היום אני מתמודד עם החיים בצורה בריאה. הפחד היחיד שלי זה לאבד את עצמי

הרצח בברנוער הוא מאירועי הירי הקשים שידעה המדינה. לפני 16 שנה בדיוק, באוגוסט 2009, נכנס רוצח לבית אגודת הלהט"ב בתל אביב וירה לכל עבר. בפיגוע נרצחו שני בני אדם – ניר כץ וליז טרובישי, ונפצעו 15. אחד מהם, חן לנגר, שם קץ לחייו. במשך ארבע שנים לא הצליחה המשטרה למצוא קצה חוט שיוביל לזהות הרוצח, עד שבשנת 2013 טען צעיר מוכר למשטרה, זאור חנקישייב, שיש ברשותו מידע שיביא לפענוח הפרשה. המשטרה כרתה איתו הסכם של עד מדינה – ועל סמך עדותו בלבד, לאחר כחודשיים וחצי, הודיעה כי הרוצח נתפס. נגד החשוד, חגי פליסיאן, הוגש כתב אישום בגין שני מעשי רצח ועשרה ניסיונות רצח נוספים.

אלא שכמעט שנה לאחר שנעצר קבעה הפרקליטות כי עד המדינה שיקר ובדה את הראיות נגד פליסיאן. בפברואר 2014 בוטל כתב האישום והוא שוחרר לביתו. מאז סגירת התיק נותר הרצח בלתי מפוענח.

11 שנים הוא שמר על שתיקה, הנמיך פרופיל, סירב להתראיין לתקשורת וכמעט שלא דיבר על העוול שעשתה לו המשטרה. מאז אותו אירוע, אף שכתב האישום נגדו בוטל והוא קיבל פיצויים מהמדינה בסך 2 מיליון שקל, רואה עצמו פליסיאן כמי שעל מצחו אות קין. "נאלצתי לחיות בתוך דמות מסוימת שהיא בכלל לא אני. דמות של עבריין, פושע, זה רדף אחרי לכל מקום", אומר כעת פליסיאן. "בתקופה האחרונה, אחרי שעברתי טיפול נפשי עמוק, הבנתי שאני צריך לדבר. הבנתי שיכולה להיות לי השפעה על אנשים כי יש ים אנשים כמוני, שהחיים שלהם נהרסו ביום אחד. זה קרה לי בפעם הראשונה בפרשת הברנוער, אבל הפרשה הזו הייתה רק תחילת הסיפור. משם הידרדרתי לסמים ולהרס עצמי. היום, אחרי כל מה שעברתי, אני מבין שיש לי שליחות, שאני צריך לספר הכל".

כיום פליסיאן נשוי בפעם השלישית ואב לשני ילדים מנישואיו הראשונים. הוא נקי מסמים יותר משלוש שנים ועובד בעבודה מסודרת. "הדרך שלי הביאה אותי להתמודד עם החיים בצורה הכי בריאה וטובה שאפשר. היום הפחד היחיד שלי זה לאבד את עצמי ואת המשפחה שלי, אבל אני מאמין בעצמי. אני מטופל, ואני יודע שמפה יהיה לי רק טוב".

בחיים לא הייתי מסוגל לקחת נשמה של בן אדם

פליסיאן (35) נולד בשכונת פרדס כץ שבבני ברק למשפחה במעמד סוציו-אקונומי נמוך. בגיל 10 הוא נשלח לפנימייה דתית ושנתיים לאחר מכן התגרשו הוריו. בגיל 13 הוא הועבר למסגרת חינוכית בראשון לציון כדי להרחיקו מאחיו. "חלק מהאחים שלי היו מעורבבים בפשע בפרדס כץ ולהורים שלי היה חשוב שאגדל כמה שיותר רחוק מהם. באמת פחות הייתי שם, אפילו סיימתי 12 שנות לימוד במכללה הטכנולוגית של חיל החימוש. אמא שלי הצילה לי את החיים".

ההתערבבות שלו בעולם הפשע החלה בגיל מאוחר יחסית. "יצאתי מהצבא אחרי שנה כי סירבתי לעשות את התפקיד שקיבלתי והייתי משועמם. בדיוק אח שלי השתחרר ממאסר והציע לי לעבוד יחד איתו", הוא נזכר.

עולם הפשע קרץ לך?
"לא ראיתי את זה ככה, מבחינתי זו הייתה ההזדמנות שלי להתקרב לאח שלי ולעשות קצת כסף. בתור ילד ראיתי אותו ואת החברים שלו עם אופנועים, מכוניות פאר, בחורות והרבה כסף וקינאתי בהם. אח שלי נתן לי להיות נהג גובה כספים, זה לא תפקיד בכיר, אבל זה חלק מהעולם הזה. ובאמת, במשך שלוש שנים חייתי את חיי הפשע. היו מצבים שהיינו יושבים בבית קפה עם אנשים, עבריינים, ולמחרת הולכים ללוויות שלהם".

איך היה לחיות את החיים האלה?
"עשיתי כסף, אבל זה כסף שלא באמת הגיע לי. היו סמים, בחורות, מועדונים, אלכוהול, אבל הנאה אמיתית לא הייתה שם. גם כשחייתי בפנטהאוז והייתי קם בבוקר עם שתי בחורות הרגשתי ריקנות. זה עולם של שקר. בפנים הרגשתי שאני לא שייך למקום הזה".

המשטרה הכירה אותך אז?
"לא. במשטרה העדיפו להתעסק עם אנשים גדולים וחזקים ממני, ובגלל זה כשנעצרתי, ועוד על רצח, זה היה משוגע".

המעצר התרחש בחודש יוני 2013. "באותה תקופה כבר התחלתי להתרחק מעולם הפשע והייתי נהג משאית שמובילה ביצים. השוטרים עצרו אותי באמצע יום עבודה, שאלתי מה קרה והם אמרו, 'אתה מואשם ברצח'. לא הבנתי על מה הם מדברים, ראיתי שחור. הם נכנסו למחסן ביצים לעשות חיפוש ונסעו לעשות חיפוש בבית שלי, הייתי בהלם. כן, התערבבתי קצת בעולם הזה, אבל בחיים לא הייתי מסוגל לקחת נשמה של בן אדם".

ספר לי על החקירה.
"הושיבו אותי בחדר חקירות ואמרו לי שאני חשוד ברצח בברנוער. לא הבנתי על מה מדובר, שאלתי אותם, מה זה ברנוער? אפילו לא שמעתי על הרצח הזה. כשזה קרה הייתי בצבא, בכלל לא ראיתי טלוויזיה באותה תקופה, לא הכרתי את האירוע שאני מואשם בו. באיזשהו שלב בחקירה נזכרתי שעשיתי איזו קומבינה עם זאור חנקישייב בתמורה לכמה אלפי שקל עם המילה ברנוער. אמרתי להם מה היה בשיחה שלי איתו, ושאני לא באמת קשור לאירוע הזה".

שאלתי את החוקר אם יכול להיות שעשיתי משהו שאני לא מודע אליו

על פי העדות שבדה עד המדינה חנקישייב, המניע של פליסיאן לרצח היה ברור. על פי עדותו, כפי שפורסמה בכתב האישום, כמה חודשים לפני הרצח התחבט אחיו הצעיר של פליסיאן, קטין בן 15, בסוגיית זהותו המינית. הוא נפגש במועדון הברנוער עם מנהל המקום שאול גנון ושם, לטענת חנקישייב, קיימו השניים יחסי מין. בהמשך, כך על פי כתב האישום, סיפר הקטין לאחיו חגי פליסיאן שהותקף מינית בידי מנהל המקום, מה שהוביל אותו לרצות לפגוע בגנון. על פי עדותו, מכיוון שגנון לא נכח במקום באותו היום, פתח פליסיאן באש על כל מי שהיה במקום מחמת עוינותו לנטייתם המינית של באי המקום. בעקבות זאת חשדה המשטרה במנהל הברנוער במעשה סדום באחיו של פליסיאן, אולם הוא הכחיש את מעורבותו ואת הטענה כי נפגע מינית.

מה אמרת לחוקרים?
"שאלתי איזה ראיות יש שקושרות אותי לאירוע, והחוקרים אמרו שיש להם 'כל מה שצריך'. הם ישבו מולי וניסו להוציא ממני הודאה ברצח, הפעילו עליי המון מניפולציות, ניסו עליי כל מיני שיטות חקירה. הם אמרו לי בדיוק מה היה באירוע, מה עשיתי ואיך. הם נתנו לי לדמיין את האירוע, לשחזר מה קרה, והגעתי למצב שכמעט האמנתי להם שעשיתי משהו כזה. אני זוכר ששאלתי את החוקר אם יכול להיות שעשיתי משהו שאני לא מודע אליו".

יצא לך לדבר עם אחיך תוך כדי החקירה?
"בחקירה עצמה לא נתנו לי לדבר עם אף אחד, אבל כשסיפרו לי את הסיפור שזאור סיפר, ידעתי שזה שקר מוחלט. אח שלי לא הומו, לא נפגע מינית, ובטח שלא סיפר לי משהו כזה. הוא בדה את הסיפור מא' ועד ת'. מעבר לזה אין לי שום דבר נגד הקהילה הגאה, הציגו אותי כהומופוב וזה ממש לא מעניין אותי מה בן אדם עושה בחיים הפרטיים שלו".

לכתב האישום שהוגש נגד פליסיאן, שהסתמך על עדותו של חנקישייב, צירפה הפרקליטות ראיות מוצקות לכאורה לטענתה להוכחת אשמתו. היא צירפה מסרון ששלח פליסיאן למכשיר הטלפון של חנקישייב, ובו כתב: "תקשיב אני אמרתי לאחי לא לדבר על הנושא של הבר הזה הזין הזה ואני לא מבין למה אתה מנסה לפתוח את זה, מה שהיה מת לא צריך להעיר מתים אחי, מדובר בחופש שלנו... תקשיב לי טוב, עבר ארבע שנים, עד עכשיו היה שקט. אתה מבין? שיישאר גם ככה. לא צריך לפתוח את זה, אל תנסה לפתוח את זה. עכשיו אנחנו צריכים שקט בחיים. תשמע, אף אחד לא יכול לדעת שזה אנחנו, עשינו עבודה נקייה שם בברנוער".

על בסיס ההודעה הזו הואשמת ברצח.
"בגלל ההודעה הזו הואשמתי ובגלל ההודעה הזו, ואלה שקדמו לה, גם שוחררתי. במהלך החקירה סיפרתי להם על הקומבינה עם זאור. אמרתי להם בדיוק מה היה, שזאור, שהיה חבר רחוק שלי, בדיוק שוחרר ממעצר ואכל לי את המוח שיש לו איזו עבודה בשבילי, משהו בקטנה, עבור 4,000–5,000 שקל. באותה תקופה עבדתי בעסק של הביצים וחייתי מהיד לפה וההצעה הזו קרצה לי. הוא אמר לי שאנחנו צריכים לשבת כמה דקות ושהוא יגיד לי מה להגיד ומה לכתוב. הוא אמר שיש איזה אדם שאחראי על איזה מועדון והוא רוצה להוציא אותו משם, ובעצת עורך דין, הוא צריך הקלטה על זה שכביכול הוא פגע בי מינית. זה הסיפור שהוא מכר לי, ואני קניתי את זה".

פליסיאן היה עצור במשך תשעה חודשים, תחילה באגף השמור בכלא ניצן, ואז הועבר בין בתי מעצר. "הפכו אותי מבן אדם אנונימי לרוצח מספר אחת במדינת ישראל", הוא נזכר. "ישבתי באגפים שמורים, אגפים של כל הפסיכופתים, כאלה שבאמת רצחו. ראיתי דקירות ואסירים ששפכו קומקומים עם מים רותחים אחד על השני. רוב הזמן ישבתי בפינה שלי ולא רציתי שאף אחד יתקרב אליי".

בכלא החל פליסיאן לשמור שבת, ובהמשך – בתהליך של חזרה בתשובה. "מצאתי את עצמי מדבר עם אלוהים יום ולילה, אני יודע שיש עבריינים שמוצאים מקום מפלט בדת כדי לצאת מהעולם הזה, אבל אצלי זה היה שונה. אלוהים הוא היחיד שרציתי להתקרב אליו בכלא, לא הפסקתי לשאול אותו מה הוא רוצה ממני".

בעת שהיה במעצר נהרג אחיו הצעיר אור בן ה-15 כשנפל בתאונת עבודה ממבנה פיגומים בבני ברק. פליסיאן עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב בבקשה לצאת להלוויית אחיו, אך בית המשפט דחה את עתירתו. "לא הגעתי ללוויה ולא לשבעה, אחרי חודש הלכתי לקבר. זו טרגדיה ענקית מבחינתי, גם המוות שלו וגם זה שלא נתנו לי להגיע ללוות אותו בדרכו האחרונה".

במהלך התקופה שהיית במעצר חשבת שיכול להיות שיצליחו להרשיע אותך?
"אמרו לי את זה כל הזמן, אבל התחזקתי באמונה, הלכתי עם האמת שלי וידעתי שבורא עולם יעשה איתי ניסים. הייתי אומר לשוטרים ולסוהרים שאני הולך להשתחרר והם היו אומרים לי שהשתגעתי. התחננתי כל יום לעורך הדין שלי שיצליח לשחזר את שאר ההודעות מהנייד ויראה להם שאני זכאי. ידעתי שהצדק איתי, הייתי בטוח בעצמי".

יצא לך לחשוב על הסיפור של רומן זדורוב בזמן שהיית במעצר?
"הרבה, הזדהיתי איתו בהרבה דברים. קראתי על החקירות שעשו לו, וזה היה בדיוק כמו החקירות שלי, שרצו להוציא ממני הודאה בכוח ולהשחיל לי מילים לפה. כאב לי עליו מאוד. אני עברתי את זה פחות משנה, הוא ישב בכלא 15 שנה".

רק כשהתנקיתי מסמים הבנתי מה עברתי

בחודש מרץ 2014, תשעה חודשים אחרי שנעצר, שוחזרו שאר המסרונים שנשלחו מהמכשירים של פליסיאן וחנקישייב. ואכן, המסרונים חיזקו את גרסתו של פליסיאן שלפיה חנקישייב טמן לו מלכודת בכך שהציע לו להקליט קלטת שתשמש כלי לסחיטה של מנהל הברנוער גנון, ובתמורה הוא ישלשל לכיסו 4,000 שקל. הוא סיפר כי עד המדינה הכתיב לו את המילים שהוא נשמע אומר בהקלטה, "עברו ארבע שנים", אך לדברי פליסיאן, הוא לא קישר את הדברים לרצח בברנוער. בעקבות המסרונים שנחשפו, הוגש נגד חנקישייב כתב אישום המייחס לו עבירות של בידוי ראיות, מסירת ידיעות כוזבות, שיבוש מהלכי משפט, השמדת ראיות, הדחה בחקירה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

זאור התנצל?
"מעולם לא, לא הוא ולא המשפחה שלו. כעסתי עליו שנים, אבל שחררתי מזה. אני לא רואה סיבה לדבר איתו, השלמתי עם מה שהוא עשה לי. זה קרה וזה עבר, לא יעזור לי לשמור לו טינה. הוא לא מעניין אותי".

בתחילת 2014 שוחרר פליסיאן למעצר בית. "הכל קרה מאוד מהר. חטפו אותי מהאגף לדיון, אפילו בלי להגיד שלום, והורידו לי את האזיקים בידיים וברגליים. סוף-סוף יכולתי ללכת כמו שצריך. הגעתי לדיון ושם ניסו למזער נזקים והתחילו לדבר על פיצויים. הם חזרו בעצמם מכתב האישום והבינו שטעו".

איך הרגשת?
"ברור ששמחתי, ירדה לי אבן מהלב, אבל האירוע הזה היה בדיעבד רק תחילת הדרך. המקום הזה הביא אותי לתחתית של התחתית, גם אותי וגם את המשפחה שלי. עד היום כולנו בתהליכי שיקום ומטופלים. באופן אישי, אני עד היום סוחב טראומה מהמעצר הזה, ורק בשנת 2022, כשהתנקיתי מהסמים, הבנתי מה נגרם לי ומה עברתי".

לאחר ששוחרר ממעצר, בעודו מתחזק בדת ובאמונה, עבר פליסיאן להתגורר בצפת. "הייתי בבתי כנסת, השתטחתי על קברי צדיקים, הפכתי להרבה יותר מאמין", הוא מספר. באותה תקופה הוא ניהל את התביעה שלו נגד המדינה ובאוגוסט 2016 נחתם הסכם פשרה ולפיו תשלם המדינה לו ולמשפחתו 2.2 מיליון שקל. "הטעות של החיים שלי הייתה שקיבלתי את הכסף ביום אחד. לא חשבתי על העתיד, הייתי צעיר ותמים. קיבלתי הכל במכה אחת, השתיקו את הסיפור הזה. זרקו אותי הצדה ואמרו לי לסתום את הפה".

בצפת ניסה פליסיאן להתחיל דף חדש, אבל לא התקבל לשום עבודה ("לא אמרו לי שזה בגלל הפרשה, פשוט בכל פעם מחדש אמרו שזה לא מתאים"). במקביל, בצפת הוא הכיר את אשתו הראשונה ואם ילדיו. "כולם אמרו לי שזה מתכון לגירושים, אבל אני התווכחתי. חשבתי שרק אני יודע מה טוב לי, אבל אחרי שלוש שנים התגרשנו".

באותה תקופה פורסם כי גרושתך הגישה נגדך שתי תלונות על אלימות במשפחה, ומשתיהן זוכית.
"שני תיקים שלא היה בהם שום דבר, שוב האשמות שווא, אני חף מפשע. עצרו אותי בצהריים בזמן שישנתי במיטה עם הילדים שלי. השוטרים דפקו לי בדלת ואמרו לי שאני מסכן את הילדים, שמעו שזה חגי פליסיאן וישר הגיעו עם עשר ניידות, עשו תמונה לתקשורת ועצרו אותי בבלגן. בתחנה כבר ידעו שזה כלום ושום דבר".

מה היה בחקירה הפעם?
"אני זוכר שמצאתי את עצמי יושב מול קצין מודיעין והוא אמר לי, 'מה אתה עושה פה? מה יש לך לחפש פה? אתה רק תחריב לעצמך את החיים יותר, אתה כבר שרוף במדינה הזאת. תברח מהארץ, טוס לאומן'. הוא דיבר איתי לא בתור קצין אלא בתור חבר, כי הוא הבין ששוב מנסים להפליל אותי".

הכסף שקיבלת מהמדינה לא עזר לך?
"הבאתי למשפחה שלי חצי מהסכום, בשאר קניתי בית ואוטו. בהליך הגירושים הגרושה שלי קיבלה חזקה על הכסף, היא דרשה חצי מהבית ואת הילדים. נתתי לה מה שהיא רצתה ונשארו לי 100 אלף שקל בכיס, שהוצאתי על שימוש אינטנסיבי בסמים, שימוש שהתחיל עם ההחלטה להתגרש והעובדה שהיא לקחה ממני את הילדים". 

מאותו רגע, מספר פליסיאן, קצרה הדרך לתהום. "מצאתי את עצמי בלי משפחה, בלי עבודה ובלי בית. פתאום גם הדת כבר לא עזרה לי ומצאתי את עצמי ברחוב, מכור לסמים. זאת הייתה הנפילה של החיים שלי".

באותה תקופה, כשהוא משתמש בסמים ("קוק, אקסטות, קנאביס מהבוקר ועד הערב"), הוא נישא בפעם השנייה. "התחתנו מתוך סטלה של החיים", הוא נזכר, "חשבתי שיש לי איתה מקום מפלט, אבל זה לא החזיק, לא באמת הבנתי איפה אני נמצא".

יום אחד, שנה וחצי לאחר שנישא בשנית, קיבל פליסיאן שיחת טלפון מלשכת הרווחה. "התקשרו אליי ואמרו שהילדים שלי מחכים לי ברווחה כי אמא שלהם נכנסה למצב נפשי לא טוב וצריך להוציא אותם מהבית. הייתי עמוק בסם בתקופה הזאת ולא הייתי בקשר עם הילדים כמעט שנתיים, אבל רציתי להיות קרוב אליהם. עם כמה שהמוח שלי היה בתוך הסמים, הבנתי שיש לי כאן הזדמנות לקבל את הילדים שוב והייתי מוכן לעשות הכל למענם. אשתי השנייה לא הייתה מוכנה לקבל את זה, והחלטנו להתגרש".

מי שרוצה אותי יקבל אותי כמו שאני

פליסיאן החליט להיאבק כדי להחזיר אליו את הילדים, וידע שהתחנה הראשונה בדרך היא גמילה מסמים. "הילדים עברו לגור אצל סבתא שלהם ואני נכנסתי לתמונה. הייתי רואה אותם פעם בשבוע והם היו כאלה מתוקים ומסכנים, נשמות קטנות, ואני, עם כל האהבה שהייתה לי, לא הצלחתי לגייס את הכוחות להיות אבא טוב עבורם. עדיין הייתי משתמש ונאבקתי בעצמי, הרגשתי הכי אשם בעולם. פעם אחת הצלחתי לגרום לסבתא להביא לי את הילדים לשבוע, וזה היה השבוע הכי טוב בחיים שלי, רק הם עניינו אותי. קניתי להם בגדים, הלכתי איתם לבריכות ולטיולים והייתי מאושר, פתאום נכנס לי אור לחיים. אחרי שבועיים קיבלתי טלפון מהרווחה שאני חייב להחזיר אותם, ואם לא אחזיר אותם תוך כמה שעות, מוציאים לי צו מעצר על חטיפה. קיבלתי כאפה והחזרתי אותם מיד".

"האירוע הזה גרם לי לרצות למות", הוא ממשיך, "איבדתי את התקווה, התחלתי לקחת סמים שוב. שאלתי את אלוהים, למה אני חי? למה הוא לא לוקח אותי? היום יש לי תשובה לשאלות האלה, הילדים שלי, אבל אז הרגשתי שאני לא יכול לשאת את זה".

בהמלצת העובדת הסוציאלית שליוותה אותו פנה פליסיאן לאחותו הגדולה וביקש להעביר אצלה כמה ימים כדי שלא לישון ברחוב. "הגעתי אליה עם שקית זבל והתחננתי לישון אצלה, והיא אמרה שהיא תשמח לארח אותי בתנאי שאלך לגמילה ולטיפול. היא דיברה על הילדים והצליחה להחדיר בי מוטיבציה לחיים. אני חייב לה המון. למרות שאני אדם מופנם ששנים לא הסכים לדבר ולהיפתח, בטיפול סיפרתי הכל. בכיתי, שיתפתי, לא הפסקתי לדבר. הבנתי שכל מה שהייתי צריך זה לפרוק ופתאום הרגשתי הקלה, ירדה לי אבן מהלב. כל החיים התגוננתי, אמרתי שהכל בסדר ושאני יודע מה אני עושה, ופתאום הבנתי שלא, שאני לא יודע כלום ושאני צריך עזרה והכוונה".

אחרי שלושה שבועות באשפוז הוצע לו להשתחרר לביתו, אך הוא סירב. פליסיאן ביקש להמשיך את הטיפול, להיגמל מהסמים וללמוד להיות אבא טוב. הוא נכנס לגמילה ממושכת במכון הגמילה "רטורנו", שם החל תהליך השיקום האמיתי שלו. "קיבלתי מטפלת צמודה והכניסו לי סדר יום קבוע. שעות קבועות לקום בהן, לאכול ולעבוד, אפילו מצאתי עבודה קבועה כחשמלאי, מקצוע שאני עוסק בו עד היום. נכנסתי לרוטינה של עשייה והתחלתי להתנקות לאט-לאט מהסמים עד שהפסקתי להשתמש לחלוטין לפני שלוש שנים", הוא מספר. "הכרתי חברים בגמילה ומצאנו מכנה משותף, פתאום לא הייתי לבד יותר, היה לי עם מי לדבר וכבר לא הייתי צריך את הסמים".

במהלך האשפוז יצא פליסיאן לפגוש את ילדיו, שחיו אז במשפחת אומנה. "עברתי היכרות מחודשת עם הילדים, בריאה יותר, נכונה יותר, למדתי מהטיפול ומהם איך להיות האבא הכי טוב שאני יכול להיות".

ב-7 באוקטובר יצא האב ממשפחת האומנה למילואים ממושכים, והאם הודיעה כי היא מתקשה לגדל את שני הבנים של פליסיאן יחד עם ילדיה. היא יצרה עמו קשר לאחר שהכירה אותו במהלך השנה החולפת והתרשמה ממנו לטובה. "הקשר שלנו היה מאוד בריא, היא ראתה את השיקום שאני עובר, ראתה איך אני עם הילדים, פנתה לרווחה ואמרה שהיא מאמינה שאני יכול לגדל אותם. זה ריגש אותי מאוד".

יום אחד קיבל פליסיאן שיחת טלפון מהרווחה. על הקו היו ארבע עובדות סוציאליות והן הודיעו לו שהגיעו למסקנה שהוא כשיר לגדל את ילדיו. "בכיתי כמו ילד קטן מהתרגשות, אמרתי להן כל כך הרבה פעמים תודה ושזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל. הבנתי שאני לא יכול לחזור אחורה, שזהו, כל מה שייחלתי לו קורה".

כשהילדים חזרו לחזקתו, נשלחה נציגה מטעם הרווחה לסייע לו להוציא אותם מבתי הספר וללוות אותו בתהליך. "הילדים נקשרו אליה, ולאט-לאט גם אני", הוא מספר ולא מסתיר את החיוך שעל פניו. "התאהבתי בה. אלוהים שלח לי את זיו, זו מתנה ענקית שקיבלתי. היא אישה מדהימה, היא אוהבת אותי ואת הילדים ואני אוהב אותה". בחודש שעבר נישאו השניים. זו החתונה השלישית של כל אחד מהם, וכעת הם גרים יחד בדירה קטנה בבית שמש.

אחרי כל מה שעברת אתה כועס על המשטרה?
"כשהפרשה התפוצצה הייתי בכעס מטורף על כל העולם, בעיקר על המשטרה, אבל בטיפול למדתי לסלוח, למדתי למחול. לפני כמה חודשים הייתי במפגש בקהילה והגיעה קבוצה של שוטרים ללמוד על התמכרויות. הקצין זיהה אותי ושאל אותי מה איתי, דיברנו והרגשתי כאילו שזה עוד אדם, עוד חבר, לא שוטר. אין לי מה לכעוס יותר".

דיברנו בתחילת הריאיון על אות קין. יצא לך לחשוב לשנות את השם שלך, אולי להתרחק מהדימוי שמזוהה איתך כל כך?
“אני מוכר כחגי פליסיאן, אבל מבחינתי ומבחינת החברים שלי אני רק חגי, לא הדמות של חגי פליסיאן. מעולם לא חשבתי לשנות את שם המשפחה שלי, אם אני יודע לחיות עם האף שקיבלתי מבורא עולם, אני יודע גם לחיות עם שם המשפחה שקיבלתי. מי שרוצה אותי יקבל אותי כמו שאני, עם האף הזה והשם הזה".