ה-16 באוקטובר 1946. יוליוס שטרייכר מובל אל הגרדום באולם ספורט של בית הכלא נירנברג, וחבל התלייה נכרך סביב צווארו. עד אותו רגע הוא היה עורך עיתון התעמולה האנטישמי "דר שטירמר".

רגעים ספורים לפני ההוצאה להורג, שטרייכר צועק בהתרסה "הייל היטלר" פעם אחת אחרונה - שנייה לפני שדלת הרצפה נפתחה והוא נתלה למוות. כמעט.

הנוכחים בחדר נחרדים לגלות שמפרקתו של הפושע הנאצי לא נשברה כתוצאה מהנפילה, והוא נותר להיחנק למוות מאחורי הפרגוד. קצינים של בעלות הברית ועיתונאים שנכחו בהוצאה להורג תיארו מאוחר יותר איך שמעו אותו גונח מכאב בעודו נאבק להשיג כמה נשימות אחרונות. בשלב הזה, רס"מ ג'ון ס. וודס ניגש אל הפושע הנאצי ומשלים את המשימה.

אחד העיתונאים שנכח במקום התייחס לאירוע המצמרר בשיחה עם העורך שלו וסיפר: "לא ממש התחשק לי לשאול את וודס מה הוא עשה, אבל אני מניח שהוא תפס את הגופה המתנדנדת ופשוט משך אותה למטה".

מאוחר יותר התברר שזו לא הייתה הפעם הראשונה בה התרחשה תקלה באחת מההוצאות להורג של וודס. היסטוריונים טוענים כי לפחות 20 נידונים למוות לא שברו את המפרקת שלהם כשנתלו על ידיו, ולפחות שלושה מהם היו בין הנידונים למוות במשפטי נירנברג. הייתם מצפים שהנתון הזה "יבייש" כל בעל מקצוע באשר הוא, לרבות מוציא להורג - אבל זה לא הסיפור עם וודס. הוא פשוט נהנה מהסבל שלהם.

"תליתי את עשרת הנאצים האלה ואני גאה בכך"

וודס גויס לצבא ארה"ב בתור חייל הנדסה לקראת פלישת בעלות הברית לנורמנדי ב-6 ביוני 1944, והיה בין החיילים האמריקאיים הראשונים שנחתו על חופי צרפת. ימים ספורים לאחר מכן, כמה קצינים הודיעו כי הם מחפשים אדם שיתפקד בתור המוציא להורג מטעם הצבא - והוא התנדב מיד.

פרנץ' מקלין, קולונל בדימוס, סבור שהזוועות שוודס חווה על חופי נורמנדי היו מה שדרבן אותו להתגייס למשימה: "הוא סיפר לממוניו כיצד הוא עזר להוציא להורג פושעים בטקסס ואוקלהומה - אבל זה היה שקר מוחלט", סיפר מקלין. "למרות זאת, הצבא לא טרח לבדוק את זה. יש כאלו שטוענים שלא בדקו כי זה היה מסובך מדי באותם שנים, ואחרים חושבים שהצבא לא בדק זאת כדי לא לגלות דברים שהם לא רצו לגלות על עברו".

וודס קיבל באותו יום קידום יוצא דופן מטוראי לרב סמל מתקדם והלך לעבוד בתור המוציא להורג של הצבא. לאורך שנותיו בתפקיד, הוא תלה בעיקר חיילים אמריקאים שהורשעו בפשעים במהלך מילוי תפקידם, לרוב רוצחים ואנסים.

וכך, בתקופת מלחמת העולם השנייה, וודס תלה בסביבות ה-30 נידונים למוות מצבא ארה"ב, ושנתיים מאוחר יותר הוא חרט את שמו בספרי ההיסטוריה בתור המוציא להורג של 10 מתוך 11 הנאשמים במשפטי נירנברג - כולם למעט הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה (חיל האוויר), אשר שם קץ לחייו באמצעות כמוסות ציאניד שעתיים לפני גזר דינו.

ההוצאות להורג של נאשמי נירנברג היו רחוקות מלהיות "אידיאליות". על פי הדיווחים, לקח ליואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ הנאצי, 14 דקות למות מחנק. הדיפלומט הגרמני נתלה ראשון, זמן קצר אחרי השעה 1 בלילה, והמפרקת שלו לא נשברה במהלך הנפילה - בדומה לשטרייכר.

וילהלם קייטל, גנרל-פלדמרשל בוורמאכט, נחנק קרוב לחצי שעה לפני מותו, ורבים סבורים כי התקלות של וודס נבעו מחוסר הניסיון שלו - בזמן שאחרים מאמינים כי הוא גרם להם לסבול בכוונה.

מקלין מצטט עדות של אחד הסגנים שהיה עד להוצאות להורג באולם הספורט של הכלא ואמר כי בטרם תלייתו של שטרייכר, ניתן היה לראות את חיוך זעיר על פניו של וודס: "בזמן ההוצאות להורג, ג'ון ס. וודס התעקש להיות השחקן הראשי על הבמה", סיפר הקולנל, ובאותו יום גורלי, התליין האמריקאי התרברב שהצליח להרוג 10 אנשים תוך 106 דקות. בריאיון למגזין Time, הוא התייחס לאותם רגעים גורליים.

"תליתי את 10 הנאצים האלה ואני גאה בכך", סיפר וודס. "לא הייתי מתוח או משהו. בחור כמוני לא יכול להרשות לעצמו להיות מתוח בתחום הזה. איך שאני רואה את זה, מישהו חייב לבצע את המשימה הזאת. אפשר לומר שנכנסתי לעסק הזה בטעות".


לאחר שסיים את תפקידו בתור מוציא להורג של צבא ארה"ב, וודס חזר לתפקידו בחיל ההנדסה, וביולי 1950 הוא הוזעק מתוקף תפקידו לתקן עמודי תאורה באיי מרשל ואיבד את חייו לאחר שהתחשמל למוות.

ישנם כאלו שסבורים כי מותו לא היה כתוצאה מתאונה, שכן שורה של מדענים גרמנים עבדו באזור באותם ימים כחלק מפרויקטים של צבא ארה"ב לפיתוח נשקים. ככה או ככה, מותו היה מהיר יותר מזה של הנידונים למוות באולם הספורט בכלא נירנברג. מוות של פושעים שהוא דאג יהיה איטי ואכזרי. דאג לכך ונהנה מכל רגע.