גם אני צפיתי השבוע בריאיון עם ינון מגל בתוכנית "הכל אישי" בהנחיית חיים אתגר. זאת הייתה חוויה מכעיסה ומרגיזה, אך בעיקר מעוררת תמיהה - איך בן אדם בגילו ובמעמדו של מגל מציג יכולת לקיחת אחריות והתנצלות של ילד בכיתה ב'? נשגב מבינתי. בהיותי פמיניסטית מכלילנית, מיד הנחתי שגם אתם, כמו חבר הכנסת לשעבר, צריכים תזכורת איך להתנהג כמו בני אדם בכלל - וכמו בוסים בפרט.
זוכרים את הפרק הזה ב"חברים" שנקרא "The One With Chandler's Work Laugh" בו צ'נדלר מסגל לעצמו צחוק בלתי נסבל בתגובה לבדיחות הטפשיות של הבוס שלו. בין אם אתם מעריצי "חברים", ובין אם אף פעם לא הבנתם את ההתלהבות, אתם בוודאי יכולים להזדהות עם התחושה הלוחצת והמעיקה ורגעי חוסר הנוחות בהם הבוס שלכם פוצח בשיחת חולין במטבחון בזמן שאתם מכינים קפה, מוצאים את עצמכם מקשיבים לסיפור לא מעניין, נשאלים שאלות ועונים בחיוך... וכן - אין לכם לאן לברוח. למה אתם מגיבים ככה? נו מה - כי הוא הבוס שלכם, כי בייסיקלי, כדי להתפרנס, אתם צריכים שהבן אדם הזה במקרה הכי גרוע - לא ישנא אתכם, ובמצב ההישרדותי הזה - מה זה כבר לחייך ולהנהן.
אז מתי זה הופך לבעייתי ואף לא חוקי? כשלרגעים המאולצים האלה יש אופי מיני. אי אפשר להכריז "ניצול יחסי מרות" כשבוס מספר בדיחה אדיוטית ואתם צוחקים בכוח, אבל כמו שאתם מוצאים את עצמכם מגיבים בחייכנות מאולצת לבדיחה, כך גם נשים מוצאות את עצמן מגיבות באותה חייכנות מאולצת להערה לא במקום, פלירטוט, או אמירה גסה. החוק נועד להגן עלינו מפני ניצול של יחסי הכוחות האלה, שאי אפשר להתעלם מהם, לא רק בגלל המשכורת, גם בגלל המעמד והאופי של הבוס - שגורמים לנו להנהן למשהו בניגוד לרצוננו. אני מקווה שההבדל בין מתן אישור לבוס שלכם על בדיחה לעומת מתן אישור לבוס שלכם על פלרטוט - ברור לכולם.
היה לי פעם בוס כזה שהיה צורח, מדבר בבוטות, מתעמר. אני זוכרת את תחושת המתח במשרד. היה ברור שאף אחד לעולם לא יכול להעיר לו והוא לעומת זאת התנהל בזחיחות וחוסר מודעות. הוא לא התחיל עם אף אחת, אבל הרשה לעצמו להשתעשע בבדיחות לא מצחיקות עם קונוטציות מיניות. המאבק הפנימי שניהלתי עם עצמי לא לתת מקום לדיבור מהסוג הזה היה אדיר. אף אחד לא רוצה להיות במקום הזה שמוריד לבוס - גם אם זה מוצדק חוקית.
הבעיה של בוסים, אנשי המרות והכוח, זה שאין מי שיגיד להם שהם חארות. כי מי שעובד תחתם נאלץ (מתוקף מערכת היחסים) להיות נחמד. כך גם הבעיה שלהם היא שהם לא זוכים לחמלה כשהם מודים בטעות ומתנצלים, כי הם עדיין בעלי הכוח. לכן ינון מגל מתנדנד, לרגע הוא מודה בעובדה שהסתובב עם חזה נפוח במקום אותו ניהל ואף מכריז ש"אין עשן בלי אש". כלומר הוא מודע, לפחות בדיעבד, לעובדה שהשתן עלה לו לראש והוא נתן לזה לפגוע בנשים שעבדו תחתיו - אך רגע לאחר מכן הוא כבר חוזר לזעוק ולהשמיץ.
תאמינו לי - מזל שיש לכם אותי, בוסים, אני כאן להגיד לכם שאתם חארות.
להיותכם בוסים יש יתרונות, אך אחד החסרונות הוא שמערכות היחסים הנחמדות והחביבות שלכם עם מי שעובד תחתכם - שקריות במידת מה. תזכרו, גם לכם היה בוס, חשבתם שהוא בלתי נסבל ובכל זאת הקשבתם לשטויות שלו, חייכתם והנהנתם. איך תהיו פחות חארות? תזכרו כל הזמן שגברים שעובדים אתכם ייאלצו לצחוק מהבדיחה שלכם ונשים שעובדות איתכם ייאלצו לחייך לפלרטוט שלכם. ככה זה יחסי כוחות, לא משנה כמה אתם קולים, חתיכים וחכמים כמו ינון מגל. אה, ואם טעיתם - חשוב שתדעו להתנצל יותר טוב ממנו.