שלומי סוויסה, בחור בן 26 מבית שמש, עובד בתור נהג מונית ולומד שמאות מקרקעין, ומנהל היום אורך חיים נורמאלי. אבל שלומי, שסוחב מאחוריו סיפור חיים לא קל, כנראה מעריך את החיים הנורמאליים האלו יותר מכולנו. "מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ילד גדול ושמן, בארוחות שישי היינו קונים שישייה של קולה הביתה ואני הייתי דואג אישית שהיא תיגמר עד מוצאי השבת. היה לי קטע חולני לשתייה מתוקה, הייתי מתעורר בבוקר ושותה קולה, לא היה נכנס לי שום נוזל אחר לגוף. עם הזמן היו רואים את העלייה, התחלתי גם לאכול בחוץ, לפחות 5-6 פעמים בשבוע, לא זכור לי מקרה שבו כל החבר'ה היו חוזרים מאיזו יצאה ולא הייתי מציע שנשב לאכול משהו. זו ממש הייתה מחלה".
שלומי מספר שבשיא הוא הגיע ל-150 קילו, אבל באותם ימים זה לא ממש הפריע לו. "עדיין הייתי שמח, אני בן אדם שצוחק על כל העולם ויש לי בטחון עצמי גבוה גם עם 150 קילו עליי. רק כשהייתי הולך לקנות בגדים כל השמחה הייתה נעלמת. ממש השתדלתי לא לקנות בגדים כל לא היה ניתן למצוא, זה הגיע למצב שבו ברגע שמשהו עולה עלייך אתה לוקח, לא אכפת לך אם זה מכוער, או לא מתאים בדיוק ואפילו המחיר לא משנה, העיקר שמצאת משהו שעולה עלייך סוף סוף".
החיים של שלומי בתקופה ההיא נעו בין ניסיון לקחת את הדברים בקלות ובין רגעים של עצבים על המשקל, שמונע ממנו ליהנות מהחיים. "הייתי צוחק על זה שאני לא יכול לשבת על כיסא בים כי אין מצב שהוא יחזיק אותי, או שאם אנחנו נוסעים אני חייב לשבת מקדימה כי פשוט אין מקום מאחורה. אבל הייתי גם מתעצבן, בעיקר במסיבות שמביטים עליך שונה ולא תמיד נותנים לך להיכנס רק בגלל המראה החיצוני שלך. זה ממש מרגיז שאנשים קובעים על פי מראה חיצוני בלבד, גם בשוק העבודה, תמיד הייתי בא לראיון עבודה ואנשים ישר חושבים שהוא שמן ובטח עצלן, תמיד הייתי מסתדר בעבודות שאתה רק יושב ולא זז בסוף".
מה שבר אותך?
"כל העקיצות האלה בחיים מצטברות יחד עד שנמאס לך, אבל הקש ששבר את גב הגמל היה כשעליתי לישון יום אחד לחדר שלי והרגשתי שאני הולך לקבל דום לב. בסך הכל מספר מדרגות ואני לא נושם כבר, תוסיף לזה את העובדה שהרופא שלי כל הזמן הציק לי שאני חייב לרדת במשקל כי אחרת בגיל 32 גג אני בהתקף לב ויקברו אותי, וגם שרצו לשלול לי את הרישיון בגלל עודף המשקל, כול זה ביחד מצטבר למחשבות בראש שלך שאתה אוכל את עצמך, כי מי רוצה להיות חולה בגיל 30? ומי רוצה להישאר לבד? אתה מבין שכל הזמן אתה רואה את כל החברים שלך מתחילים עם בנות ומצליחים ואתה נשאר לבד, ככה אני לא רוצה לחיות. נמאס לי, אז הלכתי לרופא ואמרתי לו שאני רוצה לעשות ניתוח".
שלומי מספר שבתחילת הדרך הכול עוד היה נראה בסדר, הוא הוציא את האישורים שצריך ולאחר כמה חודשים עלה על שולחן הניתוחים. אך לאחר שבועיים בעודו מתאושש בביתו, החום החל לעלות והוא אושפז בשנית. "בערב יום כיפור הגעתי למצב שבו אני לא יכול לשבת, לשכב לאכול או לשתות, פשוט הרגשתי שאני נחנק כל הזמן. החלטתי בסוף ללכת לרופא, לקחו לי בדיקות דם ואחרי שעתיים התקשרו לאימא שלי ואמרו לה שלא משנה מה קורה עכשיו אני חייב להגיע לבית חולים, זה עניין של חיים או מוות. ואני עדיין התלבטתי כי זה היה ערב יום כיפור ולא רציתי לבלות אות בבית החולים אבל בסוף השתכנעתי ללכת".
אני כמעט מפחד לשאול, אבל מה גילו לך?
"גילו שהקיבה שלי נקרעה לגמרי וכל מה שהכנסתי לפה יחד עם חומציות הקיבה חדר לכל חלל הבטן ולריאות שלי. 80 אחוז מריאה שמאל שלי הייתה מוצפת כבר. באותו רגע אמרו לי שאני לא מכניס יותר כלום לפה, הייתי בצום מוחלט 8 חודשים. ואני מדבר על צום מוחלט: לא שתיתי מים דרך הפה, לא אכלתי כלום, שום מסטיק ואפילו אסור היה לי לצחצח שיניים כדי לא להפעיל את בלוטות הרוק. הפה פשוט נעול. זה היה אחד הדברים הקשים שעברתי בחיים שלי, אתה רואה סביבך אנשים אוכלים ושותים, אפילו שמחלקים את מגשי האוכל בבית החולים ואתה לא מקבל כלום. זה לא פשוט. הייתי מחובר לזונדה שנכנסה מהאף עד המעיים כדי שמזון לא יעבור דרך הקיבה וככה הייתי ניזון".
"ככה עברתי 8 חודשים, עם הצינורית שמכניסה לי מזון ועוד חמש צינוריות שמוציאות כל הזמן ממני את מה שזלג לגוף. לאט לאט עברתי את זה והחלמתי, התחלתי לעמוד על הרגליים, הפסיקו את ההנשמה, אפילו יצאתי מהבית חולים לחופשות, אחרי שמונה חודשים יצאתי מהבית חולים כשאני שוקל 75 קילו בלבד".
זה ממש חצי, איך נראים החיים במצב הזה?
"מדהימים, אני לא יודע מאיפה להתחיל בכלל, כשאני הולך ברחוב, אנשים לא מביטים עליי ושופטים אותי כי אני שמן, מדרגות זה לא מכשול, אני יכול לנשום, לקשור שרוכים, להיכנס לתוך רכב, זה דברים שאנשים רזים לא מעריכים מספיק, תבין שבראש שלי אני עדיין שמן אחרי חיים שלמים שהייתי בהם שמן לוקח זמן להתרגל".
מתי נפל לך האסימון שאתה באמת רזה?
"כל פעם יש משהו אחר שמכניס אותך לפרופורציות, אני זוכר שחודש וחצי אחרי שחזרתי הביתה, הייתה ארוחת שישי שפתחנו בה שולחן והוספנו כיסאות כמו כל שבוע, ותמיד כשהייתי צריך לעבור למטבח מישהו היה צריך לקום ולהזיז את הכיסא, פתאום אני פשוט מדלג מאחורי הכיסא בלי להפריע לאף אחד. זה היה מדהים".
"יש לי עוד זיכרון שתבין כמה קשה לשנות את החשיבה של איש שמן, יצאתי מבית החולים והלכתי לקנות בגדים עם חברים כי לא היה לי מה ללבוש, נכנסתי לחנות וידעתי שרזיתי אבל לא תיארתי לעצמי כמה, מדדתי חולצה XL אחרי שהייתי XXXXL, וזה היה ענק עלי שהמוכרת התחילה לצחוק ושאלה אותי מה אני עושה, בסוף יצאתי עם חולצה של מידה S".
בטוח יש לך כמה תובנות מכל מה שעבר עליך.
"כן, החיים הרבה יותר טובים כשאתה רזה, כמעט בכל מובן אפשרי. אתה לא צריך לחשוב על דברים פעמיים, אתה יודע שעד עכשיו חברה שלי מנסה לשכנע אותי לעלות למתקן בלונה פארק ואני מסרב כי אני בטוח שהוא יישבר, אני עד היום זוכר את הפעם הראשונה שהרימו אותי על הכתפיים בחתונה של אחותי, זה היה ממש מפחיד ומרגש יחד... אני אומר לכל האנשים שסובלים מעודף משקל, קחו את עצמכם בידיים, ותורידו משקל, לא משנה כמה סבל זה יהיה לכם, זה עובר ובסוף התוצאה מדהימה ושווה את זה. אני גם רוצה להודות לדוקטור אנדריי קידר שבלעדיו לא הייתי מדבר איתך היום, אני מקווה שהכתבה הזו תגרום לעוד מישהו אחד לפחות להחליט שהוא יוצא ממעגל ההשמנה הנוראי הזה".