מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש כשאתם קוראים את המילה "אנורקסיה"? רובנו ידמיין תמונה של דוגמנית עם הצלעות בחוץ או מקסימום נערה השרועה מול האסלה. אבל אנורקסיה היא לא רק מחלה של נשים. הערכות המומחים מדברות על עלייה באחוזי הגברים שלוקים בהפרעות אכילה בשנים האחרונות, וממש כמו אצל נשים, גם כאן לא חסרות סיבות: הרצון לגוף המושלם שאנחנו צורכים כל היום מול המסך, נטל נפשי או לעיתים פשוט מחסור במעט חום ואהבה.
אסף פן, בחור צעיר 26, מכיר את האנורקסיה מקרוב מאוד. במצבו הבריאותי החמור ביותר הוא הגיע למשקל 36 קילו, ולפחות פעם בשבוע היה מונשם במיון. הסיפור שלו הוא לא פחות ממדהים, ומלמד את כולנו לאיזה תהומות החיים יכולים לזרוק אותנו – וכמה תעצומות נפש צריך כדי לטפס בחזרה.
אסף נולד למשפחה נורמטיבית מאשקלון והוריו החליטו לחזור בתשובה ונעשו לאולטרה חרדים כשהיה בן 8 בלבד – זעזוע ממנו הוא לא התאושש למעשה מעולם. בתור ילד אין לך יותר מדי מה לומר בעניין, ואחרי שלמד בחדר ובישיבה אסף יכול לומר בדיעבד שהוא תמיד הרגיש ניצוץ של מרד, "כאילו מכריחים אותי לעשות משהו שאני לא".
את הנחמה שלו אסף מצא דווקא באוכל. במשך שנים הוא היה אוכל בכמויות, עד שבגיל 16 כשרוב הילדים בגילו מתרוצצים כל היום בחוץ הוא כבר הגיע למשקל מטורף של 110 קילו ולא הצליח להיכנס למכנס במידה 52.
בשלב הזה אסף כבר לא יכול היה לסבול יותר את החיים שנגזרו עליו והוא פנה לבדו למנהל של תיכון חילוני מקומי בבקשה שייקח אותו ללימודים, ואימץ לעצמו אורח חיים חילוני לחלוטין. "היה לי קשה מאוד, הייתי צריך להדביק פער של שנים שבהם לא למדתי חשבון ולא היסטוריה, רק גמרא ותורה כל היום". מהבית גם לא הגיעה תמיכה. "אני זוכר שאימא שלי פעם מצאה את אוסף הדיסקים שלי שהייתי מחביא מתחת למיטה, דיסקים של זמרים חילונים ששמעתי ברדיו והיא פשוט ניפצה לי אותם עם פטיש שניצלים כי הם לא היו מותרים בבית החרדי שלנו".
25 קילו בחודשיים, 50 קילו בחצי שנה
הקש ששבר את גבו של אסף היה כשיום אחד לקחו לו את הכלבה האהובה עליו. הוריו של אסף לא ראו את גידול הכלב בבית כצעד נכון על פי אורח חייהם ויום אחד פשוט העלימו לו אותה ומסרו אותה לאימוץ. "פה הרגשתי שנשברתי, זה היה הדבר השפוי האחרון שנאחזתי בו. אז פשוט הפסקתי לאכול".
ממצב של משקל עודף אתה מצליח פשוט להפסיק לאכול?
"ממש ככה. כשאני אומר לך להפסיק לאכול אני מתכוון לזה. במקום סנדוויץ' – עלה של חסה. זהו. זה הגיע לרמות שהארוחה העיקרית והיחידה שלי במהלך היום הייתה לשתות את המים בפחית השימורים של התירס. פשוט הפסקתי ללעוס". לא רק שאסף הפסיק לאכול, הוא גם התחיל לקחת חומרים משלשלים בשביל להאיץ את תהליך ההרזייה. "הייתי מתחיל עם כדור אחד, שניים, וזה הגיע גם לעשרות כדורים ביום".
הקילוגרמים ירדו בקצב מטורף, 25 קילו בחודשיים. 50 קילו בחצי שנה. נשמע טוב? אז בדיוק להפך. הגוף האנושי לא יכול לעכל טראומה שכזו ואסף נזכר בערב אחד בו הוא עבר את קצה גבול היכולת שלו ובאמצע הלילה הוא חטף התקף: "פתאום אני מתעורר והרגשתי שאני לא נושם, שאני לא יכול לדבר, ניסיתי לעשות רעש אבל לא הצלחתי להוציא קול אז התחלתי לשבור דברים עד שההורים שלי קמו מהרעש ומצאו אותי מפרפר בחדר. ישר נסענו למיון, עשו לי ניקוי קיבה והביאו לי נוזלים. זה היה השלב שבו כבר כולם הבינו שמ"דיאטה" אני כבר באמת בסכנת חיים". אסף הגיע למצב של אנורקסיה. ובמשך ארבע שנים הוא היה במצב של צום והסתגרות בחדר, הוא היה כלוא בשבי של עצמו.
למה פתאום הפסקת להתנחם באוכל?
"הרגשתי מיצוי. ואני חושב שזה היה גם בשביל להוכיח לכולם שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. עם המרדנות שלי בדת והאכילה המוגזמת... אני זוכר איך כל הילדות היו זורקים לי הערות מהמשפחה על ההשמנה שלי: 'מה אסף? עוד צלחת?' או 'אולי כדאי שתעבור לחדר למעלה שתהיה רחוק מהמטבח'. אז רציתי להוכיח לכולם שאם אני רוצה להרזות אני יכול להיות אפילו אנורקס. והייתי שמח עם כל גרם שירד, גם כשזה כבר היה במצב של סכנת חיים. היו ימים, בעיקר בסופי שבוע, שהייתי 'מתפרע' מעט ושותה 2-3 כוסות של דיאט קולה. למחרת הייתי חייב לצום. לחלוטין, בלי אוכל או מים, כי מספיקה כוס אחת בשביל לחזור להרגיש כאילו אני 110 קילו שוב".
המצב של אסף רק המשיך והחמיר, מערכות הגוף קרסו בזו אחר זו. "כל הזמן היה לי קר. באמצע הקיץ הייתי מסתובב עם צעיפים ובגדים ארוכים, כמובן שלפחות פעם בשבוע הייתי מגיע למיון נשימתי כי הגוף שלי פשוט קרס. שיניים מתנדנדות, שיער שנושר... כל זה השפיע על אימא שלי, שהיא כבר לא יכלה להחזיק אותי בבית אז יום אחד נסענו לדודה שלי והיא השאירה אותי שם".
שם, אצל הדודה בנתיבות, חל השינוי המדהים של אסף. "אני זוכר שכל בוקר דודה שלי הייתה מעירה אותי, היינו נוטלים ידיים יחד והיא הייתה מחבקת אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי חיבוק מדמות אם, סוף סוף הרגשתי שלמישהו אכפת ממני".
החיבוק הגיע כמעט ומאוחר מדי. אסף כבר לא יכול היה ללכת בכוחות עצמו והגיע למחלקה מיוחדת בתל השומר, בה הרופאים אמרו לו שהוא עשה נזק כל כך חמור לגוף שלו שהם פשוט אסרו עליו לאכול יותר. הוא התחבר לזונדה וככה הזינו את הגוף שלו דרך צינורית. אבל החיבוקים של הדודה המשיכו וזה נתן לאסף כוח, הוא שיתף פעולה עם הרופאים עד כמה שהגוף שלו אפשר לו. הוא רק רצה לצאת משם. "הרגשתי כמו בקן הקוקייה. אתה כל היום שוכב, אסור לך לאכול ולא לקום. זה ממש גורם לך לאבד את השפיות, כל הזמן ניסיתי להוכיח להם שזהו, אני בריא כבר, אבל זה תהליך שלוקח זמן".
חי את החיים
ממשקל בלתי נתפס של 36 קילו, אסף כבר תקופת שיקום ארוכה ולאחר מכן חזר לבית ההורים. הוא סגר את החדר שלו והפך אותו ליחידת דיור נפרדת. "גיליתי את החלק האומנותי שבי, התחלתי לצייר ולכתוב, תוך זמן מועט עברתי לתל אביב, הייתי חייב לעבור מהבית הזה".
מאז שאסף נחת בתל אביב הוא רק פורח. עם דיאטה מיוחדת עליה הוא מקפיד כל יום הוא יצא מטווח הסכנה והיום הוא בריא לחלוטין וממשיך לעלות במשקל. מתאמן כל יום, אוכל מסודר, אפילו הביא כלבה חדשה שתאיר לו את היום. אסף פשוט טורף את החיים. "היום אני לא יכול לחכות לכל יום שבא כי אני יודע שזה פשוט יהיה יום טוב. אני התחלתי את החיים באיחור, לאנשים בגילי יש כבר הרבה דברים שהם הספיקו בחיים, אבל אני חי וזה הכי חשוב לי".
כיום אסף מרצה את סיפור החיים המדהים שלו מול קהלים שונים, החל מבתי ספר ועד לאוכלוסיות עם בעיות אכילה בדיוק כמו שהיו לו. "אני חושב שעברתי דברים שאני לא רוצה שאחרים יעברו, זה פשוט סבל מיותר. זה סבל שאפשר למנוע אותו מלכתחילה". למרות שאסף סיפר את סיפורו כבר מאות פעמים מול אנשים, ואף נעשה עליו סרט דוקומנטרי, הוא עדיין חש את הכאב כל פעם מחדש, כמו אדם שהיה בשבי וחוזר לרגעי האימה אסף מגלה לי שבכל הרצאה הוא מוצא את עצמו רועד מחדש. "בכל הרצאה אני יכול לראות בקהל שהוא חש יחד איתי את האירועים. איפה שהוא כל פעם שאני מספר את הסיפור אני מרגיש שאני מצליח לאחוז בסיטואציה הזו מחדש, רק חזק יותר, לשלוט בה. זה אפילו אולי מתקן אותה מעט".
כמובן שהסיטואציה קשה כמו שהיא נשמעת, בין הקהלים שבאים להרצאות ניתן לראות נערות צעירות ורזות באופן קיצוני או הורים עם מבט מודאג בעיניים כי אותו המקרה מתחולל אצלם בבית. אסף לא ישכח ערב אחד בו הוא סיים להרצות ואישה מבוגרת ניגשה אליו במבט דומם. "היא אמרה לי שהיא לא הייתה צריכה לבוא להרצאה הזו אבל היא לא מצטערת על כך לרגע". אסף שלא הבין את פשר המשפט הביט עליה וחיכה לתגובה, היא שתקה במשך שתי דקות כמעט בלי למצמץ ורק אחר כך אמרה לו שהיא איבדה את הבת שלה לאנורקסיה. מקרים כאלה, כמה שהם קשים, רק מעודדים את אסף להמשיך להרצות כי הוא מאמין שמספיק שהוא יוכל לתפוס נער או נערה אחת שניה לפני שהם הופכים את המצב לבלתי הפיך ולשנות להם את הדעה, מבחינתו זה שווה הכול.
כיום אסף בקושי שומר על קשר עם המשפחה, אבל הוא מרגיש כאדם מאושר. ואם אתם שואלים מה אסף למד מדרך החיים העקלקלה שלו: "המסר שלי הוא דווקא להורים שבינינו, תאהבו את הילדים שלכם. לא משנה מה ובכל מצב. יש אנשים שנוסעים עד קצה העולם בשביל לנסות לאמץ או להביא ילד בפונדקאות. אם זכיתם, פשוט תאהבו ותחבקו אותו".
כאשר ניסינו להשיג את תגובת אימו של אסף לכתבה היא אמרה: "אני לא מתערבת בחיים החילוניים של אסף. אני מאחלת לו הצלחה בכל ואיני מעוניינת לדבר על כך".