מביאים בחשבון שהערבים הם כ-20% מכלל האוכלוסייה בישראל, ברור עד כמה עצומים הפערים.
לא מעט מהמרואיינים הערבים לכתבה התרעמו כאשר נשאלו על הטענה החוזרת בציבוריות הישראלית בדבר מנטליות של שימוש בנשק. קצין המשטרה לשעבר ניצב ברונו שטיין, שפיקד על מחוז המרכז, שכולל בין היתר את היישובים טייבה, טירה, כפר קאסם וג'לג'וליה ניסח את הטענה הזאת בראיון לכתבה הנוכחית. "אי אפשר להתכחש לכך שיש תרבות ומנטליות סביב כלי הנשק", הוא אומר. "הירי מסמל גם שמחה בחתונות, אבל גם משמש לחיסול חשבונות. לנשק יש משקל מאוד משמעותי בחברה הערבית".
"פעם התקשרתי למשטרה והמוקדנית אמרה לי 'אל תלמד אותי איך לעבוד', ולא שלחה שוטרים. אם זה היה קורה בהררית, היישוב היהודי הקרוב אליי, תוך רגע היו שולחים ניידת ומסוק"
עו"ד אמל עוראבי חוסין
עוראבי חוסין מתנגד נחרצות לתיוג הזה. "אני לא אוהב לדבר על חמולות ולא על תופעות תרבותיות של אלימות ערבית", הוא אומר. "זו דרכה של המשטרה להקל על עצמה. אם יש קטטה מתחת לבית שלי ואתקשר למשטרה, יגידו לי, 'בסדר אנחנו יודעים'. זה קרה לי ביישוב שבו אני מתגורר, דיר חנא. המוקדנית אמרה לי 'אל תלמד אותי איך לעבוד', ולא שלחה שוטרים. אם זה היה קורה בהררית, היישוב היהודי הקרוב אליי, תוך רגע היו שולחים ניידת ומסוק, כי שם גרים מפקדים מהצבא. אם בדיר חנא ערבים הורגים אחד את השני, אז מבחינתם שימותו".
"יש לנו את הבעיות שלנו בחברה הערבית", אומר גם ד"ר ת'אבת אבו ראס, מנכ"ל יוזמת אברהם. "יש כבוד מופרז, יש התנהלות של חמולות ויש תופעה של רצח נשים. לא הכל זה המשטרה, אבל המצב שאנחנו נמצאים בו הוא מטען נפץ".
"150 מיליון שקל? זה לרפא סרטן עם פלסטר"
ממשלת ישראל העבירה ב-2016 החלטה ראשונה מסוגה ובה, על הנייר לפחות, צביעה תקציבית של 15 מיליארד שקל בתוכנית חומש שכללה היבטים שונים. אלא שהיא יושמה באופן חלקי מאוד וככל שחלף הזמן התברר שלצד הכוונות הטובות היו לא מעט ליקויים שהביאו גם לחוסר עמידה ביעדים. בשבועות האחרונים, גם על רקע הבחירות הקרבות והחיזור הנמרץ של ראש הממשלה נתניהו אחר הציבור הערבי, אישרה הממשלה העברת תקציב מזורז למיגור הפשיעה במגזר הערבי בסך 150 מיליון שקל. "אבל זה לרפא סרטן עם פלסטר וממילא התקציב מיועד לשיפוץ תחנות קיימות, אך זה בדיוק יוריד את הפשיעה?", תוהה נג'מי-יוסף.
ניצב ג'מאל חכרוש, העומד בראש המנהלת למגזר הערבי במשטרה, עונה בכעס כי דווקא מדובר בתקציב משמעותי וחשוב. לדבריו, "אין דבר כזה מעט מדי ואין מאוחר מדי. 150 מיליון שקל הם שינוי מהותי, כי הם מאפשרים לנו להתחזק בפריסת כוח האדם שלנו ולעזור להקמת האגף שיעסוק בסיכול הפשיעה".
ניצב חכרוש יקבל בקרוב תחת פיקודו אגף רשמי שיעסוק בסיכול פשיעה במגזר הערבי. מטה האגף יוקם בבית הספר הארצי לשוטרים בקריית אתא ויהיו כפופים לו 100 שוטרים ייעודיים. האם הם יגויסו במיוחד מחוץ למשטרה בתקנים חדשים? "לא, הם יבואו ממקומות שונים מתוך המשטרה, כי לתפקיד הזה צריך לבוא עם ניסיון. יגייסו שוטרים חדשים לתפקידים אחרים", מסביר חכרוש, ובעצם מודה שהמשטרה תעשה עוד מאותו הדבר: פשוט תעביר שוטרים ממקום אחד לאחר.
קצין משטרה בכיר שפרש לאחרונה: "הדבר האחרון שהמשטרה צריכה זה להקים תחנות משטרה נוספות ביישובים ערביים. גם עוד שתי פלוגות מג"ב לא ישנו כלום. צריך תוכנית עבודה מסודרת, צריך טכנולוגיה ומערכת חוקים, צריך מנגנון ובעיקר מישהו שיבקר"
"יהיו לנו יחידות כלכליות, יחידות מודיעין, אנחנו נבין לעומק את התרבות והסכסוכים ונוכל להכווין יחידות אחרות", הוא מרחיב. אבל קצין משטרה בכיר שמכיר את התוכניות מטיל ספק. "זה נשמע לי לא רציני", הוא אומר, "אני כמפקד מחוז לא מעלה על הדעת ששוטרים מאחת התחנות שלי יביאו מידע מודיעיני ולא יפצחו את התיק, אלא יעבירו אותו ליחידה אחרת שלא פועלת בסביבה שלהם".
חכרוש מצדו עונה כי "המטרה היא לא להחליף את לה"ב או את הימ"רים. אנחנו ניתן המלצות לפעולה והם יבצעו, אבל לא פחות חשוב אנחנו נחזק את יחסי המשטרה עם הקהילה. נכיר אותם, הם יכירו אותנו ונחזק את האמון".
"אני רוצה משטרה שתיכנס לבתים ותאסוף נשק", אומר בכעס עוראבי חוסין שגם הוא לא מתרשם מהמהלך הארגוני של המשטרה. "כולם יודעים איפה הנשק. הם מצפים שאני אעיד ואסתבך עם ארגון פשיעה? זה לא להסתבך עם אדם אחד, אלא עם ארגון שלם ואני מפחד".
"מודיעינית, קשה למשטרה לעבוד בתוך המגזר. גם אם פטימה ראתה את מוחמד יורה על אחמד, היא לעולם לא תמסור עדות כי יגידו עליה שהיא מלשנית ומשתפת פעולה עם הממסד"
ניצב בדימוס ברונו שטיין
קצין משטרה בכיר שפרש לאחרונה מפיקוד על אחד המחוזות משוכנע כי "הדבר האחרון שהמשטרה צריכה זה להקים תחנות משטרה נוספות ביישובים ערביים. גם עוד שתי פלוגות של מג"ב לא ישנו כלום. פה צריכה להיות תוכנית עבודה מסודרת, צריך טכנולוגיה ומערכת חוקים, מנגנון ובעיקר מישהו שיבקר. במחוז צפון המלחמה בין ארגוני הפשיעה למשטרה עלתה שלב לקרבות ירי שמתנהלים לאור יום בטובא זנגריה ובטמרה, וכעת יותר מתמיד נחישות הפיקוד בשטח חשובה".
ניצב בדימוס שטיין מספר כי אחת הבעיות שאיתן התמודד כמפקד מחוז היה הקושי באיסוף ראיות למודיעין קיים. "מודיעינית קשה למשטרה לעבוד בתוך המגזר ואיתו", הוא אומר. "גם אם משתפים איתנו פעולה בסוף התרגום לראיות הוא קשה וגם אם פטימה ראתה את מוחמד יורה על אחמד, היא לעולם לא תמסור עדות כי יגידו עליהם שהם מלשנים ומשתפים פעולה עם הממסד".
המציאות שעולה מן השיחות עם הניצבים ועם הפעילים בשטח אינה זרה לניצב חכרוש. הוא מתגורר בכפר כנא ולדבריו שומע מדי יום את התלונות בסביבתו וגם ספג איומים בעצמו. "זה רק אומר שאנחנו עובדים", הוא אומר, ומדגיש כי נושא הפשיעה הערבית נמצא כיום בראש סדר העדיפות של משטרת ישראל. "בכל ישיבה, כל מפקד נדרש לומר מה הוא עשה עד כה באכיפה בתחום. גם במלחמה בארגוני פשיעה בחברה הערבית יש לנו עשייה מאוד יפה, שאני לא יכול לדבר עליה, וגם צריך לזכור שאת ארגוני הפשיעה היהודיים לקחו תשע שנים להוריד. צריך סבלנות".
"בפברואר היו 508 עצורים בתחום הנשק, הבאנו לכ-180 כתבי אישום, מאות כלי נשק נתפסו. להגיד כל הזמן שלא תופסים זה לא נכון. אנחנו לא יכולים פשוט לדפוק בדלת, ולהגיד 'אדוני באנו לחפש נשק'. צריך עבודת מודיעין מסודרת"
ניצב ג'מאל חכרוש
לדבריו, "בפברואר לבדו היו לנו 508 עצורים בתחום הנשק, הבאנו לכ-180 כתבי אישום, מאות כלי נשק שנתפסו. לבוא ולהגיד כל הזמן שלא תופסים זה לא נכון. יש הרבה מאוד נשק בחברה הערבית ואנחנו מביאים לשיפור גדול מאוד. צריך לזכור שאנחנו לא יכולים פשוט לבוא ולדפוק בדלת, ולהגיד 'אדוני באנו לחפש את הנשק שלך'. צריך עבודת מודיעין מסודרת ואנחנו עושים עבודה משמעותית עם צה"ל כדי לייבש את המקורות של זליגת כלי הנשק".
"יש דו קיום מושלם בין ארגוני הפשיעה"
בשביל להבין מתי ולמה נעלמה המשטרה מהמגזר הערבי צריך לחזור 20 שנה אחורה אל אירועי אוקטובר 2000, אשר הותירו פצע מדמם גם במשטרה וגם במגזר. המהומות החלו לאחר ביקור של ראש האופוזיציה דאז אריאל שרון בהר הבית ועל רקע תחילתה של האינתיפאדה השנייה. ראש הממשלה היה אז אהוד ברק, המפכ"ל יהודה וילק ומפקד המחוז הצפוני היה אליק רון. בעת פיזור ההפגנות שנמשכו כשבוע וחצי השתמשה המשטרה גם באש חיה, ממנה נהרגו 12 אזרחים. מידויי האבנים נהרג גם יהודי אחד. אחרי דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט תיאודור אור, שהוגש ב-2003 וביקר את התנהלות המשטרה, "המשטרה פשוט נעלמה מהיישובים הערביים", אומרת נג'מי-יוסף. "למעשה עד 2016 היה מאוד קשה למצוא תחנת משטרה קרובה ליישוב ערבי"
במקביל לאינתיפאדה שאתגרה בעיקר את צה"ל והשב"כ, את משטרת ישראל העסיקו בשנות ה-2000 ארגוני הפשע המאורגן בחברה היהודית, שהחלו משבשים את שגרת החיים וגובים מחיר דמים. פיגועים פליליים וחיסולים היו עניין תדיר בתל אביב, רחובות, נתניה והוד השרון, ומשטרת ישראל השקיעה את משאביה בשבירת הארגונים הללו. מי שהכיר את עולם הפשע לעומק זיהה כבר אז את השורשים של המצב הנוכחי בדמות שיתופי הפעולה בין עבריינים יהודים לערבים. "יש דו קיום מושלם בין ארגוני פשיעה והוא משגשג, באופן שבעולם הפוליטי אפשר רק לחלום עליו", אומרת נג'מי-יוסף. כך, למשל, שגשג הקשר בין היעד המשטרתי עמיר מולנר מרמת גן לבין בני משפחת קראג'ה מבאקה אל גרבייה. ב-2006 הם אפילו נעצרו יחד במחסום מקרי בוואדי ערה כשהם נושאים מטעני נפץ.
עולא נג'מי-יוסף מארגון יוזמת אברהם, אומרת כי אחרי דו"ח ועדת החקירה הממלכתית של אירועי אוקטובר, "המשטרה פשוט נעלמה מהיישובים הערביים". לדבריה, "עד 2016 היה מאוד קשה למצוא תחנת משטרה קרובה ליישוב ערבי"
יחד עם גופי שיטור ברחבי העולם השקיעה המשטרה מאמץ אדיר בפירוקם של ארגוני הפשיעה היהודיים והצליחה במשימה. אבל בפשיעה כמו בכל תחום, אין ואקום.
אחת המסקנות שעלו במשטרה בדיעבד היא שחלק מארגוני הפשיעה המוכרים העבירו את פעילותם אל מחוץ לטווח הראייה שלה. חלקה עברה אל מעבר לים, למדינות כמו רומניה, וחלקה עבר אל יישובים ערביים.
2016 הייתה כאמור שנת תפנית מעוררת תקווה, עם שתי החלטות ממשלה משמעותיות. הראשונה הייתה החלטת הממשלה 1402 לשיפור רמת הביטחון האישי במגזר הערבי, שבה יועדו עוד שני מיליארד שקלים להקמת תחנות משטרה חדשות, חיזוק הישנות, חיזוק מערכי משטרה שונים וגיוס של עוד 2,600 תקנים חדשים לכוח האדם המשטרתי. אולם שאיפות לחוד ומעשים לחוד: שבעה מהפרויקטים כלל לא בוצעו, מרביתם בדרום הארץ. מתוך 2,600 השוטרים שהמשטרה הייתה אמורה לגייס (מתוכם כ-600 שוטרים מוסלמים) גויסו עד מרץ 2020 רק מחצית.
התוכנית השנייה הייתה תוכנית החומש הרחבה, המוכרת גם כהחלטה 922 של הממשלה: 15 מיליארד שקל לחיזוק תשתיות ברשויות מקומיות, בחינוך, דיור, בבריאות ובכלכלה בכלל. גם כאן מדובר בהרבה שאיפות וכוונות טובות. אגף התקציבים במשרד האוצר הוביל, ממשלת נתניהו התגאתה ושיתוף פעולה נעשה עם ראשי המגזר הערבי. "אלא שבפועל", כפי אומר ד"ר אבו ראס, "התכנית הלכה והתכווצה אל פחות מעשרה מיליארד שקלים, ובכל מקרה היא לא נגעה לנושאים כמו רווחה וביטחון".
במרכז להעצמת האזרח עוקבים אחר יישומן של החלטות ממשלה ובימים אלה משלימים דו"ח מעקב אחר החלטה 922, שמעלה נתונים דומים באשר להיקף אי הביצוע. "הדו"ח שלנו מצא שהכל חוזר בסוף לרשויות המקומיות", אומרת מנכ"לית המרכז מיכל ש. צדוק. "יש משהו במנגנון שלא עובד, ישנה תשתית בעייתית במובן הדמוקרטי של העניין. החלטת הממשלה זרקה הרבה מאוד כסף על רשויות חלשות ולקח זמן להבין שצריך לבנות מנגנונים שידעו להשתמש בכסף הזה".
"פשע זה לא רק אנשים עם קעקועים ונשק, אלא גם עורכי דין ומהנדסים"
כל זה מוביל אל הבטן הרכה של החברה הערבית: הרשויות המקומיות. על פניו אלה הם המנגנונים שאמורים לדעת לספוג את תקציבי הממשלה ולנתב אותם לטיפול בבעיות העומק שהוזנחו במשך שנים, ויצרו את הפשיעה. תעסוקה, רווחה, השכלה, בריאות, תשתיות ופיננסים - כל אלה מטופלים גם על ידי הרשות המקומית – וכשהרשות בקשיים או שאין מינהל תקין, כל הדברים האלה מוזנחים.
במקומות רבים הביטחון האישי במרחב הציבורי רעוע מאוד, הרחובות אינם מוארים, אין גני משחקים, אין מדרכות, "הכל מרחב שמאפשר לעבריינים לפעול באין מפריע", אומר עוראבי חוסין, ומציין למשל, שביישובים הערביים, קשה למצוא בנקים. "כלומר, אין מקומות שבהם ניתן לקבל הלוואה או משכנתה", הוא אומר, ומציין שבשנים האחרונות נסגרו 42 סניפים במגזר. "הפתרון לכסף זמין נמצא אצל מלווים מהשוק האפור שיכולים לתת ברגע מאה אלף שקל ויותר, אבל דורשים אחר כך את שלהם בריבית שהלווה לא מסוגל להחזיר".
בשנים האחרונות ארגוני הפשיעה זיהו את צינורות המימון שעמם המדינה מבקשת להנשים את היישובים הערביים, והתחברו לינוק מהם. הם גם נכנסו לרשויות המקומיות באמצעות מימון קמפיינים של ראשי רשויות, ובעקבות כך משיגים מחויבות של ראש העיר להטות להם מכרזים ולשלם במינויים בכירים
אז לאן הלך הכסף, הלא מבוטל בכלל, שהמדינה כן הזרימה לרשויות המקומיות? בחלק מהיישובים ניכר כי הכסף מצא את מקומו הנכון, בהקמת מתנ"סים, תוספת כוח אדם לתשתית העירונית ועוד, אבל ככל שזרם הכסף ועבר הזמן התברר נתון מטריד ולפיו ארגוני הפשיעה זיהו את צינורות המימון שעמם המדינה מבקשת להנשים את היישובים הערביים, והתחברו לינוק מהם. "ארגוני פשיעה גילו את הפוטנציאל להלבין את הכסף שלהם ולעשות כסף נוסף באמצעות הרשויות המקומיות. כך הם גם יזכו במכרזי פיתוח עם כסף גדול וגם יזכו באהדה חברתית", אומר עו"ד עוראבי חוסין.
בשנים האחרונות, הוא מספר, ארגוני פשיעה מוכרים נכנסו לרשויות המקומיות באמצעות מימון קמפיינים של ראשי רשויות, תשלום עבור קניית קולות וכך השגה של מחויבות מצד ראש העיר הזוכה להטות להם מכרזים ולשלם במינויים בכירים. "ארגון פשע זה לא רק אנשים מפחידים עם קעקועים וכלי נשק", אומר עוראבי חוסין, "אלא עורכי דין ומהנדסים שעובדים בשבילם, והיום ברשויות המקומיות הערביות ישנם ראשי רשויות שהפכו לבני ערובה עבור סחטנים שמנצלים את משאבי הרשות".
עו"ד נדאל חאיק עומד בראש עמותת "עורכי דין לקידום מינהל תקין" והוא רגיל לחטוף ביקורת בסביבתו. "מה שאנחנו אומרים אינו פופולרי, אבל אנחנו קודם כל האשמים. אף אחד לא רוצה להגיש כתב אישום נגד עצמו אז אומרים 'המשטרה אשמה'. אבל השחיתות ברשויות המקומיות גבוהה ומדובר בעיקר במינויים. יש פרויקטים שהמדינה העבירה עבורם כסף כמו למשל 'עיר ללא אלימות', אבל אין תוצאות כי תפעולית זה לא עובד. האנשים שאמונים על זה ברשות המקומית לא מספיק מוכשרים, האחראי הוא לא פעם בן דוד של ראש העיר והוא בתפקיד מסיבות לא מקצועיות".
בזמן שהטקסט הזה נכתב התפרסם דיווח חדשותי על כך שמנכ"ל העיר קלנסווה נורה ונפצע באורח קשה. ראש העיר סכנין ניצל לאחרונה מניסיון התנקשות חוזר, כך גם בכפר יאסיף, ג'דיידה-מכר ובשורה ארוכה של מועצות וערים ערביות. 23 ראשי רשויות ערביות מאוימים היו ב-2020, כך על פי תשובת משטרת ישראל לכנסת בדצמבר האחרון. שנה קודם לכן היו 35 ראשי רשויות ערביות מאוימים. ברוב המקרים האיומים הם על רקע מכרזים, סכסוכי בחירות, מדיניות אכיפה ומינויי בעלי תפקידים ברשות המקומית.
האימהות של החברה הערבית יביאו את השינוי?
התחלנו עם סיפורה הטרגי של סמר חטיב, ונסיים עם טרגדיה נוספת ועוד קורבן צעיר. "בטח שאני יודעת מי הרג את הבן שלי", אומרת מונא חליל מחיפה, שבנה חליל עבד אל פתאח חליל בן ה-28 נרצח ביוני האחרון. בנה, לדבריה, עבד בשוק ונקלע לוויכוח מילולי עם שני גברים שאחד מהם החל לאיים עליו. "שבוע שלם הוא כתב לבן שלי הודעות והתקשר אליו. שמעתי אותו מאיים. ביום הרצח התקשר אליו ואמר לו, 'אם אתה גבר בוא'. הוא הלך ולא חזר".
מיד לאחר הרצח המשטרה הגיעה לביתה וערכה חיפוש לאיתור כלי נשק. "בשכונת חליסה, כל לילה כשאני הולכת לישון אני שומעת טה-טה-טה יריות. ילדים בני 17 מסתובבים כאן עם נשק. זה שרצח את הבן שלי אני יודעת מאיפה הוא הלך לשכור נשק, וזה שהשכיר לו עכשיו במעצר בית בנצרת, אבל הרוצח חופשי".
חודש לאחר הרצח, מונא יצאה מביתה והלכה במחאה ברגל לבית הנשיא בירושלים. הצטרפו אליה נשים ערביות נוספות; "חברה מטייבה שנכנסו לחנות וירו בבן שלה, חברה מאום אל פחם שארבע מבני משפחתה נרצחו. הגענו לירושלים, דיברנו עם הנשיא, היו כתבות, אבל כשאני הולכת למשטרה לברר מה קורה עם תיק החקירה הם אומרים לי לא להפריע להם".
לפני שבועיים מונא השתתפה בהפגנות נגד האלימות ולצדה השתתפו נשים נוספות. כאן גם טמון אולי המפתח לשינוי, כפי שאומרת נג'מי-יוסף: "שימי לב מה קורה כאן, זו מחאה שבה שומעים יותר ויותר נשים בפרונט, יותר מאי פעם. אולי הפעם זה יזיז משהו". אפשר רק לקוות.
תחקיר זה נערך בסיוע שומרים, המרכז לתקשורת ודמוקרטיה