ב-20.7 אנשים בכל העולם הזדעזעו מהידיעה שצ'סטר בנינגטון, סולן להקת לינקין פארק, החליט לשים קץ לחייו בתלייה, בביתו שבקליפורניה. בנינגטון היה מוכר כאדם ששאב את היצירתיות המוסיקלית שלו מהכאב והטראומה הנפשית שחווה לאורך חייו – בין אם בשל ילדותו העשוקה, התקיפה המינית שעבר בגיל 7 על ידי קרוב מבוגר ממנו, ההתמודדות עם אלכוהוליזם והתמכרותו לסמים. ואולי בדיוק בגלל זה כולם התקשו להבין למה מה ששבר סופית את זמר הרוק האמריקאי היה, ככל הנראה, דווקא האובדן של חברו הקרוב – כריס קורנל, סולן להקת סאונדגארדן, שהתאבד חודשיים קודם בתלייה.

קשה להתעלם מהאופן שבו התגובה המצערת של בנינגטון למותו של קורנל מעלה את סוגיית הקושי של האוכלוסייה הגברית להתמודדות עם אובדן. ישנו הפתגם "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". נכון, בדרך כלל מדברים על המשפט הזה בהקשר של דחפים ותשוקות, אבל השורה התחתונה היא שאדם צריך להשתלט על הרגש שלו, לגבור על הדחפים שלו. במילים אחרות, בשביל להיות גיבור אתה צריך ללמוד להיות מאופק ולא לתת לרגשות שלך לפרוץ החוצה – ובטח בסצינה מאצ'ואיסטית כמו קהילת הרוק הכבד.

לרוב, כגברים, אנחנו מתחנכים על פי התפיסה הזאת, אבל בימינו אפשר כנראה לומר בבטחה שהיא לא רק מוטלת בספק – אלא גם מזיקה. לאורך השנים, פורסמו מספר מחקרים בנושא שגילו כי גברים מתקשים להתמודד עם אבל באופן גורף. אחד המחקרים אפילו טוען שלגברים אלמנים יש סיכוי גבוה יותר למות בשנים שלאחר האובדן שלהם, פי שתיים מנשים. ההבדל העצום הזה בין המינים נובע מהאופן שבו נשים מתמודדות עם אבל ומדברות עליו, לעומת גברים - שלרוב מתכנסים בתוך עצמם, מפתחים הרגלים המזיקים לבריאותם כתוצאה מכך ולעיתים אף שמים קץ לחייהם – כמו במקרה של בנינגטון.

לאחרונה, אתר האינטרנט Askmen ערך ראיון בנושא עם פול פיניגן, מנכ"ל מרפאת 'קרוס' לטיפול באבל, בניסיון לקבל תמונה ברורה יותר בנוגע לתופעה, ולהבין אלו כלים עומדים לרשותנו כחברה בשביל להתמודד עם גברים אבלים וכיצד ניתן לתמוך באדם שחווה אובדן בחייו?

פיניגן מספר שמבחינה סטטיסטית, יותר נשים פונות למרפאה שלו מאשר גברים. "זה לא כל כך נפוץ במקצוע שלי לראות גברים שפונים לייעוץ בעקבות אובדן", הוא מסביר. "לצורך העניין, בין השנים 2015-2016 פנו אלינו למעלה מ-23 אלף נשים, לעומת קצת פחות מ-9,500 גברים". כלומר, יש לגברים נטייה שלא לפנות לייעוץ ולדבר על הרגשות שלהם.

פיניגן טוען שישנה סטיגמה כלפי גברים שפונים לייעוץ בנושא. "הרבה פעמים הם חשים שמצופה מהם להיות הגברים בבית או במקום העבודה. על כן, הם צריכים להחביא את הרגשות שלהם" – דבר שיכול לגרום לנזקים לטווח הרחוק כמו לחץ בסביבת המשפחה, מתיחות עם חברים, מחלות שונות ואפילו פגיעה נפשית.

דרכי ההתמודדות עם אבל מתחלקות לשני סוגים. הראשונה היא אינטואיטיבית, לפיה אתה פתוח לגבי הרגשות שלך. אתה מוחצן מבחינה אמוציונאלית, מתמודד עם הקשיים של האובדן, עם הזיכרונות ומאוד מודע לסביבתך הקרובה. הדרך השנייה היא אינסטרומנטלית וזוהי דרך התמודדות הרבה יותר פרקטית. לפיה אתה תבחר להתמודד עם הכאב בצורה מעשית יותר, כמו לתכנן היבטים מסוימים בלוויה או לטפל בעניינים הכספיים שאחריה. פיניגן מסביר שברוב המקרים אנשים משלבים אלמנטים משתי הדרכים כדי להתמודד עם אבל, ובחירת ההתמודדות תלויה באופי של האדם שמתאבל. מעבר לזה, אין שוני מהותי בדרך שבה גברים או נשים מעבדים את תחושות האובדן.

"אין יותר מדי הבדלים בין גברים לנשים", מספר פיניגן, "אבל הבדל אחד ברור הוא שגברים נוטים לכעוס הרבה יותר. חוץ מזה, אשמה היא גם תחושה שכיחה יותר בקרב גברים אבלים". בכל הנוגע לדרכים לתמוך באדם שחווה אובדן, פיניגן מדגיש שהדבר העיקרי שצריך לעשות זה להיות בסביבתו: "צריך להיות איתם. להקשיב להם ולהציע עזרה, אבל לא לנסות להשתלט להם על החיים. אתה צריך פשוט להיות חבר טוב".

אחד הדברים העיקריים שאפשר ללמוד מהמקרה המצער של צ'סטר בנינגטון זה החשיבות האדירה שיש ביצירת מודעות על דרכים להתמודדות עם אבל. ככל שנזהה את הבעיה ונדבר עליה יותר, ככה נוכל להתמודד איתה טוב יותר – ובעתיד גברים ירגישו יותר בנוח לדבר על החוויות שלהם.

"כולנו נאלץ להתמודד עם מוות בשלב כזה או אחר בחיינו", מסביר פיניגן, "למרות זאת, כחברה, אנחנו עדיין לא מרגישים בנוח לשוחח על זה". חשוב להבין שכשזה מגיע למוות, כל מקרה הוא יוצא דופן ושאין תוקף לאבל. למעשה, הרבה מאוד אנשים לא באמת מתגברים על האובדן שלהם, אבל מצליחים ללמוד איך לחיות אתו – ובדיוק מהסיבה הזאת, חשוב שאנחנו, כבני משפחה או חברים, נהיה שם בשביל האנשים הללו.