זו אולי לא דעה פופולרית למדי בארץ, אבל עכשיו, כשענני העשן מתחילים להתפזר מעל הטרנד הכי חזק שהיה כאן בשנים האחרונות, אני סוף סוף יכול להודות: אני לא אוהב לעשן וויד.

אתם יודעים מה, זה לא שאני לא אוהב, זה פשוט לא עושה לי טוב, ואני בטוח שיש כמוני עוד אלפי גברים במדינה שברגעים אלה ממש מעשנים ולא נהנים מזה במקרה טוב, או סובלים מחרדות קלות במקרה הפחות טוב.

עכשיו שלא תטעו; הבעיה מבחינתי היא ממש לא אותה השפעה שלילית שנלווית לעיתים לשימוש בקנאביס - אלא העובדה שרוב הגברים המעשנים בארץ "מתפדחים" להודות בכך בפני החברים שלהם. אז רגע לפני שהסחים והפופולסטים מזנקים להשתמש בטור הזה כנשק נגד צרכני הקנאביס, חשוב לי להדגיש שאני שאני לגמרי בעד קנאביס, בין אם זה לשימוש רפואי ובין אם זה לצורכי הנאה.

אבל כמו שכבר אמרתי בעבר, אני בעיקר בעד שאנחנו, הגברים, נדבר גם על הנושאים שפחות נוח לנו לדבר עליהם, ואני מתמקד דווקא בפן הגברי, כי מה לעשות - בארץ אנחנו עדיין חיים בחברה שמרנית בה לגברים אסור להביע יותר מדי רגשות או לדבר על החולשות שלהם מהפחד שזה יהפוך אותם ל"פחות גברים".

עישנתי וויד במשך שנתיים (אולי שלוש), אבל אף פעם לא הייתי מה"מתארגנים". הייתי זורק פה ושם כמה שקלים כשחבר'ה שלי היו אוספים מגבית ובעיקר מעשן בחברותא. כן, אני מודה שכמות הפעמים בהן חוויתי לילות מדהימים שכוללים צחוק בלתי פוסק במשך שעות וזלילת אוכל בכמות לא הגיונית היא ענקית - אבל בסוף, איכשהו, זה היה נגמר תמיד בתחושה לא נעימה, ובמשך זמן רב התביישתי לסרב לסיבוב הג'וינט, ולא אמרתי לחברים שלי את המשפט הפשוט כל כך: "וואלה, לא בא לי".

View this post on Instagram

A post shared by ☠️ ☠️ (@space.case.9) on

התפנית הגיעה בביקור השני שלי עם חברי באמסטרדם, כבר בשאכטה הראשונה בעיר הרגשתי שמשהו לא מתחבר, ואת השעתיים הבאות ביליתי בניסיון (כושל) להירדם על הספה בשביל להעביר את תחושת המועקה שתפסה אותי ושטפה את גופי.

בסוף נרדמתי, וכשהתעוררתי פיתחתי אנטי, השתדלתי לא להתקרב לפייסלים שעברו אחד מהשני בהמשך הטיול - ואם ביקרתם באמסטרדם אתם בטח יודעים - להימנע מעישון בעיר ההולנדית זו משימה קשה יותר מלהימנע מהשיר שבט אחים, זה שם, בכל פינת רחוב ובכל משב רוח מתקתק (אגב, אני לא בטוח שהם שמו לב, אבל גם כשהעבירו לי את הג'וינט שיחקתי אותה כאילו אני שואף והמשכתי הלאה). 

כשחזרתי ארצה היה לי ברור שאני כבר לא נוגע בזה יותר. חלאס. החברים די התבאסו וניסו "לדחוף" לי עשן לריאות (בליווי הקנטות, כפי שנהוג כמעט בכל בחבורה גברית), לא התרגשתי, כי אני יודע שזה סתם דיבורים של חבר'ה. הרבה יותר הפריע לי (ואני חושב שגם להם) שלא באמת אמרתי למה, אלא עניתי "לא בא לי".

לא אמרתי להם שזה גורם לי להיות קצת חרדתי, ולהיכנס למצב של Overthinking. אני בטוח שאם הייתי משתף ומספר להם, ההקנטות היו מפסיקות, ולפחות חבר אחד (מתוך חבורה של 15 איש) היה מודה שגם הוא מרגיש את אותה ההשפעה. 

למה אני כזה בטוח? כי היום (5 שנים אחרי) חוץ ממני, בחבורה שלי יש חבר נוסף שהפסיק לעשן כמעט לגמרי, ומדי פעם הוא "נופל", ועוד אחד שמעשן רק באירועים מיוחדים. בכלל, בתקופה האחרונה אני פוגש יותר ויותר אנשים שמודים שהם לא מעשנים ולא מתביישים להודות בכך, ובעיקר למה הפסיקו.

View this post on Instagram

A post shared by Dor Meir Moalem (@dormoalem) on

האמת? תמיד מצחיקה אותי הסיטואציה בה מישהו מתחיל לגמגם כשמגיעה השאלה למה הוא לא מעשן. אני מנצל את ההזדמנות וההשתהות שלו ומשתף בביטחון שגם אני לא מעשן כי זה פשוט לא עושה לי טוב, התגובה שמגיעה אחרי כמעט תמיד זהה, סוג של צעקת "גם אני" ופרצוף מופתע שכאילו אומר: "אני בהלם, יש עוד חייזרים כמוני".

אחד מהמקרים שעודדו אותי לכך אגב, קרה לפני כחודש. אז מצאתי את עצמי עם 3 חברים תל אביביים ששניים מהם לא מעשנים. מדובר בסיטואציה שנחשבת ליותר נדירה מהפסד של מכבי בדרבי. 

וכך, בסופו של דבר, כמו בכל טרנד, רוב האנשים שלוקחים בו חלק לא באמת משקיעים מחשבה. וגם מי שכן חושב לעצמו שאולי זה אומר שמשהו לא בסדר אצלו לעומת כל השאר. הרי כולם מעשנים, אז מה הם לא חווים את אותן תחושות?

ובכן, אולי כן ואולי לא, אבל עכשיו כשהטרנד מתחיל להירגע - זה הזמן שלנו - החבר'ה שלא נהנים, להרגיש מספיק בנוח לדבר על כך בחופשיות. כי בואו, אתם צריכים להבין דבר אחד חשוב: ככל שתרשו לעצמכם להיפתח, כך תראו שלא מעט מהחברים שלכם מרגישים בדיוק אותו הדבר. אז שחררו את העשב, אבל לפני זה שחררו בעיקר את עצמכם.