30 שנה אחרי שנעלמה, אביה של עדי יעקבי עדיין מחכה לה

גם בחלוף 30 שנה, המחשבה הראשונה שעולה מדי יום בראשו של יוסי יעקבי היא על בתו עדי, שנעלמה כשהייתה בת 17. "אני קם, מתגלח ומתארגן, והיא במחשבות שלי", הוא אומר השבוע. "אנחנו לא מדברים עליה ביום-יום, אבל האמת היא שאין יום שאני לא חושב עליה".

שנים רדפה אותו השאלה מה עלה בגורלה של בתו. הוא ואמה של עדי, גרושתו המנוחה בטי (בת שבע), הפכו כל אבן, עקבו אחרי כל פנייה גם אם לא היה לה בסיס ממשי, ובעיקר המתינו לבשורות – מכל סוג שהוא. היום, כשהוא בעשור השביעי לחייו, יוסי אומר שהוא כבר לא עוסק בשאלות. "אני לא חושב יותר מה קרה לה. אם הייתי חושב על זה, לא הייתי חי כבר".

טרמפ ואחריו כלום

13 בדצמבר 1996 היה יום שישי חורפי, גשום וקר. בשעה 14:00, לאחר שאכלו ארוחת צהריים בבית אביהן, יצאה עדי בת ה-17 עם אחותה התאומה שרית לבלות ברחוב שינקין בתל אביב; הן עמדו לפגוש שם חברים משותפים. כעבור כמה שעות נפרדו השתיים, ואחר הצהריים התקשרה עדי לבית אביה, שוחחה עם שרית ושאלה אם יוסי יוכל לקחת אותה לחברתה יערית בנתניה. שרית השיבה שהאב לא בבית, ועדי אמרה שתסתדר בטרמפים.

"אנחנו לא מדברים עליה ביום-יום, אבל האמת היא שאין יום שאני לא חושב עליה", אומר השבוע יוסי יעקבי, אביה של עדי. "אבל אני לא חושב יותר מה קרה לה. אם הייתי חושב על זה, כבר לא הייתי חי"

בשעה 18:10 נראתה עדי בפעם האחרונה. על פי עדויות שמסרו עוברי אורח, היא ניסתה לתפוס טרמפ בפינת הרחובות המלך ג'ורג' והנביאים – מרחק של כשתי דקות הליכה מביתו של יוסי ברחוב שמשון. מאז נעלמו עקבותיה.

"כששרית התקשרה אליי ואמרה לי שהיא לא יודעת איפה עדי, לא הבנתי על מה מדובר", נזכר יוסי. "שרית ניהלה אותי, אמרה לי מה צריך לעשות. הרגשתי כאילו אני מסתכל על הסיטואציה מהצד, כאילו זה לא קשור אליי. אבל אז עבר יום, ועוד יום, עד שנפלה לי ההבנה שעדי נעלמה. לקח לי זמן לעכל את זה".

ב-2011, 15 שנים לאחר שאחותה נעלמה, התראיינה שרית לחדשות ערוץ 2. שנים ארוכות היא סירבה לדבר בפומבי על היום ההוא, ומאז לא הסכימה להתייחס שוב לפרשה; גם לכתבה זו סירבה להתראיין. יוסי אומר שהיא פשוט לא מסוגלת לעסוק במה שהיה.

ב-13 בדצמבר 1996, בשעה 18:10, נראתה עדי בפעם האחרונה. על פי עדויות של עוברי אורח, היא ניסתה לתפוס טרמפ בפינת הרחובות המלך ג'ורג' והנביאים בתל אביב – מרחק של כשתי דקות הליכה מביתו של אביה. מאז נעלמו עקבותיה

"היא הייתה האחות היותר שובבה", אמרה שרית על עדי בריאיון ההוא. "היא זאת שתמיד לא רצתה שההורים יידעו דברים, והייתה מספרת לי, ואני הייתי מבטיחה שלא אספר לאף אחד. גם באותו יום היא ביקשה שאני לא אספר שהיא נוסעת לנתניה. בסופו של דבר היא החליטה שהיא תגיע לשם בכוחות עצמה. הבטחתי שאני לא אספר".

המשפחה והמשטרה ניסו לאתר את עדי בכל דרך אפשרית. תמונותיה הופצו על עמודי חשמל, בחלונות ראווה ובבתי קפה ברחבי המדינה. נעשו מאות פעולות משטרתיות בניסיון לאתר קצה חוט, בארץ וברחבי תבל. עשרות קוראים בקפה, קוראים בקלפים, מגידות עתידות ואזרחים מודאגים יעצו לבני המשפחה עצות שונות; פרשת ההיעלמות גם שוחזרה בתוכנית הטלוויזיה "בשידור חוקר", שנהנתה מנתוני צפייה אסטרונומיים, אבל כל הניסיונות לאתר את עדי עלו בתוהו.

"ההודעה על ההיעדרות התקבלה ביום שבת", נזכרת היום שלומית הרצברג, שהייתה ראש מפלג הנוער במרחב ירקון בזמן החקירה. "התברר לנו שכבר מיום שישי בשעות אחר הצהריים נפסק הקשר עם עדי, והכיוון הראשי בחקירה היה הטרמפ שהיא כנראה תפסה".

אחד מכיווני החקירה שנבדקו נגע למכר ושמו אריק; ביום שבו נעלמה סיפרה עדי לשרית שהיא אמורה להיפגש איתו. לא ידוע אם השניים אכן נפגשו, אך יומיים לאחר מכן קפץ אריק מגג דיזנגוף סנטר בניסיון להתאבד ונפצע קשה. על גופו נמצא קעקוע עם הספרות 666, ובעקבות זאת בדקה המשטרה גם אפשרות לקשר בין היעלמותה של עדי לבין פעילות של כת השטן, תיאוריה שכביכול נתמכה – גם אם באופן רופף מאוד – בתאריך ההיעלמות, יום שישי ה-13. אלא שגם כיוון החקירה הזה לא הוביל לפריצת דרך.

שלומית הרצברג, ראש מפלג הנוער במרחב ירקון בזמן החקירה: "פסיכולוגים קבעו שלא היו לעדי הכוחות לקום וללכת. היא הייתה זקוקה לקשר עם המשפחה, זו לא מישהי שמסוגלת להיעלם ככה"

"היו כל מיני ידיעות. בין השאר נבדק אם היא נחטפה בידי בן מיעוטים לאיזה כפר, אבל זה נשלל", מספרת הרצברג. "גם האפשרות שהיא עזבה מרצונה, כי היא לא כל כך הסתדרה בבית ובבית הספר, נשללה על הסף".

למה בעצם?
"רוב הדעות של הפסיכולוגים שהכירו אותה ולמדו את התיק קבעו שלא היו לה הכוחות לקום וללכת, שזאת לא ילדה שמחליטה לברוח. בסך הכל היא כן הייתה זקוקה לקשר עם המשפחה, זו לא מישהי שמסוגלת להיעלם ככה. לכן המסלול הזה של החקירה ירד מהפרק".

לדברי הרצברג, זמן קצר לפני היעלמותה נחקרה עדי ביחידה המרכזית בחשד למעורבות בעבירות סמים. "ביום שישי, לפני ההיעדרות, היא ניסתה לתפוס טרמפ לחברתה יערית, אלא שלמעשה המשטרה אסרה על שתיהן להיפגש אחת עם השנייה משום שגם היא הייתה מעורבת בפרשה. בכל זאת היא החליטה שהיא נוסעת אליה".

יערית, כך מספרת הרצברג, היא זאת שהפנתה את תשומת הלב של המשפחה לכך שקרה משהו – לאחר שעדי לא הגיעה אליה. "נחקרו עוד כל מיני אנשים שהיו מעורבים איתן בהקשר הזה. הייתה איזו ידיעה שהיא נפגשה עם נערים באותו היום, ניסינו לבדוק על איזה רקע זה היה, אבל לצערי דבר לא העלה אף קצה חוט. שום דבר לא הוביל אותנו לסיבה שהיא נעדרת עד היום הזה".

הלכה לעולמה ללא תשובה

עדי נולדה וגדלה בתל אביב, בתם של עולה מארגנטינה שניהלה חנות יד שנייה בעיר ומנהל חנות אופטיקה. היא למדה בבית הספר היסודי גבריאלי הכרמל, ובהמשך עברה לתיכון עירוני א', שם התקבלה למגמת הספורט. במקביל ללימודיה שיחקה כדורסל בקבוצת מכבי רמת חן. ב-1994, כשהייתה בת 15, הוריה התגרשו והיא עברה להתגורר עם בטי ברחוב הרמן כהן.

עדי כונתה בפי חבריה "פומקי", ועל קיר חדרה התנוסס הכיתוב "פומקי פה, פומקי שם, לא תמצאו אותי לעולם. חה חה חה". המשפט הזה, שנכתב כבדיחה של נערה, קיבל עם היעלמותה של עדי משמעות אחרת, מצמררת.

בריאיון ב-2011 סיפרה בטי יעקבי, אמה של עדי, כי חלתה בסרטן. "אולי עכשיו כשהיא שומעת שאני חולה מאוד – אני אשמע משהו ממנה", אמרה. אלא שבטי לא זכתה לזה, ולפני כ-14 שנה היא הלכה לעולמה

הגרסאות שנמסרו לשוטרים על ידי חבריה ומכריה של עדי חשפו סיפור אפוף מסתורין. במשטרה העריכו שהיא עלתה למכונית שעצרה לה, אבל מעבר לזה נותרו כל השאלות המשמעותיות ללא מענה: האם נחטפה? האם מישהו החזיק בה בניגוד לרצונה, או שמא הסתירה סודות מחייה שעשויים לשפוך אור על היעלמותה?

כשנתיים לאחר שעדי נעלמה נעצר מכר של אמה בחשד למעורבות בפרשה. החשוד, עורך דין במקצועו, הוא האדם היחיד שנעצר במסגרת החקירה. אשתו, אזרחית קנדה, סיפרה במשטרה שנהג להכות אותה ולאיים עליה שיעשה לה "מה שעשה לבת של בטי, ואף אחד לא ימצא אותך". האיש נעצר ונחקר, סירב לעבור בדיקת פוליגרף, ובסופו של דבר שוחרר.

התעלומה סביב עדי משכה גם טיפוסים שניסו להרוויח משהו מההתרחשויות. בדצמבר 2001, במלאת 15 שנה להיעלמותה, נעצרה אישה בחשד לסחיטת המשפחה לאחר שדרשה כ-50 אלף שקל על מידע הנוגע לעדי. לטענת האישה, ברחוב מונטיפיורי בתל אביב היה מבנה ובו 500 גולגולות, ו"אחת מהן 'שאבה' את יעקבי". בטי סיפרה באותם ימים שהמשפחה הציעה פרס כספי של 100 אלף שקל תמורת מידע על עדי, וכי מאז התקבלו פניות רבות – כולן של רמאים ומתחזים.

בטי מעולם לא חדלה לנסות למצוא קצה חוט שיוביל אל בתה. בקיץ 2000 היא נפגשה עם גורמים פלסטיניים, ובהם יאסר ערפאת, בניסיון לדלות מידע על גורלה. גם המהלך הזה לא הביא לידי התקדמות בפרשה.

גם במבט לאחור, להרצברג אין השערה או קצה חוט בנוגע לגורלה של עדי. "התיק היה חי במשך המון שנים, בדקנו כל ידיעה או בדל אינפורמציה. התיק גם נבדק הלוך וחזור בידי כל מיני חוקרים מיחידות המטה הארצי כדי לראות אם יש איזשהו רמז קטן שהתפספס, כדי שלא להשאיר שום סימן שאלה. לצערי זה לא הניב כלום".

15 שנה לאחר שאחותה התאומה נעלמה, שרית יעקבי התראיינה לחדשות ערוץ 2. מאז היא לא הסכימה להתייחס שוב לפרשה, וגם לכתבה זו סירבה להתראיין. יוסי אומר שהיא פשוט לא מסוגלת לעסוק במה שהיה

הרצברג לא יכולה שלא להיזכר בבטי, שעשתה כל שביכולתה כדי להעלות את היעדרות בתה לסדר היום הציבורי. בריאיון שהעניקה ב-2011 לחדשות 2 סיפרה שחלתה בסרטן, ודיברה על ההתמודדות הקשה עם החוסר. "אני חושבת שחלק מהמחלה שיש לי זה מה שכל השנים עשיתי בשביל עדי", אמרה אז. "זה לא קל, אז בן אדם – אפילו ברזל – לא מחזיק מעמד. כששואלים אותי כמה ילדים יש לי, תמיד אני אומרת, 'שניים'. כששואלים מה הם עושים, קשה לי להסביר: מה אני אספר, שאחת נעדרת?".

בהמשך הריאיון סיפרה בטי: "הייתי לובשת את החולצות של עדי כדי להרגיש קרובה. היא נורא חסרה לי, ואולי עכשיו שהיא שומעת שאני חולה מאוד – אולי אני אשמע משהו ממנה". אלא שבטי לא זכתה לקבל תשובה לשאלה שליוותה אותה במשך שנים. לפני כ-14 שנה, לאחר מאבק במחלת הסרטן, הלכה לעולמה.

"שרית התקשרה אליי ואמרה לי שהיא לא יודעת איפה עדי, ולא הבנתי על מה מדובר", נזכר יוסי. "הרגשתי כאילו אני מסתכל על הסיטואציה מהצד, כאילו זה לא קשור אליי. אבל אז עבר יום, ועוד יום, ונפלה לי ההבנה שעדי נעלמה"

יוסי מספר שבחלוף השנים צמצם את השיחות על בתו, משום שההתמודדות עם חוסר הידיעה נעשתה קשה מנשוא. "עד היום אני בוכה כשאני מדבר על זה. זה קשה לי, אבל אולי זה גם עוזר לפתוח את זה", הוא אומר.

במרוצת השנים היה יוסי פעיל בעמותת "בלעדיהם", ארגון המאגד את משפחות הנעדרים בישראל ומטרתו להקים מערך לאיתור הנעדרים האזרחיים, שיפור התיאום בין הגורמים השונים במדינה בסוגיית הנעדרים וקידום הטיפול והתמיכה במשפחותיהם.

שרית, האחות התאומה, הביאה עם השנים שלושה ילדים לעולם. "הם לא מדברים בבית על עדי", אומר יוסי, "ואני מפחד לדבר על זה עם שרית, כי אני לא רוצה שהיא תיפגע. היא מדחיקה את הרגשות שלה".

ומה אתה מרגיש אחרי כל השנים האלה? יש בך עוד אמונה בנוגע לעדי?
"אני עדיין מחכה לה".

אחת מ-600

במשטרת ישראל מתקבלים מדי שנה כ-25 אלף דיווחים על נעדרים. יותר מ-99% מהם נמצאים סמוך למועד קבלת התלונה, והרוב הגדול מאותר ב-12 השעות הראשונות. על פי רישומי המשטרה, כ-600 נעדרים שנעלמו מאז קום המדינה טרם אותרו. 49 מהם מתחת לגיל 18, בהם עדי יעקבי.

לדברי גורמים במשטרה, תיק נעדר לעולם לא נסגר באופן רשמי לפני שהאדם נמצא בחיים או שנמצאת גופה. התיק מטופל ביחידה החוקרת חמש שנים ברציפות, ואחריהן מועבר לטיפול חוליית נעדרים למשך שנתיים. בתום התקופה התיק מסוכם עד לפתיחתו בעקבות מידע חדש.

"מדובר בתיק שנחקר במחוז תל אביב, ושבמסגרתו בוצעו פעולות חקירה רבות", אומרים השבוע במשטרה על תעלומת עדי יעקבי. "כמו בכל תיק נעדר, ככל שמתקבלים כיווני חקירה חדשים – הם נבדקים לעומק".