סימן האזהרה הראשון היה מגירת הגרביים שלו. אתה בטח חושב לעצמך, מה כבר יכול להיות חשוד במגירת גרביים? ואכן, ממבט ראשון היא נראתה כמו שהיית מצפה ממגירת גרביים להראות. סליחה, כמו שהיית מצפה ממגירת גרביים של גבר להיראות: חלל צנוע שאורז בתוכו ערבוביית פוזמקאות אפורה-לבנה. עד כאן לא הייתה סיבה לחשוד שהבעלים של אותה מגירה לא פתח אותה מאז שירותו הצבאי. אלא שמבט מדוקדק יותר בלוע המגירה היה יכול לרמוז לי על הרגליו המגונים של בן זוגי. נגיד, העובדה ששכבת קורי עכביש מרפדת אותה. טוב, אין דרך נעימה להגיד את זה: הבנאדם לא גורב גרביים.
אבל לפני שניכנס לחבר שלי בין הבהונות, בוא נדבר רגע על מה שקורה מתחת לקרסוליים. הרבה גברים, וכמה נשים שלא נזכיר את שמן, מאמינים שאם כפות הרגליים נמצאות בקצה הדרומי ביותר של הגוף – הן לא מעניינות אף אחד. עניינים כמו פלומת שיער או ציפורניים מצהיבות נחשבים משום מה לגיטימיים כשזה נוגע לכפות הרגליים. העיקר, אומר לעצמו הישראלי המצוי עם בוא הקיץ, לאוורר קצת את הבייביז מהמשטר האכזרי של הנעליים. זה אולי בריא לרגליים, אבל מה עם שלום הציבור?
כאילו שהזנחה פושעת של כפות הרגליים אינה חטא גדול כשלעצמו, גברים מסוימים מחמירים את הפגע האופנתי הזה כשהם מעזים לחשוף את מרכולתם בזוג סנדלי שורש, או אפילו בכפכפי אצבע. שני פריטים שאין להם כל זכות קיום מחוץ לשביל חוצה ישראל או חוף הים. ופה בדיוק נכנס ש' לתמונה.
עשה, אל תעשה, בחיים אל תעשה
בחודש הראשון להכרותינו עדיין לא קלטתי שיש פה בעיה. אמרתי לעצמי, "אוקיי, עכשיו אמצע אוגוסט, אפשר לטגן פנקייק על המדרכה, כנראה זוג הסנדלים הטוב שלו קבור מתחת למיטה אז הוא נעל סנדלי שורש כדי לא לאחר לדייט"; פעם אחרת השליתי את עצמי ש-ש' מתכנן לנו טיול ביער בן שמן, אבל להפתעתי הוא דווקא לקח אותי לסרט. שוב, במראה של מדריך צופים. המצב הגיע לשיאו כאשר ש' הרשה לעצמו לפרוק כל עול: ארוחת שישי אצל ההורים שלי בכפכפי-אצבע. של קרוקס. בצבע כתום.
המאורע אומנם לא גבה קורבנות מצד המשפחה, אבל בהחלט הוסיף לי חצי קמט בזווית הפה. מאוד לא אסתטי. עם כל הקושי שבדבר, התאפקתי. בהנחה שכל אחד טועה לפעמים, החלטתי לתת ל-ש' היקר שלי הזדמנות להוכיח שמתחת לחזות הלא-מלוטשת שלו מסתתר איזה רמז לטקט אופנתי. התוכנית הייתה לבחון האם יציאה לדייט מגונדר תוציא ממנו את הצד הג'נטלמני. זה שמשלם על הארוחה ומשאיר את השורש עמוק בבוידעם. ואתה יודע מה? זה עבד.
עבד באופן הכי עקום שתוכנית יכולה לעבוד. כשיצאנו לתערוכת פתיחה באחת הגלריות בעיר, כפות הרגליים שלו אומנם היו ארוזות היטב בתוך נעלי ספורט חומות, אבל מכנסיי השלוש-רבעי הכחולים שלבש חשפו קרסוליים עירומים למהדרין. כן, הוא עשה את הבלתי ייעשה: נעליים בלי גרביים. דע לך, קורא מסור, שעל חטאים פחותים מזה מצאו עצמם גברים רבים נידונים לשנת נצח באלכסון.
סוף דבר: או גרביים או סקס
בבית החלטתי לשים לזה סוף. "זה", אמרתי ל-ש' והצבעתי על מגירת הגרביים, "אתה יודע מה יש בפנים?"
"גרביים...?"
"ומה עושות הגרביים במגירה?"
"לא יודע. מנוחת צהריים?"
"לא. אני מתכוונת, למה הן לא על הרגליים שלך אף פעם?"
"אני לא מבין. משהו לא בסדר עם הרגליים שלי?"
"לא, תראה..." היססתי. להיות כלבת אופנה זה מעמד מחייב - אל תתרככי עכשיו, נזפתי בעצמי. "הרגליים שלך בסדר גמור, מותק. אבל..." לקחתי נשימה עמוקה, והוצאתי את זה החוצה: "בחייאת ראבק, לגרוב גרביים זו בקשה גדולה מדי? ומה מה נסגר עם השורש האלה? אתה חושב שאתה שתצליח ללקט חוזבזות במרכז ת"א?!"
בוש ונכלם, יצא ש' מהחדר ולא החזיר לי טלפונים, לפחות לא במשך עשרים וארבע שעות. ככה זה במערכות יחסים, צריך לעשות ויתורים. אמנם מאז התפוצצות חרם הגרביים שלו הוא קצת מפחד להסתובב לידי יחף, אבל בינינו, את הוויתור הזה אני מקבלת עליי בלב שלם.