כבר יותר מ-50 שנה שמשטרת ישראל מחפשת אחר הרוצח הסדרתי שרצח על פי החשד כ-16 צעירות, חלקן חיילות, בשיטות דומות ואכזריות בדרום הארץ ובצפונה. התיקים השונים שהצטברו בחדרי החקירות כבר העלו אבק, ונראה שגם היום, למרות האמצעים הטכנולוגיים הרבים שעומדים לרשותה - למשטרת ישראל אין קצה חוט שיוביל אותה לרוצח.
עשרות צוותי חקירה הוחלפו במהלך השנים בניסיון למצוא שביב מידע, ולו הקטן ביותר, שיוביל לאיתורו, אך נראה שגם הרעיונות החדשניים ביותר, ועשרות פיסות המידע שקיבלו לאורך השנים הובילו אותם רק למקום אחד - מבוי סתום, כזה שמצטרף ל-600 מקרי רצח בישראל שמעולם לא פוענחו.
"שיטות הרצח דומות ומדובר בעבריין במנוסה שעבר ממקום למקום כדי להטעות את חוקרי המשטרה ולמנוע מהם לתפוס אותו על חם", מספר רפ"ק בדימוס, משה דהן, קצין חקירות בכיר לשעבר במחוז הדרומי של המשטרה, ומי שפענח עשרות פרשות רצח ומקרי אונס חמורים. "יש פה עבריין מתוחכם מאוד 'שידע' את מי לרצוח. העובדה שבמשטרה לא חשבו שבישראל עשוי לפעול רוצח סדרתי, והכיוונים השונים אליהם הלכו החוקרים, גרמו לו לפעול שוב ושוב במקומות שונים בארץ. החוקרים היו נעולים על כיוון אחד או שניים ולצערי לא חשבו מחוץ לקופסה".
מאות חוקרים, ותיקים וצעירים, עבדו יחד ולחוד במטרה לאתר את הרוצח (או הרוצחים) באחת מפרשות הרצח הסדרתיות הסבוכות ביותר שהסעירו את המדינה, וגורמים שונים אשר היו מעורבים בחקירה לאורך השנים מעריכים כי המשטרה הוציאה עד היום כמה מאות מיליוני שקלים בנסיון לפתור את התעלומה.
"עשרות אלפי שעות חקירה הושקעו בתיקים הללו. מדובר באירוע חסר תקדים במושגים משטרתיים", טוען קצין חקירות בכיר לשעבר במטה הארצי שהיה מעורב במרבית פרשות הרצח. "אם היו לנו אז את הטכנולוגיות המשוכללות בהן מחזיקה המשטרה היום - אני מעריך שהיינו מפענחים אז למעלה מ-50% מהפרשות. אני מתאר לעצמי שהיו מחדלים בחלק מהחקירות, כמו בתיק רחל הלר ומעצרו של עמוס ברנס, והיום יש קושי ממשי לפענח פרשות רצח מהעבר, אלא אם כן מישהו יפתיע במידע אמין שיוביל לרוצח או למי שקשור אליו. אני יכול להעריך שחלק גדול מהמעורבים במקרי הרצח מתו או עזבו את הארץ".
מרבית ממקרי הרצח בפרשה התרחשו בשנות ה-60 וה-70, אז רעשה המדינה בזמן שמרבית החוקרים בפרשה מצאו את עצמם נבוכים ומתקשים לפענח את הרציחות האכזריות, עניין שהוביל אותם להתמודד עם אלפי אזרחים שעוכבו לחקירה או נעצרו ללא סיבה.
"אין ספק שבחלק מתיקי רצח, כמו אלו בכביש החוף, לגמרי הלכנו לאיבוד", מודה חוקר לשעבר ביחידה הצפונית של צח"מ. "אני זוכר שעצרנו רופאים, מדענים, קצינים בדרגות בכירות, טייסים, מרצים ועוד אנשים שהפרופיל שלהם בקלסתרונים שהוכנו דמו לרוצח - אבל אז התברר שלא היה להם כל קשר, ישיר או עקיף, לרציחות".
"האמת היא שלא פעם גיששנו באפילה ובזבזנו זמן יקר מאוד כשהלכנו על כיוון חקירה מסוים ולא חשבנו על כיוונים נוספים. בימים ההם לא היה לנו את אותו כוח אדם ואמצעים משוכללים כמו שיש למשטרה היום. היום כבר ישנה אפשרות לבצע איכונים, ליירט שיחות טלפון ולהשתמש בכל אמצעי אלקטרוני משוכלל לטובת פענוח התיקים. בזמנו עבדנו בעיקר באמצעות המעבדה לזיהוי פלילי ומקורות מודיעיניים שלעיתים סיפקו מידע לא אמין - עניין שתקע לא מעט חקירות".
בין השנים 1966 ל-1984 נרצחו באכזריות מספר חיילות וצעירות לאורך כביש החוף; חלקן נרצחו בחניקה, ואחרות נאנסו באכזריות רבה אחרי שעלו על טרמפים. מרבית מקרי הרצח התרחשו בין תחילת הסתיו ועד סוף החורף, כאשר הרוצח מנצל את מזג האוויר הסוער והמעונן כדי להיעלם ולא להשאיר עקבות. מרבית הצעירות נחטפו לאחר שהותקפו והובלו למקומות שוממים שם נרצחו באכזריות.
המקרה הראשון שקושר לסדרת התקיפות האכזרית היה של מרים אלמקייס, בת 21, שנרצחה באזור אור עקיבה באוקטובר 1966 וגופתה לא נמצאה מעולם.
חודשיים לאחר היעלמותה של אלמקייס, נמצאה גופתה של מרים פנקוס בת 17, לא רחוק מהאזור בו נראתה אלמקייס בפעם האחרונה, והחשד היה כי נאנסה ונרצחה דרומית לחדרה.
עוד באותה שנה נרצחה בדקירות סכין שרה ליפא בת ה-20 וגופתה נמצאה גם היא באזור חדרה. 4 שנים מאוחר יותר הרוצח תקף שוב, הפעם הייתה זו תיירת בת 24 בשם ז'קלין סמית' שנאנסה ונרצחה באזור קיבוץ מעין צבי, שם גם נמצאה גופתה כשהיא עירומה.
בשנת 1974, שנתיים לאחר מכן, המדינה כולה הזדעזעה מרציחתה של החיילת רחל הלר שנאנסה ונחנקה למוות. זמן קצר לאחר מציאת גופתה, עצרה המשטרה את עמוס ברנס והאשימה אותו ברצח האכזרי. לאחר מאבק משפטי שנמשך שנים רבות, ברנס שוחרר לבסוף מהכלא וזוכה מהרצח לאחר שטען שההודאה הוצאה ממנו בכוח לאחר שהוכה על ידי החוקרים.
ברנס תבע פיצויים מהמדינה על שמונה וחצי השנים שישב בכלא לחינם, וקיבל פיצוי של כמה מאות אלפי שקלים. ההחלטה בזמנו להתביית על ברנס ולהרשיע אותו בכל מחיר גרמה לחוקרים להישאר עם תיק פתוח, לא מפוענח ובעיקר עם רוצח שכיום לא ניתן לבסס נגדו ראיות כלשהן, וככל הנראה חזר לתקוף כשנה לאחר מכן.
בשנת 1975 הייתה זו עירית יעקבי בת ה-22 שנרצחה וגופתה נמצאה במטע מזרחית לכביש חדרה-חיפה. שנה לאחר מכן הייתה זו ליאונור בן לולו (23) שנכנסה לסטטיסטיקה האכזרית לאחר שעלתה על טרמפ באזור כביש החוף, וזמן קצר לאחר מכן גופתה נמצאה בחולות העיר נתניה כשצעיף כרוך סביב צווארה.
שש שנים הספיקו לרוצח כדי לחזור ולתקוף שוב ב-1984, אז נמצאה גופתה של החיילת הדס קדמי ביערות הכרמל סמוך לקיבוץ בית אורן אחרי שעשתה את דרכה מהבסיס בו שירתה לביתה.
פרשת הרצח של הדס קדמי השאירה המשטרה שוב חסרת אונים, ואחרי שנתיים של שקט יחסי, הרוצח מכביש החוף נדד על פי החשד דרומה, והחל לפעול עם אותן שיטות בדיוק בדרום הארץ וזכה לכינוי "האנס מהדרום". זו הייתה תקופה קשה עבור שוטרי הדרום, תקופה בה הותקפו מינית עשרות חיילות, כמה מהן נאנסו, וצעירות אחרות נרצחו באכזריות נוראית.
בשנת 1986 מרים שטקר, מתנדבת בת 20 מגרמניה, עבדה בפרדס הסמוך לקיבוץ רביבים בו התגוררה. במהלך יום עבודתה, כך על פי החשד, שטקר הותקפה באכזריות על ידי אלמוני שנשך אותה בחלקים שונים בגופה וירה בה למוות. גופתה נמצאה כמה ימים לאחר מכן לא רחוק ממקום עבודתה.
שנה לאחר מכן, מתנדבת בריטית בת 20 בשם לורי איימוס עלתה על טרמפ באזור קיבוץ דורות, נחטפה ונורתה גם היא באקדח 9 מ"מ - בדיוק כמו זה שנעשה בו שימוש ברציחתה של מרים שטקר. גופתה של איימוס נמצאה כמה ימים לאחר מכן באזור הסובב את קיבוץ דורות. באותה שנה הותקפה גם חיילת תושבת הנגב שהצליחה להימלט וניצלה בנס.
חלק מהחוקרים בפרשות השונות מוסיפים גם את מקרה הרצח של הנערה חנית קיקוס לאותה שיטה בה פעל הרוצח. קיקוס בת ה-17 נרצחה ב-1992 כאשר עלתה על טרמפ בדרכה למסיבת יום ההולדת של חבר. לטענת המשטרה, היה זה תושב רהט, סולימאן אל עביד, אשר העלה אותה למכוניתו, סטה מנתיב הנסיעה לכיוון חורשה באשל הנשיא - ושם אנס ורצח אותה.
למרות שאל עביד טען לכל אורך הדרך מאז שנעצר כי הוא אינו אשם ולא הוא הרוצח - הוא הורשע ברצח ונדון למאסר עולם, זאת למרות שהשופטים בבבית המשפט העליון לא פעם ולא פעמיים העירו לצוות התביעה על בעיות שונות שהתגלו בתיק החקירה.
מקרי הרצח השונים, במיוחד לאחר מותה של קיקוס, הסעירו את המדינה הקטנה והעלו גל של קונספירציות שונות, ובאחד המקרים אף נחקר מדען גרעין מהדרום אשר היה קיים חשד כבד כי הוא זה אשר ביצע את הרצח - אך הוא שוחרר כעבור יממה בלבד.
"אם החוקרים בצפון הארץ היו מעבירים את המידע שהיה להם לחוקרים בדרום שנתקלו במקרי רצח דומים, ייתכן מאוד והיה אפשר לעצור את האיש ולקבוע שמדובר ברצח סדרתי", טוען רב נגד בדימוס, חיים דידי, מי שפענח כמה ממקרי הרצח והפשיעה החמורים בתולדות המדינה. "אין ספק שמדובר בפסיכופת מסוכן שחיפש לרצוח נשים צעירות ופעל כל פעם קצת אחרת על מנת להטעות את החוקרים. אני לא שולל את האפשרות שאנחנו מדברים על רוצח סדרתי אחד שפעל בדרום ובצפון - אבל אז אולי אפשר היה להוכיח את זה. היום קיים קושי מהותי כי במרחק הזמן הרוצח הזה או הלך לעולמו או ברח מהארץ".
במשטרת מרחב הנגב הכינו בזמנו שני קלסתרונים שונים של הרוצח, אז התברר שזהותו הייתה דומה במקצת לרוצח מהצפון; קלסתרון אחד הוכן על ידי החוקר משה דוד, והשני על ידי האמן מנשה קדישמן. למרות זאת, אף אחד מהם לא הצליח לקבוע האם מדובר ברוצח בודד או אדם שקיבל סיוע מאחרים. רפ"ק בדימוס משה דהן טוען בנחרצות שמדובר ברוצח סדרתי אחד שפעל בצפון ובדרום.
"חוקר הוא בן אדם כמו כולם, וגם הוא טועה. אני חושב שהנחת העבודה שמדובר בכמה רוצחים הייתה מוטעית", טוען דהן. "העובדה שלא לקחו בחשבון שמדובר ברוצח סדרתי שפעל בדפוסי התנהגות דומים גרמה לכך שהתיקים נותרו בלתי מפוענחים עד היום. לחוקר אסור ללכת רק לכיוון אחד והוא חייב לחשוב על עוד כיוונים ולהגדיל ראש. גם העובדה שבשנות ה-70 כמעט ולא הפעילו מדובבים בתאי מעצר, גרמה לכך שאולי הרוצח האמיתי נחקר אבל שוחרר".
לדברי דידי, כשבוחנים לעומק את כל מקרי הרצח, ישנם קווי דמיון רבים; הרוצח הגיע לזירה בעזרת מכונית ועם כלי נשק. לעיתים היה זה אקדח, ובפעמים אחרות סכין. כל הקורבנות היו צעירות, מרביתן חיילות, סטודנטיות, מתנדבות מחו"ל או תיירות, ובאף אחת מזירות הרצח לא נמצאה מעולם טביעת אצבע שיכולה הייתה להוביל לרוצח.
"כקצין חקירות, נקטתי בכל מיני שיטות לא שגרתיות ותרגילי חקירה טקטיים כדי להביא למעצרם של רוצחים או אנסים", מספר דידי. "כשהגעתי למסקנה כי האדם מולי לא עשה את מה שיוחס לו, הוא שוחרר וירדה לי אבן מהלב על כך שלא הכנסתי לכלא אדם חף מפשע, ועברנו לכיוון חקירה אחר".
"בזמני היינו עובדים מסביב לשעון, בחגים ובשבתות", נזכר דידי. "הפכנו כל אבן כדי לשלול כיוון כזה או אחר על מנת לגלות קצה חוט חדש, ואני טוען עד היום שנעשו טעויות בתיקי הרצח. כשרוצח פועל באזורים שונים בארץ זה לא דבר משולל מהמציאות - המטרה שלו היא להטעות את החוקרים שתקועים במקום, והסיכוי ללכוד אותו שואף לאפס. שיתוף פעולה בין חוקרי הצפון לדרום היה מביא למעצרו של הרוצח הסדרתי הזה - אין לי ספק בכך".
עוד טוען דידי כי קשה לשפוט את החוקרים באותה תקופה, ורובם עסקו בפענוח תיקי רצח רבים שהתרחשו ברצף ובשיטות דומות. "היום חוקר יכול היה לפענח את מרבית תיקי הרצח שאתה מדבר עליהם", הוא מדגיש. "יש לו יותר אמצעים טכניים משוכללים, כוח אדם וסיוע של מעבדות זיהוי פלילי מהטובות בעולם. בימים ההם חוקרים עבדו קשה יותר וטיפלו בכמה מקרי רצח במקביל, דבר שהוא מטורף במושגים משטרתיים. האם מדובר ברוצח סדרתי אחד? אני לא שולל את זה".
ר', קצין חקירות שפעל בשנות ה-70 בצפון הארץ מודה היום כי נעשו לא מעט טעויות בתיק הרצח של רחל הלר וייתכן מאוד שאם הכיוון לא היה עמוס ברנס - הרוצח הסדרתי היה נתפס. "בזבזנו המון זמן על החקירה של ברנס. ננעלנו עליו כי חשבנו שהוא הרוצח של רחל, בעוד ששיטות הרצח של הצעירות האחרות בכביש החוף הצביעו על כך שמדובר ברוצח סדרתי שפעל גם לאחר שברנס נעצר", מסביר ר'.
"היו דעות לכאן ולכאן. העניין של רוצח סדרתי שפעל באזור עלה וצף כמה פעמים. היו חילוקי דעות בקרב החוקרים בצח"מ, ובסופו של דבר, במבחן התוצאה, נכשלנו ועד היום לא פוענחו מרבית מקרי הרצח. מדובר בסוג של כתם שלעד יקושר למשטרה".
האם להערכתך אותו רוצח שפעל בכביש החוף יכול היה לעבור לפעול בדרום?
"תראה, באותה תקופה הכול היה יכול להיות. זו מדינה קטנה, ורוצח שרוצה לעבור ממקום אחד לשני כדי לבלבל את המשטרה לא ייתקשה לעשות זאת. אין מצלמות אבטחה, אין איכונים ולא היו אמצעים דיגיטליים שקיימים היום".