נובמבר 2002. קהיר. מצרים. צום הרמדאן בעיצומו, והאינתיפאדה השנייה מאבדת כל רסן. עזאם עזאם כלוא בלימונטורה, הכלא המרכזי בקהיר, אחרי שנשפט ל-15 שנות מאסר בגין ריגול לטובת ישראל. לא בדיוק הימים המומלצים לביקור של ישראלי אצל השכנה מדרום.
אני עומד מול אחד מבתי הכנסת היפים והעתיקים בקהיר, עמוק בתוך שכונת "אל מעדי" היוקרתית, מרחק של מאות מטרים מביתו של השגריר הישראלי. השער סגור ונעול, מוקף בחומה גבוהה, וכיתוב קטן בעברית מבהיר למבקרים כי בית הכנסת פתוח רק בחגים. מחוץ לבית הכנסת שקט יחסית. מדי פעם עוברים על הכביש סטודנטים רכובים על "חיפושית" פולקסווגן בדרכם ללימודים. אני מחליט לקפוץ מעל השער ולהיכנס פנימה כדי להסתובב בחצר בית הכנסת. בחוץ נשארת מי שהייתה בת הזוג שלי באותם ימים, הצלמת אדריאנה רוזן.
השקט מתוח ואיתו גם אני. אני מנתר פנימה, מסתובב כמה שניות ומתפעל ממבנה בית הכנסת. אני מוציא את המצלמה, מספיק לגנוב כמה צילומים, וכעבור 5 דקות אני שומע צעקה לחוצה: "שמעון! שמעון! בלגן! בלגן!". אני צועד במהירות לעבר השער, הדופק בשמיים. כולי נוטף זיעה, קופץ מעל השער, ובחוץ ממתינים לי ארבעה גברים לבושים בבגדים אזרחיים. כולם עם מכנסי ג'ינס, חולצות טריקו לבנות ונעלי ספורט. מבעד לחולצה של שניים מהם אני מבחין באקדח 9 מ"מ. לצדם של האבעה חנה טנדר כחול מונע ומוכן לתזוזה.
"מה אתה עושה בתוך בית הכנסת?", הטיח בי אחד מהם במבט עצבני משהו. "אתה יודע שעשית דבר שאסור לעשות פה. מה יש לך במצלמה?", הוא המשיך לירות עליי שאלות ומפלס העצבים שלו המשיך לעלות.
הרמתי את ראשי והיישרתי מבט לעברו של האיש. בראש כבר רצה לי דמותו של עזאם עזאם יושב בתא מעופש בכלא המצרי מתחנן לחזור הביתה. עוד לפני שהפסקתי לענות, הגבר העצבני דרש מיד: "תן לי את כל המסמכים שיש לך, כולל דרכון. אנחנו מ'המוחבראת' (השב"כ המצרי). אתה מעוכב לחקירה", הסביר לי האיש, תוך שהוא מתעלם לחלוטין מאדריאנה שנכנסה למצרים עם דרכון קולומביאני. לא הופתעתי שהדרכון הכחול שלי הוא זה שהם רצו לשים עליו יד.
אני מוסר לו את הדרכון הישראלי שלי, ומסביר לו בערבית רצוצה מתובלת באנגלית בסיסית שאני מטייל במצרים, יש לי ויזה ולא היה לי מושג שאסור להיכנס לבית הכנסת ללא אישור.
איש המודיעין בדק את הדרכון שלי לעומק, עבר דף דף. וביקש ממני להתלוות אליו הצידה לתחקור ותשאול. "אתה חשוד בריגול. מה יש לך במצלמה?", אמר לי בזעף. אני מוסר לו את המצלמה, הוא בודק תמונה תמונה, ונעצר ליד תמונתו של מוסא, צעיר תושב נואיבה שבסיני, אצלו ישנו לילה אחד לפני הנסיעה לקהיר.
"מי זה?", הוא שאל בתקיפות. הסברתי לו ברוגע שמדובר בבעל חושות וצימרים בנואיבה, אך התשובות שלי לא הניחו את דעתו והוא הזעיק למקום את האחראי על הנכסים היהודיים בקהיר כדי לתרגם את השאלות שלי מאנגלית ועברית לערבית. "מה אתם עושים בקהיר? מה יש לישראלים לחפש כאן? תבינו, זה מוזר שאתם במצרים, בטח בימים כאלה. הם משוכנעים שאתה כאן מרגל לטובת ישראל", הסביר לי האיש ביובש. "מרגל, אני? וואו", עניתי לו בלחץ. פה כבר הבנתי שנכנסתי לתסבוכת רצינית. ניסיתי להסביר את עצמי שוב, ברוגע, ואמרתי לו שאני וחברתי אוהבים מאוד לטייל במקומות עתיקים ומעניינים מבחינה היסטורית, ומצרים היא בדיוק מסוג המקומות שמושכים אותנו כתיירים.
לאחר עיכוב של למעלה משעה ועשרות שאלות, איש המוחבראת השתכנע שאני לא מרגל ושבסך הכול באתי לטייל במצרים והחזיר לי את הדרכון והמסמכים. אדריאנה הסתכלה עליי, אני הסתכלתי עליה חזרה, ושנינו שחררנו אנחת רווחה שנשמעה עד באר שבע. "בפעם הבאה שתעשה דבר כזה נעצור אותך", הבהיר לי בנחרצות איש המודיעין ושחרר אותנו לדרכנו.
הדופק חזר לפעימותיו הרגילות, ואדריאנה שכמעט פרצה בבכי ורעדה במהלך כל התשאול, סוף סוף הצליחה להסדיר את נשימתה והחיוך חזר לפניה שעד עכשיו היו לבנות כמו החולצות המתוקתקות של אנשי המוחבארת.
במשך חודשיים תכננו את הטיול הזה לפרטי פרטים. אדריאנה התאהבה במצרים דרך אגדת הפסח וסיפורי בני ישראל וכל מה שעבר עליהם עד שהגיעו לארץ ישראל - היה לה ברור שהיא תיסע לשם. היה לה ברור שאני בא איתה. חודש וחצי עברו עד שקיבלנו הוויזות והדרכונים שלנו חזרה מנציג השגרירות המצרית ברחוב באזל בתל אביב. ההמתנה, כמו שאתם מתארים לעצמכם, הייתה מתוחה מאוד. למצרים, שיהיו בריאים, יש זמן והרבה ממנו. מתברר שלא רק בישראל הבירוקרטיה חוגגת.
מראש החלטנו שנעשה את הטיול "בסטייל"; נגיע לטאבה, ומשם ניקח אוטובוס ישירות לקהיר. חמש וחצי שעות נסיעה בנוף מדברי פראי. מדי פעם, נהג האוטובוס הממוזג והמפואר עצר במחסום צבאי. החיילים נכנסו לאוטובוס, ובדקו נוסע נוסע. אנחנו ועוד זוג בריטים ובנם הפעוט היינו הזרים היחידים. החיילים בדקו את הדרכונים שלנו, ובשלב מסוים הורידיו מהאוטובוס כ-20 נוסעים המשתייכים לארגון האחים המוסלמים. הם בדקו את תיקיהם שבתא המטען וערכו בדיקות מקיפות מתחת לגלביות שלבשו כדי לבדוק שהם אינם נושאים אמצעי לחימה. לבסוף הם החליטו לעכב אותם לחקירה ולשחרר את האוטובוס להמשך נסיעה.
אם יש משהו שאני יכול להגיד גם היום באחריות מלאה הוא שקהיר מהממת ביופיה, מלאה באנשים חמים, ובאוכל מופלא (מומלץ מאוד לאכול באחת ממסעדות 'פלאפלה' או 'כדורה'). אני ואדריאנה, כך גילינו מהר מאוד, היינו הישראלים היחידים (כן, למרות הדרכון הקולומביאני שלה, מבחינתי במצרים, אריאנה הייתה ישראלית לכל דבר ועניין). חיזוק לכך קיבלתי כשסולומון, בעל בית המלון 'אטלס' שבמרכז העיר, הציע לנו שלא לחשוף את היותנו ישראלים.
"זו תקופה רגישה, אנשים ברחוב שונאים את ישראל בגלל מה שהיא עושה לפלשתינים, ותמיד יהיה חמום מוח אחד או שניים שיכולים לפגוע בכם אל תסתכנו", הזהיר סולומון.
למחרת הבנו היטב למה התכוון סולומון. בכיכר מרכזית בעיר, מתחת למסעדה שוויצרית מפוארת, הוצב שלט ענק עם תמונות של, אריק שרון, משה דיין, אהוד ברק ובנימין נתניהו עם כיתוב בעברית, ערבית ואנגלית: הרוצחים. כותרת מהדהדת וזועקת עד כמה הישראליים ומנהיגיהם לא רצויים במדינה הזו.
ביקור מלא חיים בעיר המתים
החיים בקהיר די תוססים. לצד המודרניות, נדמה שחלקים גדולים בעיר עמדו מלכת. ספרים סיפרו וגילחו אנשים ברחובות, רוכלים הציעו תה תמרים מתוך קנקן ענק, וכמובן שלא ויתרנו על החוויה הבלתי נשכחת של ביקור לילי בשוק 'חאן חליל' - השוק הגדול ביותר במזרח התיכון. כל זאת, כמובן, לצד ביקור בפירמידות בגיזה, סיורים בכרכרות, וגיחה למוזיאון הלאומי (המלצת חובה לכל חובב אמנות). במהלך סיור במוזיאון פנה אלינו להפתעתנו צעיר בעל חזות ישראלית. "מה אתם עושים כאן? זה מסוכן. השתגעתם?". שאלתי אותו בתקיפות מי הוא ולמה הוא מרשה לעצמו לפנות אלינו. "אני עובד כמאבטח בשגרירות וזו החברה שלי שהגיעה לבקר אותי במיוחד מתל אביב", הוא השיב. אמרתי לו שלא ידאג לנו והמשכנו הלאה לחדרי הגופות החנוטות של תות אנך עמון ושאר מלכי מצרים. את היום המדהים הזה קינחנו בארוחת ערב במלון הייאט ריג'נסי שעל הנילוס.
משם המשכנו בדרכנו, ישירות אל הרגע הדרמטי השני שלי במטרו של קהיר. במטרו, כך התברר לי בדיעבד, ישנה הפרדה מלאה בין נשים וילדים לגברים. כמובן שלא ידעתי על כך דבר וחצי דבר. בשלב מסוים נכנסתי יחד עם אדריאנה לקרון במטרו ולא הבנתי למה יש בו רק נשים וילדים קטנים. "תצא מפה מהר לפני שיעשו בך לינץ'", נזפה בי באנגלית רצוצה צעירה מצרית העובדת כמורה בבית ספר בקהיר. "אסור לך להיות פה". מבטי הנשים זעמו והבנתי שאני בצרה. בתחנה הבאה פשוט קפצנו בבהילות מהקרון וברחנו. ניצלנו שוב.
בהמשך כבר ויתרנו על שירותי המטרו ושכרנו את אחמד. נהג מונית (פג'ו 404 אם אתם מתעקשים), כבן 50, מגולח למשעי, שלקח מאיתנו 40 לירות ליום (בימים ההם לירה מצרית הייתה שוות ערך לשקל). החלטנו לנסוע לעיר המתים, כ-45 דקות מקהיר - מקום ביזארי בו עשרות אלפי משפחות עניות החליטו להקים בתי בוץ ולבנים בתוך תוכו של בית קברות.
עיר המתים נחשבת לאחד המקומות הכי מסוכנים במצרים. לרוב, בדומה לפאבלות בברזיל או הוויז'אס בארגנטינה - מי שנכנס פנימה ואינו קשור למקום נשדד או נדקר. אני ואדריאנה, כרגיל, החלטנו לקחת את הסיכון. אחמד קיבל רגליים, קרות ובקול רועד אמר לנו: "אינתי מג'נונים (אתם משוגעים)", והודיע לנו שיחכה לנו בחוץ. נכנסנו פנימה, והאווירה הייתה מבהילה והזכירה סצנות מתוך סרטי אימה. מבעד לקברים יצאו לעברנו גברים וילדים ששמחו לקראתנו והתלהבו מהעובדה שאנחנו מחלקים להם סוכריות, אוכל ולירות מצריות. עברנו את הסיור בשלום, ואפילו זכינו לגלות בית קברות יהודי שלטענת השומר במקום הרמב"ם קבור בו. בדרך חזרה אגב, כמה מפתיע, נגמר לאחמד הדלק במונית.
המשכנו לטייל במדינה, נפעמים מיופיה, ובאחד הימים, כאשר ניגשתי לכספומט של סניף 'בנק דה מסאר' להוציא כסף, התבלבלתי בקוד האשראי והכרטיס נבלע. נשארתי חסר אונים. שומר הבנק לא הבין מה אני רוצה ממנו ולא ידע מילה באנגלית. למזלי, הוא כן הבין שאני במצוקה וזקוק לעזרה ואמר לי: 'סטאנה' (חכה). הוא התקשר מטלפון חוגה אל השד יודע מי, וכעבור כחצי שעה הבחנתי בגבר לבוש חליפה חגיגית שניגש אליי ושאל במה הוא יכול לעזור. הוא הציג את עצמו כמנהל הבנק, פתח את הסניף, הוציא את הכרטיס שנבלע, מסר אותו לידי והתנצל מעומק לבו. בישראל אנחנו יכולים לחלום שדבר כזה יקרה. מנהל הבנק המתין עד שהוצאתי את הכסף כדי לוודא שהכול בסדר ואיחל לנו בהצלחה בהמשך הדרך.
שלושה שבועות של שכרון חושים עברו עלינו במצרים. מקהיר, דרך לוקסור והפינאלה ברכבת לאלכסנדריה, כולל סיור באחת הערים היפות בעולם. חיפשנו את בית הכנסת 'אליהו הנביא' בעיר, אחד מבתי הכנסת היפים, העתיקים והמרהיבים שיש, אך עשינו שטעות כשהחלטנו לברר את מיקומו באמצעות העוברים והשבים. טעות שכמעט (כן, שוב) שילמתי עליה בחיי.
"למה אתם רוצים להגיע לבית הכנסת? אתם יהודים? ישראלים?", שאלו אותנו עשרות צעירים מקומיים שהתגודדו סביבנו. ניסינו להסביר להם בערבית שבורה שאנחנו תיירים מצרפת ושמענו שמדובר במבנה יפה, אבל הם היו בשלהם. ריח הלינץ' שוב ריחף באוויר.
"אל תזוזו מפה", פקד עלינו אחד הצעירים כשהוא מחזיק אלה בידו. אלו היו הדקות הכי מפחידות בחיי. אדריאנה, שמרה על קור רוח והתחילה לדבר לעצמה בספרדית. לעזרתנו, בדרך נס, נחלץ בעל חנות לבדים ושטיחים, גבר כבן 70 שעמד חוצץ בינינו לבין הצעירים והסביר להם שאנחנו לקוחות שלו ושלא יעזו לפגוע בנו.
הצעירים, התרצו, התפזרו והוא מיהר להכניס אותנו לחנות שלו. "אני יהודי, המשפחה שלי היגרה לכאן לפני המון שנים מצרפת. הבנתי שאתם יהודים ואני שמח שעזרתי לכם", סיפר בהתרגשות. הוא הציע לנו שלא להתקרב לבתי הכנסת כי זה עלול לחשוף את זהותנו וחיינו יהיו בסכנה.
את הערב החלטנו לקנח בארוחה חגיגית שנערכה לא פחות ולא יותר במלון 'פלסטין' הממוקם לא הרחק מחוף הים. מהמקומות הבודדים במצרים שבו תראו זוגות צועדים בחוף הים כשהם שלובי ידיים. האווירה הייתה מדהימה, ואני ואדריאנה ישבנו מול הגלים הרגועים, מרוצים שלמרות הפחד ההגיוני חצינו את הגבול והגענו למצרים. שמחים שזכינו להכיר אותה. כן, יש כאלה שמעדיפים בטן גב בסיני, צלילות, חושות, חשיש זול ומסיבות - אבל אני מעדיף את מצרים האמיתית, זו שכמעט ושנשלחתי בה לכלא. מצרים שלי.