"ערב טוב" אני צועק בשמחה למרכז החדר כשאני נכנס הביתה בשעות הערב אחרי יום עבודה.
"ערב טוב? ערב טוב? זה מה שיש לך להגיד?!", עונה לי בת הזוג שלי.
מכירים את הרגעים האלה שבהם אתה עוד לא יודע במה אתה אשם? יכול להיות שאתה עדיין לא אשם, אבל בטח תכף תהיה. אם תתנו לאשתי 15 שניות היא כבר תסביר לכם איך אני אשם ברצח רבין - המהירות שבה היא מחשבת את המסלול שלי לאשמה מנצחת את המהירות של ווייז לארגן לי מסלול ביום ללא פקקים.
"אם היית משחרר אותי בבוקר, הייתי מגיעה מוקדם יותר לעבודה, חוזרת מוקדם יותר ומספיקה הכול, אתה עדיין חושב שאתה לא אשם?". רק לצורך הבהרה, אני עדיין חושב שאני לא אשם. בבוקר אני זה שהעיר את הילדים, הכנתי להם אוכל, דאגתי שיתלבשו, ושלחתי אותם לדרכם. היא בחרה להם בגדים מהארון.
יש לי אישה מהממת. באמת. היא יפה, מצחיקה, חכמה ונדיבה. את כל זה היא מכניסה לחצי שעה ביום. בכל שאר הזמן היא צועקת.
אני זוכר שכשהיא נכנסה להיריון חשבתי שאולי, אולי, אצלה זה יעבוד הפוך. שבניגוד לנשים שהופכות לפקעת עצבים בהיריון, היא פתאום תקבל שלווה. אז חשבתי. אני נשבע לכם שבהיריון היא צעקה גם על חפצים. "זוז לי מהדרך" (לכיסא), "איפה אתם?" (למפתחות), "נו כברררררר" (למים החמים שהתעכבו בדרכם בברז).
השיא, ללא ספק, היה בחדר לידה. זה התחיל נחמד: "הי", "זו המיטה שלך", "תודה". ואז היא קיבלה זירוז והאפידורל לא ממש עשה את קסמו. הראשון לחטוף היה "משה כפרה", אח חמוד ומתוק שסיים כל משפט בכפרה; "נוח לך כפרה?", "את צריכה עוד כרית כפרה?". אחרי הכפרה השלישי, היא הסתכלה עליי ואמרה לי "תוציא את הכפרה הזה מפה לפני שאני הורגת אותו". כפרה נעלב והלך.
אחרי כפרה הגיעה טינה. עד עכשיו אני לא יודע למה שלחו את האחות סובייטית הקשוחה ליולדת הבעייתית. "איפה הכוח שלך?"; "מה את בוכה כמו ילדה קטנה, תכף יש לך תינוק"; "מה את צועקת?". אחרי המשפט האחרון זוגתי שתחיה התחילה לזרוק על טינה תחבושות וכל מה שהיא מצאה לידה.
אחרי שטינה ברחה נשארנו רק אנחנו (כמעט) בחדר. "הרופאה הזו לא באה לי טוב"; "תקראו למרדים עכשיו!"; "עוד מישהו רוצה לדחוף לי אצבעות ולהגיד שיש עוד זמן?". המשמרות התחלפו וכולם קיבלו בראש. אחרי 20 שעות יצאתי רגע החוצה ונשברתי, התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות, מנקה חמודה שאלה אם אני בסדר, היא נכנסה לנקות אצלנו, חשבתי לעצור אותה כדי שלא תחטוף גם היא, אבל לא הספקתי. נכנסתי וראיתי את שתיהן מדברות בשקט והמנקה מלטפת לה את הראש. "תדאג שהיא תישאר איתי", אמרה לי זוגתי בשקט. המנקה הסתכלה עליי כאילו אומרת לי "הכול טוב אבל תכף יפטרו אותי". "בטח שהיא תישאר אתך, בטח", עניתי. עדכנתי את הרופאה שגורשה מהחדר כי היא "אנטי סוציאלית", והיא מיד הסכימה לזה שהמנקה תישאר בחדר והבטיחה לתמוך במנקה בשימוע לפני פיטורים.
בסוף זה נגמר בקיסרי. אני לא בטוח שהייתה לזה הצדקה רפואית או שמישהו פשוט רצה להרדים אותה כבר.
לא מעט צירים ותחבושות עברו מאז אותו יום, והשבוע היא נתנה לי משימה: להעביר למחשב שלי בעבודה את כל השיחות שלה מהטלפון לדיסק און קי. היא מקליטה את כל השיחות שלה והמחשב שלנו בבית כבר כמעט התמוטט. היא אמרה שהיא "רק מבקשת שלא תקשיב לשיחות שלי עם לירז".
אז ברור לכם שבאותו יום עשיתי פרצוף של עסוק בעבודה ובפועל ישבתי והקשבתי לכל השיחות שלה עם לירז. באותו רגע הבנתי הכול. הבעיות שלנו במדינה לא קשורות ליוקר המחייה או לאויבים מסביבנו גם לא האיראנים אגב. הבעיה של עם ישראל היא אני ותומר (בעלה של לירז). לא הייתה שיחה אחת שבה נאמר עלינו משהו טוב. בערב חזרתי עם מבט פגוע והגשתי לה את הדיסק און קי. "אני לא מאמינה שהקשבת, ביקשתי ממך". "את כועסת עליי? אחרי מה ששמעתי היום אני כבר מתלבט בין כמה עורכי דין", עניתי לה פגוע.
"אתה לא מבין. ככה אתה מקבל את הגרסה הרגועה שלי, אנחנו פורקות הכול כדי לחזור רגועות הביתה, זה הכל במקום להוציא את זה עליכם". רגועה אעלק.