קיץ 1971. חוליו סנטנה, נער ברזילאי בן 17, אוחז חזק ברובה הציד שלו עם העין עמוק בתוך הכוונת הטלסקופית שהלביש עליו. חוליו היה מוכר אצל בני משפחתו בתור צלף מוכשר, אבל עד אותו רגע כל מה שהוא ירה בו היו בעלי חיים, בעיקר סנאים וקופים. הפעם, לראשונה בחייו, הוא מכוון את נשק לעבר בן אדם שהוא לא מכיר וממרחק של 40 מטרים. הוא ידע שבדיוק כמו הסנאי מאתמול והקוף משלשום - גם לאותו אדם אין סיכוי.

סנטנה גדל ביערות הגשם של ברזיל, האמזונס. בהיעדר כל סדר וחוק בג'ונגלים, שכיר חרב הייתה עבודה לגיטימית ומקובלת. למעשה, הכפריים המקומיים נהגו במשך מאות שנים לפתור את הסכסוכים שלהם באמצעות רוצחים שכירים – אחד המוכרים באזור היה סיסרו - דודו של חוליו.

בריאיון יוצא דופן שהעניק לאחרונה סנטנה לכלי התקשורת בברזיל, הוא מספר שלמרות שמדובר היה במקצוע די שכיח באזור בו גדול, הוא נכנס לתחום לגמרי במקרה. "דוד שלי, סיסרו, שכב במיטתו באותם ימים וקדח מחום", הוא מספר. "זאת הייתה מלריה. היא חיסלה בו כל חלקה טובה והוא ביקש ממני לקחת עלי את חוזה החיסול של אנטוניו מרטינס, אותו כולם הכירו בכינוי 'ילואו'".

המטרה של סנטנה, כך מתברר, הייתה דייג מקומי בן 38 עם שיער בלונדיני, סירת קאנו ובקתת דייגים קטנה על נהר האמזונס. מספר ימים לפני שסנטנה ביקר אצל דודו, אותו "ילואו" פיתה ילדה בת 13 לבוא איתו לראות דולפיני נהרות ורודים ואנס אותה באכזריות. סנטנה התלבט רבות האם להחליף את דודו בחיסול, והוא מספר שבכל פעם שהתחרט הוא חשב על אותה נערה והסיוט המחריד שעברה. 

ביום החיסול הוא התמקם מול בקתתו של "ילואו", אחז ברובה בביטחון והסתכל עליו בזמן שעמד מחוץ לבקתה נהנה מהרוח. צלב הכוונת כבר היה ממוקם על מרכז החזה של מרטינס. כשהירייה נורתה היא זעזעה את השקט בג'ונגל. כשהוא מספר על החיסול הראשון שלו, הוא נזכר בעיקר בדבר היחיד שלא נותן לו מנוח מאז -  פרצופו האחרון של מרטינס לפני שצנח אל מותו. מאוחר יותר, סנטנה העמיס את הגופה על סירה ושט איתה במורד הנהר האדיר. בשלב מסוים, הוא שלף סכין ועקר לו את הקרביים לפני שזרק את שארית גופתו למים – שם דגי הפיראנה כבר סיימו את העבודה.

תפילה בתמורה למחילה

סנטנה גדל בבית קתולי מאמין. בתחילה, הוא הסתייג ולא רצה להיכנס למקצוע השנוי במחלוקת. הוא ידע שאדם שהורג אדם אחר דינו להישרף בגיהינום. למרןת זאת. הוא החליט להיכנס לנעליו של דודו אחרי שזה סיפר לו על השיטה לעקוף זאת. "הוא אמר לי שיש שיטה לקבל מחילה אחרי חיסול", הוא מספר. "כל מה שאתה צריך לעשות זה להגיד 10 תפילות 'מריה הקדושה' ו-20 תפילות 'אבינו שבשמיים'. רק כך ניתן לקבל מחילה על הרצח" – וכך הוא עבד. פעם אחר פעם. 

חמישה עשורים הוא עסק במקצוע, ובכל פעם שחיסל אדם - הוא נהג להתפלל למחילה. מי שהתחיל בעבודה אצל כפריים מן האמזונס, טיפח לעצמו מוניטין של מתנקש מיומן מאוד – אולי אפילו המצטיין במדינה, ועם התואר החדש והמפוקפק שלו, החלו להגיע לפתח ביתו גם חוזי חיסול בחסות הממשלה הברזילאית.

החוזה "הרשמי" הראשון שלו היה לעזור בלכידתו את אחד ממנהיגי ארגון הגרילה "ארגוויה" שניסה להתבסס בחלקה הצפון-מזרחי של ברזיל, ומשם לקרוא תיגר על המשטר הצבאי שעלה לשלטון בשנות ה-60. המטרה של סנטנה הייתה לסייע בלכידתו של חוזה ג'וניניו, סטודנט למשפטים ומצביא קומוניסטי. "אני זוכר עד היום איך החיילים עינו אותו בשבי", מספר סנטנה. שנים אחר כך, ג'וניניו, כבר פוליטיקאי מוביל וחבר קונגרס, סיפר שהוא לעולם לא ישכח את הנער שישב בצד בזמן שחיילי המשטר הצבאי הטביעו אותו להנאתם – זה היה חוליו סנטנה.

זמן קצר אחרי מיצוי החוזה על ג'וניניו, הוא קיבל על עצמו את חיסולה של מריה לוסיה פטיט, מורה בת 22 ופעילה בארגון הגרילה "ארגוויה". הוא ירה בה למוות ונמלט מהאזור. פטיט הוגדרה כנעדרת במשך עשרות שנים, עד שגופתה נמצאה עטופה בקבר אחים. על חיסולה של פטיט ופעילי גרילה אחרים, הוא קיבל כמה עשרות דולרים מהממשלה – וכמחווה של רצון טוב, גם בקבוק של המשקה האהוב עליו - קוקה קולה.

עם סיום תקופת החיסולים הפוליטיים, הוא כבר עבר ל"דיני משפחות". כלומר, החל לעבוד עבור אנשי המעמד העליון שרצו לסגור חשבונות עם נשותיהם הבוגדניות. השנה הייתה 1987 כשהוא נעצר על ידי המשטרה בגין רצח של אישה שבעלה חשד כי היא מנהלת רומן מאחורי גבו. הוא בילה לילה שלם במאסר, עד שאחד השוטרים הסכים לשחרר אותו בתמורה לאופנוע שלו. הוא דילג לו בקלילות מחוץ לכלא והמשיך בחייו כמתנקש מיומן ופופולרי, עד שבשנת 2006 הייתה זו אשתו שהציבה לו אוליטמטום ברור: או אני או הרובה.

"בשלב מסוים הפסקתי לספור"

קלסטר קלבקאנטי, עיתונאי ברזילאי וסופר שכתב את קורות חייו של סנטנה בספר "The Name of Death", סיפר על אותו רגע מכונן בחייו של סנטנה בריאיון לאתר ה-NY Post. "אשתו אמרה לו: 'או שאתה מפסיק עם זה, או שאתה יכול לשכוח ממני ומהילדים'", סיפר קלסטר. "היא נהגה לומר לו כל הזמן שהתפילות שלו לא יעזרו לו ברגע האמת ושהוא לעולם לא יזכה למחילה אמיתית אם ימשיך בחיסולים" – כך, אחרי 52 שנים במקצוע, הוא פרש והפך לחקלאי.

סנטנה טוען שהוא מעולם לא סיפר להוריו וילדיו על העובדה שרצח אנשים למחייתו. כיום הוא מודה שהוא בחיים לא היה עוצר אם לא האולטימטום של אשתו. "היא אהבת חיי והאדם שנותן לי כוח בכל יום מחדש", הוא אומר. "בעזרתה, אני מסוגל להתגבר על כל אתגר בחיי. בלעדיה אני כלום".

בעיצומה של הקריירה הענפה שלו, הוא נהג לציין את כל החוזים שקיבל במחברת קטנה. כל פרט קטן ןכל חיסול וחיסול היה שם: על שם מי החוזה, מי המטרה, איפה יתבצע החיסול, באיזו דרך, וכמובן כמה הוא קיבל על העבודה – הכל היה שם, מסודר בשורות ארוכות ועוקבות. 492 שורות שונות. בשלב הזה, כך הוא מספר, הוא כבר הפסיק לספור, ומספר הקורבנות האמיתי שלו לא ידוע לו. "אני לא אוהב לחשוב על זה", הוא חותם את דבריו. "החלק הזה של חיי נגמר".