אבא לא ישרוד את השנים בכלא. הוא לא יכול לחיות בלי אמא

אלה דנילוב ארזה מזוודה לקראת החופשה שהייתה אמורה לטוס אליה לפנות בוקר: טיול שורשים בבאקו, בירת אזרבייג'אן, עם חברה טובה. כשסיימה לארוז נשכבה במיטתה לצד אמה, אינה, והשתיים דיברו על העתיד. "אמרתי לה בצחוק, 'בואי נדמיין איך החתונה שלי תיראה'", מספרת דנילוב השבוע. "אני הכי לא כזאת, מעולם לא אמרתי לה שאני בכלל רוצה להתחתן, אבל פתאום רציתי שנדבר על זה. הראיתי לה איך אני רוצה שהאחים שלי ייכנסו לחופה, אמרתי לה שאני סומכת עליה שתסגור לי הופעה של שרית חדד ברחבה, והיא צחקה. בכלל, הייתה לנו שיחה מאוד מצחיקה".

לפני שהלכה לישון עברה דנילוב ליד חדר השינה של הוריה. אינה בדיוק סידרה בגדים בארון. "היא עמדה שם והייתה כל כך יפה שמשהו גרם לי ללכת אליה ולתת לה נשיקה", נזכרת דנילוב. "היא הייתה בשוק, כי כמעט אף פעם לא נישקתי אותה, ואז היא חייכה אליי ואני הלכתי לחדר ונשכבתי לישון".

באמצע הלילה התעוררה דנילוב בבהלה. המילים שלה, ההבעה שלה, מעידות שהצליל עדיין מהדהד באוזניה. "את הצרחה של אמא שלי אי אפשר היה לא לשמוע", היא אומרת. "צרחה של רצח, ואז דממה".

היא זינקה מהמיטה ורצה ליחידת ההורים. הם היו בחדר האמבטיה, מאחורי דלת נעולה. "דפקתי, צעקתי, ואף אחד לא ענה. אחי הקטן התעורר ונעמד לידי, ואני המשכתי לדפוק בכוח. כשהדלת התחילה להיסדק צעקתי, 'אמא, תפתחי לי', ואז אבא שלי ענה: 'אין אמא יותר'. אחרי רגע הוא פתח את הדלת ורץ החוצה מהבית, ואני ראיתי את אמא שלי מתה. אח שלי תפס אותה, צעק לה, 'אמא, קומי', ניסה לנער אותה, אבל אני הבנתי שהיא לא חיה. אבא שלי הפתיע אותה בדקירה, היא עדיין החזיקה סיגריה ומצית. הגוף שלה פשוט קפא".

הייתי ילדה של אבא

נגד ולדימיר דנילוב (54) הוגש כתב אישום בגין רצח בנסיבות מחמירות ואיומים. על פי כתב האישום, ב-5 בינואר השנה הוא דקר את אינה, בת 50 במותה, בחדר האמבטיה בבית המשפחה בפרדס חנה. הנשק היה סכין מתקפל בעל להב באורך 14 ס"מ.

על פי המתואר בכתב האישום, ולדימיר נהג לצעוק על אינה, לקלל אותה ולתקוף אותה גופנית. היא חיה, כך נכתב, "תחת טרור ואלימות". אלא שהמציאות בבית הייתה מורכבת יותר. "הייתה ביניהם אהבה מטורפת", אומרת דנילוב. "למרות ההשפלות והאלימות שליוו אותנו כל החיים, כשהם אהבו – הם אהבו באמת, ברמה שאני מאחלת לכולם אהבה כזו. אמא מאוד אהבה את אבא, והוא – כולם ידעו שאין לאבא שלי חיים בלי אמא".

חודשיים וחצי לאחר הרצח מרגישה דנילוב בת ה-21 – הבת היחידה במשפחה והשלישית בחמישה ילדים – שהיא יכולה וצריכה לדבר. היא רוצה להנציח את אינה, "שלא ישכחו אותה ושלא ידלגו על הסיפור הזה", כדבריה. "זו אמא שלי, היא האישה הכי מיוחדת בעולם ומגיע לה שכולם יידעו מי היא".

ואבא שלך? איך את רואה אותו עכשיו?
"אני לא אסלח לו, אבל אני עדיין אוהבת אותו. אני לא יכולה לשנוא אותו, זה אבא שלי, ואמא שלי גידלה אותי לאהוב אותו. כמו שאני מכירה אותה, היא כבר סלחה לו בשמיים".

ולדימיר הקווקזי ואינה האוקראינית הכירו בפרדס חנה כעולים חדשים; כל מי שמכיר אותם יודע לספר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. ב-1995 הם נישאו ואת ילדיהם גידלו בשכונה באזור המעברות הישן, עד שבעשור שעבר שכרו דירה בשכונה מתחדשת. דנילוב מספרת שאביה לא היה עם אמה כשנולדה, כי ישב במאסר על אירוע אלימות שהיה מעורב בו. היא לא יודעת לפרט מעבר לזה. נגד ולדימיר הוגשו תלונות על אלימות גם מאוחר יותר, בשנים 2017 ו-2018, אבל שני המקרים לא הבשילו לכדי כתב אישום.

"אני זוכרת את עצמי כילדה שמחה וחושבת שהייתה לי ילדות טובה", אומרת דנילוב. "ההורים לא החסירו מאיתנו כלום, בעיקר אמא. היא הייתה המפרנסת העיקרית וזאת שטיפלה בנו. מצד שני, תמיד הייתה אלימות בבית. קשה לילדה להיות בחרדה שלאבא יהיה התקף עצבים ואמא תחטוף מכות, אבל היא ניסתה למנוע מהמקרים האלה להשפיע עלינו".

מתי זה היה קורה?
"בכל פעם שהוא היה שותה הוא היה מתפרץ עליה, אי אפשר היה לדבר איתו בהגיון. האלכוהול היה מטשטש אותו לגמרי, הרבה פעמים אחרי שהוא נרגע הוא היה שוכח שהוא בכלל הרביץ לה. אבל כשהוא היה בהתקף – הוא היה מקלל אותה, משפיל אותה, שובר אותה במכות. יש לי פלאשבקים מהאירועים האלה".

הוא היה מכה גם אתכם, הילדים?
"לא, לנו הוא אף פעם לא הרביץ. אמא תמיד שמה את עצמה לפנינו, היא הייתה כמו חומה בינינו. כשהוא היה מתעצבן היא העדיפה לחטוף מכות בעצמה, רק שאנחנו לא ניפגע".

היא הייתה מחזירה לו?
"לא. היא הייתה שותקת ואומרת 'אמן'. מעולם לא נכנסה איתו לוויכוחים".

היא פחדה ממנו.
"כן, והיא גם אהבה אותו מאוד".

מישהו כן העז לעמוד מולו?
"כשגדלנו התחלנו להתערב במצבים שבהם הוא היה מכה אותה, אבל האחים הגדולים ואני עזבנו בסופו של דבר את הבית, וכבר לא היינו שם להפריד".

היא התלוננה עליו?
"כשהיינו קטנים היא הזמינה משטרה כמה פעמים, אבל כשהשוטרים היו מגיעים היא הייתה אומרת שהכל בסדר ולא קרה כלום, והם היו הולכים".

איזה מין קשר היה לך עם אבא בילדות?
"הייתי מאוד מחוברת אליו, ילדה של אבא. הייתי מפונקת, והוא נתן לי כל מה שרק ביקשתי ואהב אותי מאוד. אמא הייתה אשת הסוד שלי, אבל אליו הייתי יותר קרובה".

הוא יחזור משובש וירצה לנקום

בחודש מרץ 2010, ובמקרה גם ביום הולדתה של אינה, נרצחה שכנתה וחברתה הטובה ביותר. מדינה סימנדוייב, שהתגוררה בדירה מעל זו של משפחת דנילוב, נרצחה על ידי בעלה. במקריות מצמררת נוספת, גם לו קראו ולדימיר. "אני לא אשכח את היום הזה", מספרת דנילוב. "היא נרצחה כשהילדים שלה היו בבית, בדיוק כמו שאחי ואני היינו שם כשזה קרה. אמא לקחה את המוות שלה מאוד קשה, פחדה להסתכל על המדרגות בבניין. פעם היא סיפרה שהיא מדמיינת את מדינה שואלת, 'אינה, למה לא עזרת לי?'".

לא חשבת שאמא תסיים את חייה כמו מדינה.
"אף פעם לא, עד לחודש האחרון בחיים שלה. אז נזכרתי במדינה, סיפרתי עליה לחברה הכי טובה שלי מהצבא ואמרתי לה שאני מפחדת על אמא. אבל חוץ ממנה אף אחד לא ידע שיש אלימות בבית".

לפני כשבע שנים חלה ולדימיר וגופו נחלש. מבחינתה של בתו אלו היו חדשות טובות. "היה לו פחות כוח, הוא הפסיק להרביץ לאמא והיו תקופות שהיא ממש סעדה אותו. הוא אהב אותה כל כך, ראו את זה. אבל הוא בכל זאת השפיל אותה גם אז, עבר מאלימות להתעללות רגשית".

איך היא חוותה את התקופה הזאת?
"היא מאוד רזתה ונהייתה מאוד יפה. פתאום היא הייתה יכולה ללבוש מה שבא לה, והיא התאפרה, עשתה החלקה, הייתה מאוד מרוצה מעצמה. היא גם הפכה לפצצת אנרגיה – דיברה המון, צחקה המון, הייתה מאוד אנרגטית. היא קראה לעצמה 'סבתא גזעית' ובאמת פרחה בתקופה הזו, אבל אבא נכנס לפרנויות. הוא חשב שאם היא נראית ככה, אז יש לה מחזרים והיא בוגדת בו. הוא היה מנסה להוריד לה, אומר שהיא מכוערת ושהיא רעה. הוא גם היה מספר לחברים שלו שהיא בוגדת בו, למרות שזה מעולם לא קרה. הוא היה מדמיין".

זה הפריע לאמא?
"אני מאמינה שכן, אבל מתוך האהבה והפחד היא שמרה את התחושות שלה בלב. לנו היא הציגה את עצמה כמאושרת, אני חושבת שהיא רצתה לשמור עלינו כמשפחה. היא כל הזמן הייתה אומרת לי, 'את צריכה להגיד תודה שיש לך כזה אבא, שהוא בעל טוב ואבא טוב למרות הכל'".

באוקטובר האחרון נפטר אחיו של ולדימיר. "הוא קיבל את זה רע מאוד, כבר בשבעה התחיל לקחת סמים", מספרת דנילוב. "עד אז הוא היה לגמרי נגד, ופתאום הוא לקח קריסטל מת' בפעם הראשונה".

מה זה עשה לו?
"הוא נעשה גמור. רגע אחד הוא נוכח, וברגע הבא אין עם מי לדבר. הוא התחיל לחיות בהזיות, היה מדבר לעצמו וחושב שהוא מדבר עם אחיו. הייתי אומרת לאמא שהוא מדמיין, והיא הייתה עונה, 'תני לו לפרוק, ככה הוא מתמודד'".

באותה תקופה שירתה דנילוב כלוחמת מעברים בירושלים. בבית היא לא הייתה הרבה. "הייתי הגאווה של המשפחה, היחידה ששירתה שירות מלא, ועוד לוחמת", היא מחייכת. "הסבתי להורים שלי הרבה גאווה, הם היו מספרים עליי בכל מקום. אבא היה לוקח אותי ומחזיר אותי מהבסיס כל שבוע במשך שנתיים, הוא מאוד פחד עליי".

ומה היה בינתיים בבית?
"האלימות הפיזית חזרה. הסמים דפקו אותו יותר מאי-פעם, ואני לא הייתי שם כדי להגן על אמא. אמרתי לה שאולי כדאי שאבא ילך לקבל טיפול במרכז לבריאות הנפש, כי שמעתי שזה יכול לעזור, אבל היא אמרה, 'אלה, לא. הוא ילך לשבוע-שבועיים, ואז יחזור משובש וירצה לנקום'".

המשטרה עדיין לא באה בחשבון?
"היא לא הסכימה. אני רציתי להתלונן, ואמא אמרה שהיא לא תשתף פעולה".

היא הסבירה למה?
"היא אמרה שעדיף כבר לסגור אותו בבית מאשר בכלא, כי לא יכניסו אותו להרבה זמן, וכשהוא יחזור יהיה יותר גרוע".

כתבתי לו שאני מפחדת שהוא יהיה רוצח

בחודש שקדם לרצח, מספרת דנילוב, הריבים בין הוריה נעשו בלתי נסבלים. "לא היה רגע של שקט", היא אומרת. "הוא חיפש על מה להיתפס עליה, סתם ככה. פעם הוא אמר שהיא סמרטוט של הילדים שלה כי היא עזרה לנו כלכלית כשהיינו צריכים, והוא גם החליט שוב – בלי שום סיבה הגיונית – שהיא בוגדת בו".

שבועיים לפני הרצח עזב ולדימיר את הבית, והחל להעביר את הלילות בבית מלון בזיכרון יעקב. "אמא נעשתה רגועה יותר כשהוא לא היה בבית, אבל היא נסעה לבקר אותו במלון ולפעמים הוא ישן בבית. הם לא יכלו האחד בלי השנייה. מעבר לזה, היא כל הזמן פחדה שבהתקף פרנויה הוא יפגע במישהו אחר. הוא היה מסתובב עם סכין עליו והיא פחדה שהוא ידקור מישהו".

ואת פחדת על אמא?
"פחדתי כשהיא הייתה מבקרת אותו. בתוך תוכי הרגשתי שאבא יפגע באמא, ידעתי את זה וגם אמרתי לה את זה. היא הייתה מרגיעה אותי ואומרת שהוא לא יעשה לה שום דבר חריג, שהוא מפחד שבאמת יקרה לה משהו. בשבוע האחרון של חייה כבר שלחתי לה הודעות שאני רוצה להזמין משטרה, שהיא חייבת להתגרש ממנו מהר, שהוא עוד יפגע בה. עשיתי לה מניפולציות, כתבתי שאם היא לא תתגרש ממנו אז אני אעזוב את הבית והיא תישאר למות, שהוא ירצח אותה. אבל היא לא הגיבה".

לאבא אמרת משהו בשבוע הזה?
"כתבתי לו הודעה שאני מפחדת שהוא יהיה רוצח".

הוא ענה?
"התעלם".

בשלב הזה מוציאה דנילוב את הטלפון שלה מהתיק ומבקשת להראות לי משהו: הודעות ששלחה לאמה ב-4 בינואר, יום לפני הרצח. "אמא בדיוק הייתה עם אבא", היא מסבירה ואני קוראת: "תעלי הביתה או שאני אתקשר למשטרה"... "מה את לא מבינה שזה הזמן שלך להתגרש, מיליון ואחד סימנים יש לך"... "את מחכה שהוא ירצח אותך. זה מה שאת רוצה, להשאיר את הילדים שלך לבד כשגם ככה אין לנו אף אחד?". לאף אחת מההודעות לא התקבלה תגובה.

למחרת, יום הרצח, הצליחה דנילוב לשכנע את אמה להיפגש עם רב. "רציתי שהיא תקבל ברכה בשביל גירושים, והיא הסכימה. הרב אמר שאבא חי בדמיונות ושהוא צריך טיפול, וביקש מאיתנו שגם הוא יגיע לקבל ברכה. אמרתי לו שאני צריכה לטוס בבוקר לאזרבייג'אן ושאלתי מה הוא חושב, כי פחדתי על אמא, והוא אמר שאני יכולה לטוס ושהכל יהיה בסדר".

בצהריים המשיכו האם ובתה להסתובב ביחד. "סידרתי לה את הציפורניים, על אחת מהן ציירתי לה פרפר שהיא ביקשה", מספרת דנילוב. "זה סימל חופש".

בצהריים הלכה דנילוב להמיר כסף לקראת הטיסה, ובערב הן נפגשו שוב בבית. "בדיעבד אני מבינה שאמא לא הייתה בטוב כל היום", היא אומרת. "היא הייתה לחוצה, נראתה גמורה נפשית, בכתה. ניסיתי לדובב אותה והיא אמרה שהכל בסדר, סתם מצב רוח".

בערב חזר ולדימיר הביתה והם ישבו בסלון – אמא, אבא ושני ילדים. "אבא נראה שונה", נזכרת דנילוב. "אפשר היה לראות שהוא לא רגוע, ומצד שני הוא לא הפסיק להגיד כמה הוא אוהב את אמא. הוא הבטיח שמהיום הוא משתנה ויהיו חיים חדשים".

אלא שהחיים נגדעו באותו לילה, כשוולדימיר דקר את אינה חמש פעמים. על פי כתב האישום, היא ניסתה להימלט והוא המשיך במעשיו עד שווידא את מותה. דנילוב הזמינה את המשטרה וניידת מגן דוד אדום, אבל ידעה שכבר מאוחר מדי. "כשישבנו מחוץ לבית, ליד האמבולנס, ראיתי את אבא מרחוק וצעקתי: 'הנה הרוצח, הוא עשה את זה'", היא מספרת. "השוטרים תפסו אותו והפילו אותו על הרצפה, הצמדתי את הראש שלי לראש שלו ושאלתי, 'אבא, למה עשית את זה? למה עשית את זה?'. אחי הגדול, שבדיוק הגיע, ראה את זה ומשך אותי ממנו".

אבא הגיב לשאלות שלך?
"הוא לא ענה. רק השפיל את המבט".

אני עדיין ישנה עם אור

מזירת הרצח נסעה דנילוב ישירות לתחנת המשטרה כדי למסור עדות. "לפני שעיכלתי מה קרה השוטרים ביקשו ממני לשחזר את האירוע", היא אומרת. "שיגעו אותי, התחננתי שיעזבו אותי ושיפסיקו לשאול אותי שאלות, אמרתי שזה טרי מדי ולא הסכמתי לדבר. רק עכשיו אני מרגישה שאני יכולה לספר את הסיפור שלי".

איך את מתמודדת עם הטראומה?
"בחודש הראשון בקושי ישנתי, ובכל פעם שנרדמתי זה נגמר בסיוט על רצח. בלילות הייתי מפחדת שאמא שלי תבוא בחלום ותגיד לי 'למה לא הצלת אותי?', כמו שהיא פחדה שמדינה תגיד לה. חלומות וחרדות כבר אין לי, אבל אני עדיין ישנה עם אור".

את אומרת שחלמת על הכעס שלה כלפייך. את מרגישה אשמה?
"בהתחלה הרגשתי. עכשיו אני יודעת שהיא לא רצתה את העזרה שלי, והרי מאות פעמים ביקשתי לעזור. כשאני חושבת על הדברים ומתחילה להבין מה עברתי, אני אומרת לעצמי שאולי היה טוב בשבילה שלא עזרתי לה. אולי עכשיו, סוף-סוף, יש לה שקט בשמיים".

איזה עונש היית רוצה שאבא יקבל?
"אני במצב שלא אכפת לי ממנו, ואני יודעת שגם ככה הוא לא ישרוד את השנים בכלא. הוא ימות מצער, הוא לא יכול לחיות בלי אמא שלי".

ואם זה יקרה?
"יכאב לי אם הוא ימות, אבל עכשיו הוא סובל. אם הוא ימות, יהיה לי הרבה יותר רגוע".

מה זאת אומרת?
"אני יכולה להגיד לך שעכשיו אני רגועה הרבה יותר מפעם, כי כבר אין לי את הפחד הזה שאבא יכול לפגוע באמא. מה שפחדתי ממנו כבר קרה, אני כבר לא מפחדת. ואני אומרת לעצמי שאם גם הוא ימות, אולי הכל פתאום יירגע. אולי פתאום יהיה לי שקט, לדעת שאף אחד מהם לא סובל".

אחרי שעתיים של ריאיון אומרת דנילוב, "אני רוצה להעביר מסר. אני מבקשת מהבנות שקוראות את זה והיו במצב שלי – אל תקשיבו לאמא שלכן. תתלוננו, תתעקשו שהמשטרה תתערב. גם אם זה אומר לריב עם כולם, גם אם זה אומר לנתק את הקשר לתקופה. עדיף אבא בכלא ואמא חיה מאבא רוצח ואמא מתה".