"הוא ישב מולי והמשיך לחזור על כך שהוא חייב להיות חזק, אסור לו להתפרק ליד הילדים או להפגין חולשה. אבל הוא כבר לא יכול יותר. הוא מרגיש שהוא משתגע. אז הצעתי לו פשוט לבקש חיבוק – מבת הזוג או מאחד הילדים, והוא מיד ירגיש שהרבה פחות קשה".
"פעולה שנראית כל כך פשוטה לביצוע בכלל לא מובנת מאליה לגברים רבים", מסבירה דנה ויינשטיין-אורן, מרצה ומאמנת להעצמת נוכחות מינית. "החברה מצפה מגבר להיות איתן. גברים רבים לא מרשים לעצמם להשתחרר בתקופות שקשה להם, ובסופו של דבר מה שפורץ החוצה זה הכעס. רק כי הם לא יכולים לתווך את הקושי. כאשר קשה לו, הגבר מתכנס בתוך עצמו במקום לדבר על זה ולשתף. האם זה בריא להם? האם זה בריא לסביבתו?"
התשובה היא חד משמעית לא. אחוז הגברים המתאבדים נכון להיום הוא פי 4 יותר מנשים. למה זה? לטענתה של ויינשטיין-אורן, זה כי נשים הן אלה שמסוגלות להתמודד, לדבר על הבעיות שלהן והגברים פשוט לא יודעים שזה אפשרי גם מבחינתם. כל המתח הפנימי הזה גורם להם גם להזדקן יותר מהר ולמות בגיל יותר צעיר.
"במפגשים איתי אני מאפשרת למטופלים שלי להבין שהם נמצאים במקום בטוח. מקום בו אפשר לדבר על הכל, אפשר להתפרק. אין מחסומים. בטיפול שלי הם מרגישים נוח יותר". אולי זה גם כי מדובר באישה שיושבת מולם, ולכן האימון מכין אותם להתמודדות אמיתית מול בנות הזוג שלהם.
ויינשטיין-אורן מטפלת גם בנשים ובזוגות, אבל דווקא הטיפול בגברים נחשב בעיניה למאתגר ביותר. אנחנו, הנשים, במיוחד בשנים האחרונות, נוטות להאשים את הגברים בכל תחלואי החברה, לעתים אנחנו רואות בהם את האויב הישיר, את הפטריארכיה בכבודה ובעצמה. אבל אנחנו לא מבינות שאם אנחנו נפגעות, כנראה שגם הם. "צריך שניים לטנגו, והפמיניזם הרדיקלי של השנים האחרונות הלך בעיני רחוק מדי בהאשמת הגברים במצב שנוצר".
קחו, לדוגמא, את הדמות אותה מגלם אסי כהן בדרמה החדשה של דנה מודן "ככה זה"; פרוד טרי מאישתו, שמחליט להתאבד רק כדי שהיא תבין מה היא עשתה ותאשים את עצמה בכך. הוא מוכן ליטול את חייו, רק כדי להראות לה מה זה. הוא מוכן לעשות הכל, אבל לא להתעמת איתה פנים מול פנים.
"גברים רבים רוצים לנסות להתמודד עם הדברים לבד בכל מחיר ובשלב כלשהו הם פשוט מפסיקים להגיד שמשהו מפריע להם", ממשיכה ויינשטיין-אורן. "הם עוברים למצב ריצוי, הם מוכנים לעשות הכל, העיקר שאישה תהיה מרוצה. ואז הם מופתעים מכמות הזעם הפנימי שמציף אותם, לא מבינים מדוע הם פתאום מתפרצים, מרגישים רגשות אשם, מרצים שוב וחוזר חלילה".
הזעם הפנימי הזה הוא בסופו של דבר גם מסוכן וגם מסכן מאד. האם יש לו קשר לכך שכמעט כל שבוע אנחנו קוראים כותרות על אלימות ורצח במשפחה? לעתים קרובות מדווחים בתקשורת על משפחה נורמטיבית והמעשה שתפס את הסובבים בהפתעה גמורה. למה בעצם? ויינשטיין-אורן מנסה להסביר: "עוד כשהייתי בסטאז', שאלתי את אחד המתאמנים הראשונים שלי את השאלה הלכאורה הפשוטה ביותר בעולם: 'מה אתה עושה עבור עצמך?'. בתגובה קיבלתי שתיקה מוחלטת. ואז פתאום נפל לו האסימון. הוא הבין שלא עושה עבור עצמו שום דבר. כחלק מהאימון הוא למד שלעשות עבור עצמך זה גם להביע רגשות. וגם להרשות לעצמך להיות במקום שרע לך. לפעמים אנחנו סופגים פגיעה, אז מדוע מהגברים מצופה להפגין מיד חוזק וחוסן? כי הניסיון הזה תמיד להיות חזק בסופו של דבר פוגע בשאר בני המשפחה והקרובים אליך".
ויינשטיין-אורן הצליחה לזקק את הפרופיל של המטופל הממוצע שלה – בדרך כלל מדובר בגבר בגיל 30 פלוס, נשוי או במערכת יחסים קבועה בערך כעשור. הוא התחתן מוקדם, וכל השנים האלה עשה את המיטב כדי להיות בן הזוג המושלם, האב המושלם, המפרנס המושלם. הכל למען האישה והמשפחה. ואז פתאום פשוט אין להם חשק לחיות והם לא מבינים מאיפה זה מגיע. אגב, גברים רבים מעידים על עצמם שזה קורה להם אחרי שנולד להם הילד הראשון; האישה עברה לידה, היא גיבורה והיה לה קשה, אבל כמעט ואין התייחסות לקושי של גבר, שגם הוא מטולטל מהלידה ומשינוי התפקידים. פעם אחר פעם הוא מרגיש שהוא נדחק הצידה ונדרש מעכשיו לטפל בעצמו.
אז הקושי אכן קיים, אבל הנחת העבודה היא שאסור להפגין חולשה, אם אתה גבר אתה חייב לעמוד במכשולים של החיים בלי להתפרק ולהיפגע. בטיפולים שלה ויינשטיין-אורן מעניקה לגברים כאלה אישור שזה בסדר להיות מחוברים לעצמם. זה בסדר להפגין חולשה ולדעת בדיוק מה עושה לך טוב. כי כשטוב לך, אתה עושה טוב לאחרים.
לדברי ויינשטיין-אורן, זה מבורך מאד שקיים היום שיח מאד בריא ומפורט בכל הנוגע לזכויות של נשים ובין היתר, מיניותן, נושא שפעם היה נחשב לטאבו. "זו התקדמות מדהימה, שקרתה בזכות התנועה הפמיניסטית, אבל כמו בכל מהפכה, יש נושאים שנדחקו הצידה. אי אפשר בלעדית להאשים את הגברים במצב שנוצר, בלי להבין שגם הם הצד הנפגע ובאיזשהו מצב גם הצד החלש יותר שמתקשה להתמודד".