אני מניח שאפשר לומר שהחזרה המתוקשרת של קווין ואן אריק לזירת ההיאבקות הלכה כמתוכנן. כשמוזיקת הכניסה שלו התחילה, כל הנוכחים בהיכל שלמה עמדו על הרגליים ושאגו בהתלהבות. קווין נכנס יחף אל הזירה, כהרגלו, יחד עם שני בניו – רוס ומארשל ואן אריק. אב ושני בניו, דור שני ושלישי להיאבקות מקצועית, צועדים ביחד, בשביל קרב אחרון עם אבא.
כולם היו באקסטזה. זה היה מדהים לראות את התגובה הזאת מהקהל, לחוות אותה ביחד איתם. זה היה מדהים לראות איך אחרי כל כך הרבה שנים, משפחת ואן אירק עדיין מצליחה להרים את הקהל על הרגליים. איך למרות פרישה מלפני יותר מ-20 שנים, כולם עדיין משתוקקים לראות אותו בזירה – אפילו ילדים שלבושים מכף רגל ועד ראש במרצ'נדייס של ג'ון סינה. כן, אפילו הם.
כשאמרתי לחברים שלי שאני הולך למופע היאבקות עם קווין ואן אריק, הם לא הבינו למה. "אחי", הם אמרו לי, "הוא בכלל לא מהתקופה שלנו, מה אתה משחק אותה?" – והם צודקים באופן עקרוני. כן, משפחת ואן אריק מסמלת תקופה בהיאבקות שבה אני, כבן אנוש, בכלל לא הייתי בתכנון של ההורים. אבל הלכתי. למה? קודם כל, כי אותי לימדו בבית שאם הדוד מאמריקה מגיע לבקר, אז אתה מכבד אותו בנוכחותך – מינימום. דבר שני, כי זה קווין ואן אריק.
הוא מסוג האנשים האלה שהם אגדה בענף הספורט שלהם. כמו מייקל ג'ורדן בכדורסל, כמו פלה בכדורגל, כמו מיכאל שומאכר בפורמולה 1 – מהסוג שגם אם אין לך שמץ של מושג בתחום, אתה יודע במי מדובר. אז על אחת כמה וכמה כשמדובר באוהד היאבקות פסיכי שכמותי.
קשה להתעלם מהמשמעותיות של משפחת ואן אריק בהיסטוריה של עולם ההיאבקות. יחד עם ארבעת אחיו, משפחת ואן אריק היו אבן דרך בסצנת ההיאבקות בדרום ארה"ב של שנות ה-80. מתוך האחים, הוא היחיד ששרד את אותה התקופה, היחיד שממשיך את מורשת ההיאבקות המשפחתית. מבחינתי, רק על זה מגיע לו כמה מחיאות כפיים.
אם יורשה לי לשים רגע את ההיאבקות בצד, עניין הנוסטלגיה שהיה באירוע סביב קווין בהחלט עשה את שלו, אבל הרגשתי אפילו משהו מרגש יותר מזה - האווירה החזקה של המשפחתיות ששררה באולם.
האירוע עצמו הוגדר כמופע משפחתי. אירוע בחופש הגדול שהורים יכולים לקחת את הילדים שלהם אליו – וכך אכן היה. הופתעתי מאוד לראות את זה, כל כך הרבה ילדים על הפרקט. כלומר, אם לי אין שום קשר לקווין ואן אריק מבחינת הגיל, אז על אחת כמה וכמה ילדים שנולדו 15 שנה אחרי שהוא פרש.
הילדים האלה כמובן הגיעו עם ההורים שלהם. זאת אומרת, האנשים שהיו רואים את הקרבות של קרי, דיוויד, כריס וקווין בשנות ה-80. האחים הגדולים שלי, בני הדודים שלי, המעריצים האמתיים של משפחת ואן אריק – אלו שחוו אותו בזמן אמת. אולי זה ישמע לכם קלישאתי, אבל אני חושב שהדבר הכי יפה בכל המופע הזה היה לראות את החיבורים שנוצרו באולם, בין אבות ובנים.
מבחינת רמת ההיאבקות במופע עצמו. לצערי, אני לא יכול להגיד שהתרשמתי יותר מדי. אני מוכרח לציין לטובה את קרב הנמרים מול הקנדי-קראשרס בתחילת הערב ואת הקרב שאחריו, בין יורג סימונס ודיוויד סטאר – שפשוט גנב את ההצגה. מעבר לזה, צופה ההיאבקות הנודניק שבי לא ממש התלהב ממה שהוא ראה.
למרות זאת, אני מבין שהרמה היא לא באמת מה שמשנה בסופו של דבר. עד כמה שאני אשמח לראות קרב מוצלח, זה לא היה העניין אתמול בערב. כלומר, זה לא משנה לילד על הפרקט שלבוש מכף רגל ועד ראש במרצ'נדייס של ג'ון סינה, שזוכה לראות מופע היאבקות לראשונה בחייו ביחד עם אביו שלו. זה גם לא משנה לאבא שלו, שמקבל מנה גדושה של נוסטלגיה מתוקה יחד עם כמה דקות של חסד עם גיבור מהילדות שלו. זה לא באמת משנה, כי כששניהם ראו את קווין, מארשל ורוס עושים ליריבים שלהם את הצבט, ה-Finisher האגדי של משפחת ואן אריק, שניהם קפצו על הרגליים באושר.
הרבה פעמים אני מרגיש שאנשים מפספסים את הצד היפה של היאבקות מקצועית, אבל זה בדיוק הדבר הזה. זה בדיוק הרגעים האלה. אנשים תמיד אומרים על הענף שהוא אלים, שהוא מבויים, שהוא פארסה – והם לא מצליחים להבין. קשה להסביר את זה, צריך לחוות את זה. באמת. לדעתי, במלוא הכנות, אדם שלא היה שם באולם לעולם לא יבין את זה.
בשורה התחתונה, קווין ואן אריק, למרות גילו המופלג וביצועים מפוקפקים בזירה, הצליח לעשות משהו מופלא אתמול בערב. הוא יצר זיכרונות חדשים בשביל ילדים וההורים שלהם. הוא הראה פעם אחת אחרונה, שכשזה מגיע אליו, המשפחה היא תמיד הדבר הכי חשוב בעולם.