כשנשמעת אזעקה אין הבדל בין סוהר לאסיר. אבל לא בקטע טוב

השבוע נרשם בדרום הארץ אירוע חסר תקדים, וייתכן שלא רק בישראל אלא בעולם כולו: אזרחים חופשיים התחננו להיכנס לכלא.

זה יותר הגיוני מאיך שזה נשמע. פיקוד העורף התריע מפני מטח טילים איראניים לדרום, ואזרחים שמצאו את עצמם הרחק ממרחב מוגן רצו לעבר המבנה הקרוב ביותר, שבמקרה היה מתקן כליאה (איזה בדיוק? בשב"ס מסרבים בנימוס לגלות). לוחמי הכליאה לא חשבו פעמיים, ואפשרו לאזרחים להיכנס ולהישאר במקום עד שהירי נפסק והם שוחררו לחופשי. "לא האמנתי שאיכנס לכלא כדי להינצל", אמר אחד מהם ל-mako.

"לא שיש לנו בונקרים או ממ"דים, אבל עדיף להיות בפנים מאשר להישאר חשופים לפגיעה ישירה בחוץ", אמר קצין שב"ס על האירוע. "חלק מהאזרחים שהכנסנו היו בהלם, זאת הייתה הפעם הראשונה שלהם בכלא, וגם לנו זה היה סוג של חוויה שוברת שגרה. אבל התלבטות בעניין לא הייתה, הבנו את הסיטואציה ובהנחיית הנציב הפכנו את זה לעניין שבשגרה עד לסיום המלחמה". ואכן, נציב בתי הסוהר רב גונדר קובי יעקובי הורה השבוע לאפשר לאזרחים שנקלעים לאירועי ירי להסתתר בכל מתקני הכליאה של שב"ס. "אנחנו חלק מעם ישראל וכולנו צריכים להיות ערבים זה לזה", נימק את ההחלטה.

"במידת הצורך משנעים אסירים בעייתיים", אומר גורם בשב"ס. "ברור לנו שאם הגפרור הראשון יידלק, נצטרך לכבות אותו מהר. היחידות המיוחדות שלנו מאומנות לטפל באירועים חמורים"

קל לראות את הצד המשעשע בסיפורם של האסירים-לרגע, אבל האמת היא שהם בחרו במחסה מפוקפק מאוד – ובזה כבר אין שום דבר משעשע. רוב מתקני הכליאה בישראל הם מבנים מיושנים שאין בהם מרחבים מוגנים בסטנדרטים המקובלים כיום, ובוודאי לא ממ"דים; זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל דיווחנו כאן על תלונות וחששות של אסירים ואסירות מהיעדר מיגון, עניין שהוזכר גם בדוחות של מבקר המדינה ב-15 השנים האחרונות. בשב"ס לא נוהגים לפרסם נתונים על מצב המיגון במתקנים השונים, אבל מדוחות המבקר, מדיוני ועדת הפנים של הכנסת ומכתבות תחקיר בנושא עולה כי בחלק גדול ממתקני הכליאה אין מיגון, וכי בבתי כלא רבים אין ממילא אפשרות לפנות את האסירים בזמן קצר, והם מושארים בתאים.

אישור למצב הקשה של המיגון בבתי הסוהר עלה בדברים שאמר בדצמבר 2023 בכיר בשב"ס בתגובה לידיעה ב"מקור ראשון", שדיווחה על כך שמאז פרוץ המלחמה נמנעים מאסירים ביקורי משפחות: "הבעיה עם הביקורים ועם תנאי התייחדות לאסירים היא היעדר מרחבים מוגנים בסביבת בית הכלא. אנחנו לא רוצים להגיע לסיטואציה של אזרחים שמבקרים בבית הכלא ומסכנים את שלומם בהגעה למקום ללא מרחבים ממוגנים" (בהקשר זה צריך לסייג את עובדי המנהלה בבתי הכלא, שרובם עובדים במשרדים עם גישה למיגוניות או לממ"ד). אלא שהיעדר מיגון הוא רק חצי צרה: אסירים וסוהרים מספרים השבוע על מתקני כליאה שנמצאים על סף רתיחה.

מרגישים שקורה משהו לא טוב

בלילה הראשון של המלחמה הישירה עם איראן, בין שישי לשבת (13-14.6), חברים בארגוני פשיעה ערביים, מחבלי נוח'בה ושוהים בלתי חוקיים פרצו בקריאות שמחה ובשירה במספר בתי כלא. "הם מחאו כפיים, רקדו בתאים, צעקו 'אללה אכבר'", מספר ארז (שם בדוי), לוחם כליאה באחד מבתי הכלא במרכז הארץ. "לקח לי כמה שניות להבין מה הם חוגגים ועל מה הם שרים: אלה היו שירי הלל ושבח לאיראן ולמנהיגים שלה שמטווחים בטילים את מדינת ישראל. זאת הייתה ממש התפרצות שמחה ספונטנית, אנשים רקעו ברגליים ודפקו על הדלתות. קרה בסבבים קודמים שאסירים ביטחוניים בודדים הביעו גילויי שמחה כאלה, אבל הפעם זה חצה את הקווים האדומים. הופתענו שגם עבריינים בארגוני פשיעה הצטרפו לחגיגה, והחלטנו לנקוט נגדם יד קשה".

לוחמי כליאה רעולי פנים ויחידות מיוחדות של שב"ס פשטו על התאים בבתי הכלא המדוברים, ושלפו מהם בכוח כמה עשרות אסירים. רובם הוכנסו לצינוק למשך שבעה ימים. מהאסירים הפליליים נלקחו מכשירי החשמל ונשללו מהם זכויות – שיחות טלפון, ביקורים ורכישת מוצרים בקנטינה – למשך חודש. מהאסירים הביטחוניים, שממילא מנותקים מהעולם החיצון, נלקחו מזרנים ושמיכות. כשיחזרו מהבידוד הם יישנו על רצפת התא.

ויקטור (שם בדוי), לוחם כליאה, על היעדרם של מרחבים מוגנים: "במצב חירום אנחנו כמו האסירים. ההוראה היא לחפש את 'המחסה הכי טוב שיש', זה כמו רולטה על החיים שלך"

"לא ייתכן שאסירים מביעים תמיכה באויב בזמן מלחמה", מסביר קצין בכיר בשב"ס את המדיניות. "הם רקדו על זה שטילים נפלו בישובים יהודיים, וכמה ימים אחר כך – כשאותם טילים של אותה איראן פגעו בבית בטמרה והרגו ארבעה בני אדם – האסירים הביטחוניים כבר לא הביעו גילויי שמחה. גם לא החברים בארגוני הפשיעה הערביים. פתאום הם שתקו, אבל הטיל הרי לא מבחין בין יהודי לערבי, צ'רקסי או דרוזי. כולנו אזרחים וכולנו חשופים לפגיעה מטילים. אנחנו נגלה אפס סובלנות מול תופעות כאלו ונעניש את האחראים בכל החומרה".

אבי (שם בדוי), שמרצה שלוש שנות מאסר על עבירות רכוש ואלימות בכלא במרכז הארץ, מספר על מצב נפיץ בין אסירים יהודים וערבים מאז תחילת ירי הטילים. "בימים האחרונים מרגישים שקורה משהו לא טוב, רוב האסירים היהודים משתדלים לא לדבר בכלל עם הערבים. שום כלום. אבל לא כולם שותקים, חברים בארגוני פשיעה יהודיים הזהירו את האסירים הערבים שחגגו שיוציאו עליהם חוזי חיסול אם זה יקרה שוב. דיברו על לדקור אותם בדוקרנים ולרצוח אותם".

אתה עצמך נתקלת בגילויי שמחה?
"איפה שאני יושב היו אסירים ערבים מעטים שעשו שמח אחרי ירי טילים על בת ים ותל אביב, ואני וכמה חברים הערנו להם בצעקות שיתביישו. שהיום זה קורה אצלנו מחר זה יקרה בישובים של המשפחות שלהם".

גם ויקטור (שם בדוי), לוחם כליאה באחד מבתי הכלא בשרון, מספר על אווירה קשה בין יהודים לערבים. לא קטטות המוניות, אבל כן חיכוכים, קללות, הערות עוקצניות – ובעיקר מתח באוויר הדליל של הכלא. "הסגל ומפקד האגף הזהירו את האסירים שאם הם יפרו את המשמעת או יהיו מעורבים בקטטות, הם ייענשו ויזרקו לצינוק לשלושה שבועות או יועברו לתנאי הפרדה בבתי כלא קשים בצפון ובדרום. יש כרגע הרבה רחש-בחש של פוליטיקה בתאים, והמטרה שלנו היא למנוע קטטות ועימותים. זה לא אומר שזה לא יקרה, אנחנו נמצאים בסיטואציה של קפה שמרתיחים אותו והוא עדיין לא גלש. תבין, זה לא רק קטע של יהודים וערבים. יש בבתי הכלא הרבה לוחמי כליאה דרוזים שלא אהבו את גילויי השמחה מצד הערבים, ואם זה היה תלוי בהם, הם היו מפרקים לחתיכות את האסירים האלה".

אתה יכול רק להתפלל

המרואיינים לכתבה זו, משני צידי הסורגים, מספרים שהמלחמה הפכה לנושא השיחה הכמעט-יחיד בבתי הסוהר. האסירים שכחו מהצפיפות הקשה בתאים, מהאוכל שאף אחד לא אוהב, ממלחמות השליטה באגפים ומההישרדות היומיומית; מה שמדאיג כרגע את כולם הוא ביטחונם האישי, ומצבם של בני משפחה ואהובים שנמצאים רחוק מהם.

אזרחים חופשיים התחננו השבוע להיכנס לכלא. זה יותר הגיוני מאיך שזה נשמע: בעת מטח טילים איראניים לדרום, אזרחים רצו למבנה הקרוב ביותר - שבמקרה היה מתקן כליאה

במובן של ההתמודדות עם מטחי טילים במתקנים מיושנים שאין בהם מרחבים מוגנים, אין כמעט הבדל בין שני צידי הסורגים: בתוך התאים נצמדים לקירות הפנימיים ומקווים לטוב, ובחוץ עושים בערך אותו דבר. "במצב חירום אנחנו כמו האסירים", אומר ויקטור. "ההוראה במקרה של אזעקה היא לחפש את 'המחסה הכי טוב שיש', זה כמו רולטה על החיים שלך. זאת לא אשמתו של אף אחד, רוב בתי הכלא נבנו לפני הרבה שנים ולא חשבו על תרחיש כזה של ירי טילים מסיבי לעבר ישראל".

מה עובר לך בראש באזעקות?
"אני חושב על האישה והילדים שלי, שאין להם ממ"ד בבית והם צריכים בכל אזעקה לרוץ למקלט השכונתי להתמגן. על עצמי אני בכלל לא חושב. הלב שלי נמצא באותם רגעים עם המשפחה שצריכה אותי לידה, אבל מה לעשות שאני במשמרת לילה בכלא. מישהו צריך להביא פרנסה הביתה".

15 שנה הוא לוחם כליאה. עבר את צוק איתן, את ירי הטילים והרקטות מעזה. אבל הפעם זה אחרת. "אחד הטילים נפל לא רחוק מהבניין שאני גר בו, ואני לא יכול להתקשר אחרי אזעקה כי יש מקומות בכלא עם מערכת מיסוך שתפקידה לחסום שיחות יוצאות של אסירים שהבריחו טלפונים לכלא", מספר ויקטור. "באותם רגעים אתה יכול רק להתפלל, אין משהו אחר לעשות".

איך מרגישים במצב כזה של חוסר אונים וחוסר ידיעה?
"אלה רגעים קשים מאוד עבורי. אני באטרף, חושש שאולי קרה משהו לאשתי ולילדים. יש דקות ארוכות של מתח ועצבים, במיוחד כשאני יודע שהילדים בוכים ורוצים שאני אהיה איתם".

מה לגבי האסירים? היחס אליהם משתנה ברגעים האלה?
"גם האסירים הם סוג של ילדים, גם להם יש משפחות וגם הם חיים בחוסר ודאות. בחירום אני צריך לוודא שהכל בסדר איתם, ולזכור שאין להם לאן לברוח. לכל היותר הם מסתתרים מתחת למיטות בתא כשאני מחפש מחסה מאולתר".

אין אפשרות לספק לאסירים מרחב יותר בטוח?
"זה בלתי אפשרי להוציא אותם מהאגפים ולשנע אותם בכל אזעקה כדי למצוא מיגון, אז אני והם באותה סירה. אם נופל פה משהו – הלך על כולנו, גם אלוהים לא בטוח שיעזור לנו. אין סיכוי שמישהו פה ישרוד טיל של ששוקל כמה טונות ושרק ההדף שלו יכול לפרק בניינים".

בכלא אוהלי קידר נבנה תא מיוחד עבור יגאל עמיר. תת גונדר בדימוס אבי ביטון, שהיה אחראי על הקמתו, אומר שהוא עדיין המקום הבטוח ביותר במתקני שב"ס: "כל אזור בתא הזה ממוגן"

אבי, האסיר מהמרכז, אומר דברים מאוד דומים: "כשיש אזעקות לא מעניין אותי מה יקרה לי. ממילא המיטה לא תציל אותי מטיל איראני, כל הכלא הזה עשוי מקרטון. אני חושב רק על ההורים המבוגרים שלי, על הילדים שלי, על המשפחה".

אתה מצליח לשמור איתם על קשר?
"במהלך הלילה אין לי גישה לטלפון ציבורי, אז אני בעצבים. סופר במתח כל שנייה עד שפותחים את האגף בבוקר כדי להתקשר הביתה, אבל יש תור ארוך לטלפון. יש מלחמות בין האסירים לקצר את השיחות, כולם בלחץ אטומי להתקשר למשפחות ולראות שהכל בסדר".

במה מתבטאות המלחמות?
"דחיפות, קללות. כולם על טורים וזה עוד יכול בטעות להסתיים ברצח. כלא זה חבית חומר נפץ גם ביום רגיל – התנאים קשים, האוכל לא מי יודע כמה – אבל במלחמה זה הרבה יותר גרוע. על מילה לא נכונה אסיר יכול להוציא מכסה של קופסת שימורים או דוקרן ולרצוח אסיר שעצבן אותו. אם זה יקרה בתור לטלפון, אני ממש לא אתפלא".

גם בשב"ס מוטרדים מהאפשרות של התפרצויות אלימות – בגלל הסטרס שחווים האסירים בינם לבין עצמם, או בגלל המצב שנוצר בין האסירים הערבים והיהודים. "המטרה שלנו כרגע היא לשמור על שקט תעשייתי. במידת הצורך מניידים ומשנעים למקומות מרוחקים אסירים בעייתיים שעלולים להלהיט את הרוחות, או שמחזיקים אותם בבידוד", אומר גורם בכיר בשב"ס. "ברור לנו שאם הגפרור הראשון יידלק, נצטרך לכבות אותו מהר שלא יבער. אנחנו ערוכים לכל תרחיש. לוחמי הכליאה והיחידות המיוחדות שלנו ("דרור" המתמחה במאבק בפשיעה בתוך בתי הסוהר ויחידת ההשתלטות המבצעית "מצדה" - ש"א) מאומנות לטפל באירועי אלימות, חמורים ככל שיהיו".

הכי בטוח בתא של רוצח ראש הממשלה

הכלואים ולוחמי הכליאה ששוחחו איתנו השבוע מסכימים שהבעיה הגדולה ביותר בבתי הכלא היא היעדר מיגון הולם, מה שמחמיר כל מתיחות והופך כל אזעקה למצב מסכן חיים. גורמים בשב"ס נמנעים אומנם מגלגול האחריות על כך לעברה של המדינה, אבל ברור שהכל נובע מסדר עדיפויות תקציבי – וברור גם שבתי הכלא בכלל, וזכויות האסירים בפרט, מעולם לא מוקמו גבוה בסולם.

חברים בארגוני פשיעה ערביים, מחבלי נוח'בה ושוהים בלתי חוקיים פרצו בקריאות שמחה כשנפלו הטילים הראשונים. יחידות מיוחדות פשטו על התאים ושלפו מהם בכוח כמה עשרות אסירים

כשמופעלת אזעקה מופעל בבתי הכלא נוהל "מנעול", שמטרתו המקורית היא מניעת הפרות סדר, פעילות חבלנית ואיומים על הסגל: אסירים שנמצאים מחוץ לתאים מוכנסים אליהם מיידית. בו בזמן כורזים הסוהרים להם ולאנשי הסגל לחפש את המרחב המוגן הטוב ביותר. "נוהל מנעול מוכרז לא רק כדי להגן על האסירים, אלא גם כדי להפריד ביניהם", מבהיר גורם בשב"ס. "יש אסירים מסוכסכים או בכירים בארגוני פשיעה שיכולים לפגוע אחד בשני".

ובסוף כולם ללא מיגון.
"ללא מקלט או ממ"ד. אבל בתי הכלא בנויים מבטון מזוין, וזה עדיף מכלום".

תת גונדר בדימוס אבי ביטון, שפיקד על בתי כלא בדרום הארץ ומכיר את שב"ס כמו את כף ידו, מעלה כאן מצב אבסורדי: בעוד שסוהרים ואסירים שנשפטו על עבירות קלות חוששים לחייהם בכל מטח מחדש, דווקא האסירים שביצעו את הפשעים החמורים ביותר יכולים להרגיש בטוחים – בתא בכלא אוהלי קידר שנבנה במקור עבור יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. ביטון היה אחראי על הקמת התא, שעלותו הסתכמה בכ-700 אלף שקל, והוא מבטיח שאין מקום ממוגן יותר בכל מתקני שב"ס.

"מבצע מיוחד יצא לדרך אחרי שגורמי ביטחון החליטו לכלוא בבידוד מוחלט את עמיר. שב"ס והמערכת רצו לנתק אותו מהעולם, ולכן הוחלט על בניית התא הזה", מספר ביטון. "חשבו שם על כל פרט ופרט, וכל אזור בתא הזה ממוגן. הוא גם נבנה בעצם מחוץ לכלא, במרחק של כמה עשרות מטרים, כדי שעמיר לא יבוא במגע עם אסירים אחרים".

הבונקר המדובר אינו משמש כבר שנים את עמיר, שהועבר עם הזמן למתקני כליאה אחרים (כיום הוא יושב בכלא אשל הסמוך). בתא שנבנה עבורו שיכן שב"ס אחריו – בין השאר – את הארכי-מחבל עבדאללה ברגותי, שמרצה 67 מאסרי עולם; את זאב רוזנשטיין, מי שהוגדר בשעתו כיעד מספר אחת של משטרת ישראל; ולאחרונה גם את ראש ארגון הפשע קוטייר עודה, מי שנחשב לאסיר הפלילי המסוכן ביותר בארץ, ששהה בתא במשך כחצי שנה.

במקרה של התקפת טילים על ישראל, מתברר, בטוח יותר להיות אסיר מסוכן מאשר סוהר.

דובר שב"ס אישר בתגובה לפנייתנו כי בבתי הכלא פועלים במקרה של אזעקה "על פי הנחיות פיקוד העורף: מעבר אל 'המרחב הכי מוגן שיש'". על נושאים אחרים העולים בכתבה בחרו בשב"ס שלא להגיב