עושה לי רע לחזור לתקופה החשוכה הזו. זה כמו קעקוע על החיים שלי שלא יירד לעולם

לפני כמה שבועות נתקל יורם לסרי במקרה ב-ט', איש משטרה לשעבר שהיה מחוקרי רצח אסף שטיירמן. השניים מכירים היטב – בכל זאת, יותר מארבע שנים היו לסרי ואחיו החשודים היחידים בפרשה – ואף שעברו 30 שנה, השוטר לשעבר והנחקר לשעבר מיד זיהו זה את זה, לחצו ידיים והתיישבו לשיחה קצרה.

בשנת 2003 הגישו יגאל ויורם לסרי תביעת נזיקין בסך 15 מיליון שקל נגד המדינה בטענה שהמשטרה "התעללה בהם והתנכלה להם" כשנעצרו ארבע פעמים ו"נחקרו בברוטליות". התביעה נדחתה בבית המשפט המחוזי ונדחתה שוב בערעור שהוגש לבית לעליון, אבל ט' הפתיע את לסרי כשהשניים דיברו עליה. "הוא אמר לי שאם היו מזמנים אותו להעיד, הוא היה מודה שנעשה לנו עיוות דין במשך ארבע וחצי שנים", מספר לסרי. "ט' אמר שבמבט לאחור, הרצון של המשטרה לפצח את תיק הרצח ולהרשיע בכל מחיר היה גדול יותר מהזכויות שלנו".

נשמע כמו רגשות אשם. האמנת לו?
"תגידי, אני יכול להאמין לבן אדם שרצה להושיב אותי בכל מחיר? מעניין לי את הביצה רגשות האשם שלו".

זה התגלגל לתוך סיוט

בליל 4 בדצמבר 1996 יצא אסף שטיירמן, בן 18 לפני גיוס, מבית אמו ברחוב ארלוזרוב בכפר סבא. למחרת מצא עובר אורח את גופתו המרוטשת בחורשת אוסישקין הסמוכה. שטיירמן הוכה, נדקר פעמים רבות, וראשו רוסק באבן כבדה.

בדצמבר 2000 הגיעה אישה בשם סנדרין חורב לתחנת משטרה בירושלים והתלוננה כי בעלה דאז, רעי חורב, תקף אותה. במהלך מסירת התלונה סיפרה גם כי כחצי שנה קודם לכן התוודה בפניה בעלה שרצח את אסף שטיירמן יחד עם ליהי גלוזמן וסיגלית חיימוביץ'. עוד באותו יום עצרה המשטרה את רעי חורב, שהודה ברצח ומסר תיאור מפורט של המעשה ושל חלקן של חיימוביץ' וגלוזמן. אם רצח הנער זעזע את המדינה, הרי שהפרטים טלטלו את הציבור בישראל אפילו יותר: זה היה, כשמו של הסרט התיעודי שעשתה נילי טל ז"ל על הפרשה, "רצח ללא מניע". כפי שנכתב בגזר הדין של חיימוביץ', "היה זה רצח לשם רצח. מעשה רשעות אכזרי ונתעב לשמו [...] ללא זיק של היגיון, ללא קינטור, ללא כל סיבה נראית לעין [...] ככה סתם, בערבו של יום, כנגד מי שחצה באקראי את דרכם של הנאשמים באותה עת".

רעי חורב הורשע ברצח ונידון למאסר עולם ומועד שחרורו נקבע לחודש מרץ 2037. סיגלית חיימוביץ', ששינתה את שם משפחתה לכהן, הורשעה ברצח ונידונה ל-24 שנות מאסר. ב-2021 שוחררה. ליהי גלוזמן, ששינתה את שמה לליהי דרנל, הפכה לעדת מדינה. במסגרת ההסדר השנוי במחלוקת שנחתם איתה, היא הודתה בעבירות שיוחסו לה – בהן אי מניעת פשע ושיבוש מהלכי משפט – ובתמורה העידה נגד חורב וחיימוביץ'. היא ריצתה שישה חודשי עבודות שירות והיגרה לתאילנד, שם עבדה כפסיכולוגית. ביוני השנה דווח שחזרה ארצה, ושהיא עורכת התנסות מעשית בפסיכולוגיה במכללה האקדמית רופין. ובעוד שחורב, חיימוביץ'-כהן וגולזמן-דרנל נשארו כל השנים על הרדאר הציבורי והתקשורתי, נדמה שכולנו שכחנו את מי שבין 1996 ל-2000 נשאו אות קין על לא עוול בכפם.

סיגלית חיימוביץ', ששינתה את שם משפחתה לכהן, הורשעה ברצח ונידונה ל-24 שנות מאסר. "מעשה רשעות ללא היגיון, ככה סתם", נכתב בגזר הדין שלה. ב-2021 היא שוחררה

בזירה הרצח נמצאו בין היתר עטיפות מסטיק ושקית במבה. מה שהפנה את החוקרים אל משפחת לסרי היה טביעת אצבע של יגאל לסרי על שקית הבמבה, שנמצאה במרחק מה מהגופה. בזירה נמצאו גם טביעות אצבע אחרות, אלא שלהבדיל מחורב ומחיימוביץ' – שעוד לא התגייסו בשעתו, ושטביעות אצבעותיהם לא היו במאגר המשטרתי – טביעות האצבע של יגאל היו במאגר בעקבות הסתבכות קודמת הקשורה לשימוש בחשיש.

רב פקד שלום מינס, ראש צוות החקירה המיוחד (צח"ם) הראשון שהוקם בפרשת שטיירמן, עצר את יגאל. בחקירתו סיפר האח הבכור כי בליל הרצח הגיע עם ידידה בחיפושית שלו לבטונדה בכניסה לחורשת אוסישקין. הם ישבו באוטו, עישנו גראס, אכלו במבה ולעסו מסטיק. כשסיימו זרקו מחלון הרכב את העטיפות ונסעו משם. צוות החקירה בדק את גרסתו, ורפ"ק מינס ביקש ממנו להוריד את חולצתו כדי לחפש סימני מאבק; כאלה לא נמצאו, ובהיעדר ראיות אחרות נגדו הוא שוחרר כעבור כמה ימים. אלא שטביעת האצבע המשיכה לרחף מעליו, והפכה שוב ושוב לנקודת המוצא של צוותי החקירה הבאים.

יורם, איפה אתה היית כשאסף נרצח?
"הייתי בבית, בכפר סבא".

איך שמעת לראשונה על הרצח?
"בהתחלה לא שמעתי על זה בכלל. אני זוכר שחזרתי מיום עבודה, לי וליגאל היה אז עסק של ניקיון חדרי מדרגות, וכשנכנסתי לשירותים עם עיתון קלטתי כותרת ענקית עם תמונה שלי ושלו. מיד אחר כך שמעתי דפיקה בדלת, יצאתי מהשירותים וניגשתי לדלת. התקרבתי אליה, וחמישה שוטרי ימ"ר שברו את הדלת ועצרו אותי".

ידעת שגם אחיך עצור?
"לא. התקשורת עובדת יותר מהר מהמשטרה. עצרו אותנו במקביל, בלי שידענו אחד על השני".

מתי הבנת שאתה חשוד בפרשה?
"התחלתי להבין תוך כדי מעצר. השוטרים היו אנטיפתים וניסו להפחיד, הייתה דרמה עם אזיקים בידיים וברגליים. כבר בהתחלה היה ברור שקורה פה משהו יותר רציני מסתם מעצר על איזו שטות".

לטענת עורך דינו, משה שרמן, יגאל לסרי שקל בשלב מסוים להודות במעשה שלא ביצע רק כדי להפסיק את החקירות. שרמן סיפר אז שנאלץ לטלטל אותו ולהזכיר לו שהוא אינו הרוצח

מה היה בחקירה הראשונה?
"שאלו אותי אם אני מכיר את אסף, אם הייתי ביער, מה הקשר עם אחי יגאל. על הכל עניתי להם ברוגע, הסברתי שאני יודע מי זה אסף רק מהעיתונים. בחיים לא הייתי עצור קודם, ניסיתי להבין מה קורה, והם פשוט אמרו כל הזמן: 'יש לנו ראיות'. כל הזמן עניין אותי מה קורה עם אחי, אבל ראיתי אותו רק אחרי יומיים, כשלקחו אותנו להארכת מעצר. שם הבנתי שאנחנו בדרמה רצינית ומשם זה התגלגל לתוך סיוט".

הם ניסו לתפור תיק

גופתו של שטיירמן נותחה במכון לרפואה משפטית באבו כביר. פרופ' יהודה היס, מי שעמד אז בראש המכון, קבע כי את הרצח ביצעו שני אנשים. "עם המידע הזה המשטרה החליטה לקשור אותי ואת יגאל, וזה היה קל, כי היינו ביחד 24/7", מספר לסרי. "גרנו ביחד, עבדנו ביחד, היינו מתעסקים במוזיקה ביחד".

מה עשתה לך הידיעה שטביעות האצבע של יגאל נמצאו בזירה?
"מלכתחילה הבנתי שהוא לא רצח, וגם אמרתי לשוטרים, 'תוכיחו לי'. אני מכיר את המשטרה ויודע איך היא עובדת".

איך?
"לדוגמה, את נמצאת אצל חברה שלך, שותה קפה והולכת. בלילה נכנס פורץ הביתה, וכשהמשטרה תגיע היא תיקח טביעות אצבעות ותגיע אלייך. מבחינתה היית בזירה בעת הפריצה, לכן את הפורצת, ועכשיו לכי תוכיחי שאין לך אחות. זה מה שקרה עם יגאל: מצאו טביעה והחליטו שהוא הרוצח. הכל היה מופרך מהתחת, הם ניסו לתפור תיק".

לאחר שהצח"מ הראשון לא הצליח לפענח את הרצח, הוקם צוות שני בראשות החוקר רפ"ק מאיר אמירה. חומר הראיות נבחן מחדש, האחים נחקרו שוב והפעם נחקרה גם אילנית, בת זוגו של יורם ומי שהפכה אחר כך לאשתו. כיום היא גרושתו.

הצח"מ השני סיים את פעילותו בינואר 1999. אחריו הוקם צוות חדש בראשות רב-פקד שולה רוזנברג; החקירה התחדשה בשנת 2000 והאחים נחקרו בגלים, בנפרד ובידי הרכבים שונים.

הצלחתם לערער את השוטרים באיזשהו שלב?
"הם נראו חסרי אונים. אנחנו הצטיירנו כקשוחים, שמו עלינו תווית של משפחת פשע, וניסינו להתמודד כי לא הייתה לנו שום אפשרות אחרת".

הגיעו גם לאנשים סביבכם?
"ברור, וכל החברים התרחקו. אפילו החבר הכי קרוב שלי התחיל לבוא פחות, כי בכל פעם שהיה מגיע היו עוצרים אותו וחוקרים אותו. הם ניטרו את כל הסביבה שלנו בהפחדות כך שנהיה מבודדים וחסרי אונים".

היו רגעים שנשברת?
"לא נשברתי כי לא היה לי על מה להישבר, אבל הסיטואציה הייתה פשוט הזויה. לפעמים מדובר ב-15-12 שעות רצופות בחדר חקירות".

קרה שבכית?
"בכיתי רק לפני שנה וחודשיים, כשאמא שלנו נפטרה".

בסופו של דבר בילו האחים במתקן מעצר רק תקופות קצרות – יורם ימים אחדים, יגאל כמה שבועות לאורך התקופה. בשאר הזמן היו במעצר בית בתנאים מגבילים. "זה שאומר שאסור לצאת אפילו בשביל לזרוק את הזבל", מתאר לסרי. "גרנו אז ביחידת דיור בשטח של הוריי בשכונת קפלן בכפר סבא, ואמא הייתה מביאה לנו אוכל על מגש ומניחה מחוץ לדלת. אחריה היה בא שוטר לבדוק מה היא הניחה, ורק אז יכולנו לקחת את האוכל. הותקנו מצלמות, הקליטו אותנו, בוצעו מעקבים. סגרו עלינו מכל כיוון".

הרגשת שהחוקרים מנסים לבדוק כמה כיווני חקירה, או שהם כבר החליטו שאתה ואחיך מעורבים?
"החוקרים עושים את העבודה שלהם. ברגע שיש קצה חוט שאולי זה אתה, הם סוגרים עליך. לפעמים אתה קולט שהחוקר לא סגור על עצמו או על מה שהוא טוען, אבל הוא צריך להביא תוצאות. במקרה שלנו עשו תרגילי חקירה כדי לשבור אותנו".

תן דוגמה.
"יום אחד לקחו את שנינו להארכת מעצר בית. ישבנו שנינו עם השוטרים ברכב, והם לכאורה קיבלו קריאה שיש שוד בקרבת מקום. הם יצאו מהרכב עם אקדחים שלופים, השאירו אותנו לבד וציפו שנתאם משהו בינינו. אבל כל מה שאמרנו אחד לשני היה 'כפרה מה שלומך', 'התגעגעתי'. וברור לך שלא היה שום שוד, כן? הכל היה תרגיל. היה גם מקרה שנתנו לי ללכת לשירותים באמצע חקירה והשאירו חלון פתוח, שאולי אנסה לברוח. בשלב מסוים קיבלנו אישור מבית המשפט לצאת התאוורר בהודו, וגם שם המשטרה הייתה איתנו".

איך אתה יודע?
"במסע פגשתי בכל מיני נקודות דמות שכבר יכולתי לזהות. יגאל אמר שאני חי בסרט, אבל אחר כך התברר שאכן עקבו אחרינו. כשחזרנו לארץ עצרו את שנינו שוב בחשד לרצח".

חבר התקשר ואמר, "היא סמויה"

בתרגיל חקירה חריג, רפ"ק רוזנברג שכרה את שירותיה של מגדת עתידות. כלומר, סוג של: אישה בשם שירלי רוקח, לשעבר חוקרת מצ"ח, התחזתה לקוראת בקלפי טארוט והתקרבה אל האחים לסרי דרך אילנית, בת זוגו של יורם. המשטרה שכרה דירה שבה הותקנו מצלמות ומיקרופונים, שם קיימה רוקח מפגשים עם הלסרים. ב"קריאות בקלפים" שילבה פרטים שהיו ידועים רק לחוקרים, וניסתה לגרום לאחים להגיב באופן שיפליל אותם. יורם, שהיה בלחץ נפשי כבד ונטה להאמין במיסטיקה, נשמע באחת ההקלטות מעלה את האפשרות שאולי היה שם ואינו זוכר, שאולי הוא ואחיו פגעו בשטיירמן "בתת מודע". דברים אלה, שלא היו הודאה אלא ביטוי לבלבול ולערעור הביטחון העצמי, שימשו בסיס לחשדות מחודשים ולמעצרים נוספים.

ליהי גלוזמן, ששינתה את שמה לליהי דרנל, הפכה לעדת מדינה. היא ריצתה שישה חודשי עבודות שירות והיגרה לתאילנד. השנה חזרה ארצה והחלה בהתנסות מעשית בפסיכולוגיה

"שירלי הכירה את אילנית דרך מקום העבודה שלה, התחילה לבוא למשרד שלה ולהתיידד איתה", מספר לסרי. "היא האכילה אותה בלוקשים וככה הצליחה לחדור אלינו. אבל די מהר הבנו שהכל חארטה".

איך הבנתם?
"ראו את זה בהתנהגות שלה, בהבנה שלה בקלפי טארוט. היא אומרת לי פתאום, 'אני רואה יער'. אמרתי לה, 'יופי, אני רואה חתול'. זה היה כבר בתקופה שהבנו שהם בכל מקום, ידענו שזה הכל תרגילים".

כשאמרת לה את הדברים שסיבכו אותך כבר חשדת שהיא עובדת עם המשטרה?
"הייתה לי הרגשה, אבל לא הייתי בטוח, עד שיום אחד התקשר חבר ב-2 בלילה ואמר לי, 'היא סמויה'. אחרי שעה עצרו אותנו שוב, וככה התפוצץ גם התרגיל הזה".

גם אילנית נעצרה ונחקרה באותה תקופה. איך זה השפיע על הקשר ביניכם?
"עם עובדות לא מתווכחים, ועובדה שבסוף התגרשנו. אבל אילנית היא אישה מדהימה. היא בעצמה הייתה שוטרת כשנעצרנו, ואמרו לה שאם היא תתחתן איתי, יעיפו אותה מהמשטרה. היא בכל זאת התחתנה איתי, ושילמה את המחיר. היא לביאה שהייתה איתי לאורך כל הדרך, פייטרית אמיתית".

קרה שהלחץ והתרגילים הפסיכולוגיים גרמו לך או ליגאל להתחיל לפקפק בעצמכם?
"ברור. היו לילות שהייתי יושב ומהרהר, ולא כי עשיתי את זה אלא כי הם לא הניחו לנו. על הסמים הכי קשים בהודו לא הרגשתי מה שהרגשתי בתקופה הזו. אבל תקשיבי, רצח זה דבר שאם מבצעים אותו אז זוכרים".

מעצרם האחרון של האחים לסרי היה בספטמבר 2000. לטענת בני המשפחה ועורך דינם, משה שרמן, יגאל כבר שקל להודות במעשה שלא ביצע רק כדי להפסיק את החקירות. שרמן סיפר אז שנאלץ לטלטל אותו ולהזכיר לו שהוא אינו הרוצח.

"באחת הפעמים החוקרים כבר אמרו לי שיגאל הודה ברצח", מספר לסרי. "אמרתי להם, 'סבבה שהוא הודה, מה אני קשור?'. לא באמת האמנתי שהוא הודה".

הופעל עליך לחץ להעיד נגד יגאל או לומר דברים שיחזקו את החשד כלפיו?
"הופעל עליי לחץ משני משוטרים שהכרתי באופן אישי, שגדלו אצלנו בבית. אחד ניסה לשכנע אותי להפליל את אח שלי כדי שהוא יוכל לסגור עסקת טיעון. כולם היום בפנסיה, אבל ההזיה נשארה אותה הזיה: השוטרים פשוט מנסים לסגור תיקים".

איך בעצם הכרת כבר אז את עבודת המשטרה כל כך טוב?
"אני מכיר קצת את הצד הפלילי מהשכונה, מחברים שגדלו איתי ואחר כך הפכו לעבריינים ומאחרים שהפכו לשוטרים. אבל כשטענו שאנחנו מקושרים לפשע, ספציפית למה שנקרא כנופיית גיל עמל (כנופיה שבה נקשר בין השאר שמו של העבריין אבנר הררי – אפ"ב), זה קשקוש. לא הכרתי משם אף אחד".

זה להיוולד מחדש עם נפש כאובה

כשלושה חודשים לאחר אותו מעצר אחרון ניגשה סנדרין חורב למשטרה. האחים לא ידעו על כך דבר. "בדצמבר 2000 עוד היינו עצורים", מספר לסרי. "פתאום בחנוכה בא אלינו עורך הדין שלנו, משה שרמן, ושאל 'מה יש בחנוכה?'. עניתי 'סופגניות', והוא חייך ואמר, 'לא, בחנוכה יש ניסים'".

וזהו? נגמר?
"כן, שוחררנו והלכנו הביתה. נפגשנו אצל אמא אחרי שלא ראיתי את יגאל מלא זמן, והתחבקנו המון. הייתה הקלה ענקית והייתה גם סגירת מעגל מול המשפחה, למרות שהם ידעו תמיד שלא רצחנו. אחר כך התפרקנו, חגגנו. עם הזמן ניסינו לחזור לתלם, וזה היה ממש קשוח. זה היה ממש להיוולד מחדש, אבל עם נפש כאובה ולא עם נפש בריאה".

מה באמת קורה כשהקונפטי מתפזר והחיים חוזרים למסלולם?
"הם גרמו לנו נזק עצום, הכתימו את השם שלנו במשך ארבע וחצי השנים הכי טובות של החיים. הלכה לנו הפרנסה והיינו צריכים להתחיל הכל מאפס. הצלחנו לבנות את החיים מחדש רק כי אנחנו אנשים חזקים".

לאחר שנוכה מחשד עבר לסרי לבאר שבע וחי בה 15 שנים ("רציתי להתרחק מהמבטים בעיר"); לאחרונה חזר להתגורר בכפר סבא. כיום הוא גרוש פעמיים ויש לו שתי בנות: נטע (26) מאילנית, ועומרי (15) מרויטל, אשתו השנייה. הוא הבעלים של עסק לפרקטים. על יגאל הוא מספר: "הוא בטוב, גר בכפר סבא, נשוי עם שני ילדים ועובד בתחום הסאונד".

בד בבד עם החזרה לחיים ניסו האחים לקבל פיצוי על עינוי הדין שעברו. לאחר שתביעתם נדחתה במחוזי, בית המשפט העליון קבע סופית כי המשטרה פעלה כשורה בעניינם. "כיום יודעים הכל כי המערערים לא היו קשורים בדרך כלשהי לרצח הנער אסף שטיירמן ז"ל, ואולם, אין בכך כדי ללמד שנפלו פגמים בהתנהלות המשטרה", כתב אז השופט יורם דנצינגר, שהוסיף כי "אכן ניתן לצאת מנקודת הנחה כי למערערים ולבני משפחתם נגרמו סבל ועגמת נפש", אבל סייג: "יש לנתק את הקשר הסיבתי בין אחריותה של המשטרה – שלא הוכחה – לבין נזקיהם של המערערים".

על מה שקרה אז אומר היום לסרי: "אם הייתי יכול לחזור אחורה, היה מתאים לי יותר שירשיעו אותנו וישפטו אותנו למאסר עולם, ואז ימצאו את הרוצחים האמיתיים. ככה לפחות היו נותנים לנו פיצוי על התקופה הזו".

בדצמבר 2000 הגיעה סנדרין חורב לתחנת משטרה בירושלים והתלוננה כי בעלה דאז, רעי חורב, תקף אותה. היא סיפרה גם התוודה בפניה שרצח את שטיירמן יחד עם גלוזמן וחיימוביץ'

העליון קבע בין השאר שלמשטרה היה חשד סביר לעצור ולחקור ואתכם. זה מקובל עליך?
"עד היום אני לא מקבל את קביעת העליון, אבל זו מערכת כל כך משומנת וחזקה. הם הגיעו עם ארסנל של עורכי דין, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ואנשי מקצוע. אנחנו באנו בלי שקל, עייפים ורצוצים, עם עורכת דין שהתנדבה לייצג אותנו פרו בונו. לא יכולנו עליהם, ובתכלס אף אחד לא יכול עליהם".

ההורים שלכם היו שותפים בתביעה שהגשתם. איך עברה עליהם התקופה שבה הייתם חשודים?
"הם לקחו את זה הכי קשה. אמא הייתה לביאה, יותר חזקה מאבא. הוא היה גבאי בבית כנסת, והוא הזדקן מאוד באותן שנים וגם התעוור. הוא נפטר לפני יותר מעשור".

תגיד, היה שלב שהאמונה שלהם בכם התערערה?
"ברור, תראי לי מישהו שלא היה מתערער. אבל הם אף פעם לא פקפקו באמת".

חוסר מזל של ילד חמוד

לסרי בן 55 כיום. מהשיחה איתו מצטייר אדם שעדיין נאבק בשדים מאז, להצטלם הוא הסכים רק במשקפי שמש, אבל הוא מספר שאינו מטופל נפשית. לפני כמה שנים ניסה ללכת לפסיכולוגית, אבל לא התחבר, והיום הוא אומר: "החיים ממשיכים. אי אפשר כל היום להסתכל אחורה". שוב ושוב הוא מבקש להדגיש שהוא ואחיו אינם קורבנות, אבל באותה נשימה טוען גם שחייהם נהרסו וכי איש לא נתן את דעתו לכך.

מה הזיכרון הקשה ביותר שלך?
"כשלקחו לי את הגדולה שלי, נטע, למשפחה אומנת. זה קרה כשהייתי עצור ואז עצרו גם את אילנית. וואו, זה היה קשוח. אתה מרגיש הכי לבד בעולם, חוסר אונים משווע. החזירו אותה אחרי יומיים-שלושה, אבל זה היה סיוט ענק".

מה היית רוצה שהציבור יבין על מה שקרה לך וליגאל?
"שזה יכול לקרות לכל אחד, וזה עדיין קורה. לאנשים שנמצאים בסיטואציה כזו הייתי אומר – תהיה חזק ותאמין. תמיד יש תקווה שתצא מזה".

אתה עדיין חושב שמגיעים לכם פיצויים?
"ברור. נגרמה לנו ולמשפחה עוגמת נפש עצומה, היה עלינו אות קלון, הפסדנו פרנסה. העסק של הניקיון התרסק, אף אחד לא היה מוכן לקחת אותנו לעבודה. גם עכשיו עושה לי רע לחזור לתקופה החשוכה הזו, וזה לא משהו שעובר. זה כמו קעקוע על החיים שלי, שלנו, שלא יירד לעולם. מגיע לנו פיצוי, נקודה".

איך זה מסתדר עם האמירה שלך שאתם לא קורבנות?
"חיינו נהרסו, המדינה הייתה אמורה לשלם על זה, אבל אנחנו לא הולכים בתחושה של פספוס. מי שחי כקורבן לא מתקדם. זה לא סותר את העובדה שהמשטרה והשופטים היו חלק מזה".

אתה מאשים מישהו ספציפי?
"אף אחד. כל אחד בפרשה הזו התמודד איך שהוא התמודד".

אגב פיצויים, מה חשבת על הזיכוי של רומן זדורוב בפרשת תאיר ראדה?
"הזדהיתי איתו בכל פעם שראיתי אותו בטלוויזיה, אבל בכל זאת, הוא הורשע ברצח וישב עליו הרבה שנים ואנחנו לא. יש הבדל".

אתה יכול לתאר לעצמך מה היה קורה אם סנדרין לא הייתה הולכת למשטרה ורעי חורב לא היה מודה?
"90% סיכוי שהיום הייתי יושב בכלא. לסנדרין אני קורא עד היום 'המלאך שלי', היא הצילה אותנו. וזה שרעי חורב הודה רק הקל עלינו".

הודה אחרי ארבע וחצי שנים שבהן אתם הואשמתם בפשע שהוא ביצע.
"בהקשר הזה אני יכול להבין אותו. הוא עשה דבר נורא וניסה לברוח מעונש".

כשאתה שומע היום את השם אסף שטיירמן, מה עולה לך בראש?
"ילד חמוד שבא לארץ להתגייס לצבא, פרח תמים. חוסר מזל של ילד. פשוט הזיה".