לאחרונה הגעתי למסקנה שבכל הנוגע לקפה, כנראה שיש לי בעיה. זה התחיל כשחבר מהמילואים קפץ אליי לביקור בדירה. "אחי, רוצה משהו לשתות?", שאלתי מהמטבח, בזמן שפתחתי את הארון והוצאתי ספלים. "וואלה כן, נס. אחד סוכר", השיב האח מהמילואים, לפני שצחקתי לו בפנים.
הוא כנראה שכח שאצלי בבית לא שותים מגורען, או כל אבקה כימית אחרת שאנשים מעזים לקרוא לה קפה – רק כי הם ערבבו אותה עם מים חמים והוסיפו חלב. כאילו הפרה לא סבלה מספיק, עכשיו עוד צריך לבזות את החלב שלה עם הגועל נפש הזה. במחשבה שנייה, אולי בעצם הוא לא היה אצלי בדירה מעולם. זה גם הגיוני. אחרת הוא היה יודע שאם יבקש ממני נס, זה יעשה לי טריגרינג מטורף שיגרום לי להרצות במשך שעה על איך מכינים קפה במקינטה.
בסוף עשיתי לו טובה ענקית והכנתי קפה כמו שצריך. אספרסו על הגז, מפולי קפה קולומביאנים, 100% ערביקה. פולים שנקלו אחד אחד, באהבה כל כך גדולה שהיא הייתה מביישת כל אם עברייה בישראל. שנטחנו הרגע, במטחנת קפה החשמלית של סבא שלי, עליו השלום. מוצר חשמלי עמיד כמיטב המסורת הגרמנית. כלומר, עובד גם אחרי 20 שנה שהוא אוכל אבק על הטוסטר של ההורים. וואלה, גם הוספתי לו חלב, שלא יגיד שאני לא מפנק – ואחרי כל זה, מה נראה לכם הוא עשה? אמר תודה על הקפה המונומנטלי שלי? לא. הוא לקח אולי שני שלוקים ולא נגע בזה יותר.
כל גבר זוכר את הקפה הראשון
כשפיניתי את הקפה לכיור, לא יכולתי שלא לנענע את ראשי באכזבה. איך יכול להיות שהוא לא יודע לזהות חומר איכותי כשזה נמצא לו מול הפנים? שאלתי את עצמי. ואז זה היכה בי - מה נהיה ממני? מתי בדיוק הפכתי לכזה נודניק של קפה? איך זה יכול להיות שיש לי בבית שלוש מקינטות ו-2 ק"ג פולי קפה בכל רגע נתון, אבל אין לי קפה מגורען לאורחים?
אני חושב שזה די בטוח להגיד שלכולנו, הגברים הישראלים, יש איזה קטע עם קפה – שלא לומר תסביך. כולנו נודניקים במידה כזו או אחרת. כולנו עושים מזה הרבה יותר מדי עניין. כמו שלארגנטינאים יש את העניינים שלהם עם בשר, לאנגלים עם בירה ולרוסים עם דגים כבושים, אז לנו הישראלים יש את עם קפה – במיוחד אם הוא שחור.
אני מניח שכל אחד זוכר את הרגע שהוא למד להכין קפה בפינג'אן על גזייה, בין אם זה היה עם אבא, אח גדול, מישהו בעבודה, דוד שנוטה לעשות פדיחות באירועים משפחתיים או מדריך בתנועה שראה דברים ב'לבנון השנייה' ולא ממש רוצה לדבר על זה, בטח לא בכמות שהוא רוצה לדבר על קפה. כולם חוו את טקס המעבר הזה שמפריד בין הילדים לגברים. אני זוכר את שלי.
זה היה בכיתה ז', גיל המצוות (כמה סימבולי), בזמן טיול למצדה. ישבנו כמה חברים, ברגע של נחת מההליכה במדבר ואז אחד מהם הוציא תיק שורש ישן ומוכתם. "מי הכי צעיר פה?", הוא שואל ברטוריות מוחלטת לפני שכולם הסתכלו עליי. ברור, אני הכי צעיר, אני צריך לעשות את הקפה. קצת לחץ חברתי, אבל בסדר.
כמה קשה זה כבר יכול להיות? יש לך פינג'אן, גזייה, גפרורים, קפה, סוכר ומים – לא בדיוק פצצת אטום. לקחתי ונתתי עבודה. הדלקתי את הגז, שמתי את הפינג'אן עם המים. "פעם ראשונה?", שאל אותי החבר. "לא", עניתי, "פעם שנייה". הוא לא היה משועשע מהתשובה המתחכמת, כנראה בגלל שהידע שלו בסרט 'מציצים' היה שווה לידע שלי בקפה שחור. קירבתי את הכפית עם הקפה לפינג'אן, בלי פחד, שזה חשוב. רגע לפני שהאבקה נפלה למים, הוא עצר אותי. "רק שתדע", הוא אמר באסרטיביות, "אם הקפה גלש, צריך להכין חדש".
חוק מספר אחת. זאת כל התורה הישראלית לפק"ל קפה – אסור שיגלוש. תעשה עם הקפה שלך מה שאתה רוצה, רק שלא יגלוש ברתיחה. אתה יכול לשים סוכר, אתה יכול גם בלי. אתה יכול לשים הל, אתה יכול גם לא. חלק שותים נחל'ה, חלק שותים טורקי וחלק שותים בּוּנה, זה לא משנה. הדבר היחיד שמשנה זה שהקפה לא יגלוש לך בצדדים. למה? אין לי מושג. אגב, הקפה שלי כמובן גלש, אבל נראה לכם שהכנתי חדש?
הכנתי חדש. אחרי הכל, הייתי הצעיר בחבורה.
כל גבר מצויד בפק"ל מיוחד
מה שמתחיל בנעורים, בטיולים שנתיים ובמחנות קיץ, רק מחמיר, מסתבך ונהיה רציני יותר בצבא הסדיר. אתה אולי משתחרר בכבוד מהצבא, אבל לא מהפק"ל, בחיים לא. את הפק"ל אתה תסחוב איתך לכל מקום – בין אם עליך במנשא 90 ליטר בטרסות של הסלוקי, או בבגאז' של המכונית בדרך לים. כל משרת מילואים פעיל, מתנדב או בדימוס יודע שיש דברים שאתה לעולם לא תצא בלעדיהם מהבית למלחמה, חודש קו בדרום הר חברון, שבוע אימונים בצריפין או ימ"מ אחד בבית ליד שהוא ערב פלוגה. פק"ל קפה, כשמו כן הוא, זה פק"ל ובלעדיו אתה לא זז לשום מקום.
כל חוליה והפק"ליסט שלה. יש הרי סוגים, אל תטעו. כשזה מגיע לסוגי פק"ל, לרוב הם מתחלקים לשלושה: הקלאסי, המודרני והבדואי. הקלאסי הוא פק"ל עם בלון גז ניקוב סטנדרטי, כוסות זכוכית שניתן להשיג בכל טמבורייה ופינג'אן גלילי מאלומיניום – הסוג הזה שאתם מקבלים מתנה מהעבודה לראש השנה ואתם פשוט זורקים אותו באוטו, למקרה שתצטרכו מתישהו. המודרני הוא פק"ל שמורכב מבלון הברגה, כירת ספיידר מתכווננת בשווי 300 ש"ח וכוסות פלדת אל-חלד שעושות לך כוויה בדרגה שלישית בכל פעם שאתה תופס אותן – מניסיוני, החבר'ה עם הפק"ל המודרני יגיעו לרוב מאזורי עמק יזרעאל, עמק חפר והגליל העליון. לבסוף יש את הפק"ל הבדואי, עם פינג'אן משפך מנחושת עם מורשת קרב שלמה מאחוריו (שהוא עבר בירושה מאבא שנהג להכין בו קפה ברגעים קטנים של נחת ב'ארץ המרדפים') וכוסות זכוכית גבוהות עם ציורים שנראים כאילו לקחו אותם מהסט של 'הנסיך הפרסי'.
כל פק"ליסט הוא עולם ומלואו. כל אחד והדרך שלו, בין אם אתה מהאסכולה המודרנית, הקלאסית או הבדואית. כל אחד, ללא יוצא מן הכלל, יעשה את הקטע הזה שהוא מוריד את הפינג'אן מהגז כשהקפה מתחיל לבעבע ובשום פנים ואופן לא ייתן לקפה להישפך על הארץ. אגב, וזה הקטע הכי יפה בכל הסיפור הזה, לכולם גם יצא בדיוק אותו קפה.
כולנו, בין אם נודה בזה או לא, לוקחים את הטקס הזה של הכנת הקפה ברצינות. פעם עשיתי את הטעות הנוראית של לערבב את הקפה בפינג'אן, לפני שהמים רתחו. פעולה זניחה ברמה העקרונית, הבעיה שעשיתי את זה מול אחד הוותיקים בפלוגת המילואים. הוא זרק אותי, פיזית, מהפק"ל, אבל לא לפני שציטט את ויקטור חסון ושאל אותי אם נהייתי אשכנזי. ניסיתי להסביר לו שכל הרעיון מאחורי הבעבוע של הקפה, הוא כביכול בשביל לבשל אותו על הגז. אבל לכו אתם תתווכחו עם איזה משוגע מאשקלון ששוקל 15 קילו יותר מכם ומכור לקיקבוקסינג. זאת המציאות במילואים ושם זה עוד מתקבל על הדעת, הבעיות מתחילות כשאתם מכניסים את כל ההתעסקות הזאת בקפה אליכם הביתה. כלומר, עושים קפה בפינג'אן אצלכם בבית. זה כבר מוגזם.
כאילו, בשביל זה המציאו את המקינטה.
אני מניח שזה קצת מצחיק אותי להגדיר את המצב שנקלעתי אליו כבעייתי, כי אחרי הכל היחידים שסובלים ממנו הם אנשים שלא שותים קפה איכותי כמוני. למרות זאת, אני יכול להבין אותם. רוב האנשים כנראה יחשבו, ואולי אפילו בצדק, שיש משהו מעט תמוה בפינת קפה בלי נס קפה ושחור. מעבר לזה, לנסות ולהסביר לאנשים שקניית פולים לפי ק"ג יוצא הרבה יותר משתלם מבחינה כלכלית, גם לא כל כך עוזר לך להיראות שפוי יותר מדי. מצד שני, כנראה שזר לא יבין זאת לעולם. לא את הסיפוק ולא את האושר הצרוף המתהווים בכל תהליך ההכנה של כוס קפה על הבוקר. לך תתאר במילים את הארומה של פולי קפה שנטחנו זה הרגע. לך תסביר את התחושות שאתה מרגיש בבטן בכל פעם שאתה שומע את המים הרותחים במקינטה. חבל על הזמן, באמת. אי אפשר. אתה לא יכול לצפות ממישהו ששתה כל החיים שלו קפה נמס ליהנות באמת מאספרסו אמיתי – כמו שאתה לא יכול לתת לילד כוס בירה או יין ולצפות ממנו שידע להסתדר עם זה, אפילו שהילד הזה היה איתך עוד מהתקופה של הסדיר.
לגבי החבר מהפלוגה - כן, הוא שותה חרא של קפה בבית, אבל אף אחד לא אוהב דושבאגים מתנשאים שחופרים לך על איכות – בין אם זה על קפה ב-5 שקל או על סרט עם וין דיזל. ואם אני בונה על זה שעוד חברים יבואו אליי הביתה, אז אני צריך להיות ערוך. בקיצור, קניתי קפה מגורען ושמתי אותו בפריזר, כדי שבפעם הבאה יהיה מה להביא לאורחים. לגבי הסוכר, זה כבר סיפור אחר. אני אמות לפני שסוכר לבן יכנס אליי הביתה.