תכירו את דוש ונש: זוג מתוק, כבר הרבה שנים ביחד, מאוהבים אחד בשנייה עד מעל הראש ומדברים לא מעט על "הרחבת המשפחה". לאחרונה, דוש אפילו חושב איך להציע לנש נישואים. כמה רומנטי. רק שלפני כמה ימים דוש פנה לנש ודיבר איתה על משהו שמטריד אותו. הוא הבין פתאום, ביום לא ממש בהיר אחד, שמונוגמיה היא לא טבעית. הוא הבין שמדובר במוסכמה חברתית חסרת ביסוס ביולוגי או פיזיולוגי. סתם משהו שבני האדם עושים כי הם התרגלו עם השנים שעברו או כי הם ראו יותר מדי סרטים הולוודים.
דוש מסביר לה, בקטע טוב כמובן, שאם לא הנוכחות שלה בחייו, הוא היה יצור פוליגמי. "ככה הגבר מתוכנן", הוא אומר לה אחרי שחשב על זה ימים ולילות. "הרי האדם הקדמון חי בפוליגמיה וכמעט כל בעלי החיים חיים ככה - בלי התחייבות לנקבה אחת - לא במערכת היחסים ובטח שלא בסקס".
רגע אחרי ששדוש סיים את דבריו הוא הרגיש שהוריד מעצמו 10 קילו של רגשות מבעבעים. דוש הרגיש הרבה יותר טוב, אבל נש נעלבה. היא לא הבינה מאיפה זה בא לו. היא לא הצליחה להבין למה הוא הרגיש את הצורך להגיד לה שאם היא לא הייתה בתמונה - הוא היה מזיין כל מה שזז. למה לו?
עכשיו עם יד אחת על הלב ועוד אחת על הריצ' רץ' - אתם שם מעבר למסך, אתם מזדהים עם דוש? האם גם אתם, גברים שנמצאים במערכות יחסים רציניות, נשואים או לא, עם ילדים או בלי, הייתם רוצים להיות כאלה שנודדים ממיטה אחת לאחרת בלי לפתח רגשות ובלי רצון ל"בלעדיות"? הייתם רוצים לשכב עם נשים כאוות נפשכם בלי מחויבות? האם אתם חושבים, כמו דוש, שאתם מתוכנתים להיות פוליגמים ורק האישה היא זו שכובלת אתכם לשלשלאות המונוגמיה?
תנו לי לחדש לכם: נשים וגברים מונוגמים בדיוק באותה המידה.
זוגות סטרייטים צועדים בדרך כלל באותו מסלול קבוע, בטח בישראל של 2018: מכירים, יוצאים, עוברים לגור יחד, מתחתנים, ילדים וכך הלאה. מתישהו לקראת שלב החתונה הגברים חוטפים כאפה - "איתה אני הולך לבלות את כל החיים שלי?"; "רגע, אז עכשיו אני לא אוכל להיות עם אף אחת אחרת אף פעם? אפילו לא ללילה אחד?". הכאפה הזו של הגבר היא קשה. הוא לא רוצה להיפרד, הוא אוהב אותה בכל ליבו ורוצה שהיא תהיה אם ילדיו. אבל פשוט קשה לו עם המחשבה שהוא לא יהיה חופשי כמו שתמיד היה. הכאפה הזו יוצרת המון מתח ואפילו קצת כעס חבוי על בת הזוג.
אז איפה מתחילה הבעיה? כשהוא לא מספר לה על זה בכנות, אלא מתחיל לפעול בדרכים משונות: משתכר עם החברים ומקיא כל הלילה; מנסה סמים חדשים; מפלרטט עם חברות שלה; ותרחם השם אפילו בוגד. הכל, רק לא האמת. אבל אז יום אחד הגבר הזה מוצא דרך חדשה להביע את כל המתח והכעס: הוא אומר לבת הזוג שלו שהוא לא מאמין במונוגמיה אבל נשאר מונוגמי רק בשבילה. בדיוק כמו הסיפור של דוש ונש. מבחינתו - הוא השתחרר מהמתח שרבץ עליו כל הזמן הזה, והכי חשוב - לא פירק את הזוגיות. מעולה. הקלה ענקית. הוא הקיא את המתח שבעבע אצלו. למה זה מרגיש כל כך טוב? כי להגיד את זה היה טוב כמעט כמו לשכב עם נשים אחרות.
עכשיו אני רוצה לספר לכם סוד כמוס, אבל אל תגלו: נשים חוות בדיוק את אותה הכאפה. גם הן נתקפות פחד שהן יבלו את כל חייהן עם אותו בן זוג - במיטה ומחוץ למיטה. רק שלהבדיל מהגברים, הן חכמות מספיק בשביל להתמודד עם זה בצורה בוגרת ולשמור את כל מזוודת הרגשות הזו לעצמן. הן חושבות על זה לעומק, מתייעצות עם חברות, ומן הסתם גם מפנטזות על גברים אחרים - פשוט בשקט, בלב. הן לא חיות בסרט - זה לא סינדרלה ואין נעל שיכולה להתאים רק לגבר שלהן, אבל הן יודעות שהפחד מהבלעדיות הוא לא סיבה לפרק את החבילה.
שורה התחתונה? נשמות, אנחנו ואתם לא כל כך שונים, ושני המינים מפחדים מההתמסרות הבלעדית באותה המידה. אז אל תתמודדו עם זה באמצעות שיחה על ההרגלים המיניים שהיו יכולים להיות לכם. אני מציעה לכם לשתף עם בת הזוג שלכם את התסכול מפרנטרית אחת לכל החיים ודברו איתה גם על התסכול שלה באותו נושא. מילה של נש? אני מבטיחה לכם שהיא תפתיע אתכם. ואפילו מאוד.