בלי חרטה, בלי חמלה, אלי פימשטיין הלביש את בתו הפעוטה בבגדיה ויצא לקבור אותה ביער

מי שראה לא ישכח את הרגע שבו אלי פימשטיין קרא לעזרת הציבור במציאת בתו הפעוטה הודיה. פימשטיין ישב מול צלמי החדשות ליד אמה של הודיה, רוני קדם, וסיפר שהוא והבת צפו ביחד בטלוויזיה בביתו שבשכונת קריית היובל בירושלים, עד שהשאיר אותה לרגע לבדה ונכנס לשירותים. כשחזר, סיפר בבכי כשהוא מחזיק באחת מהבובות של הודיה, היא כבר לא הייתה שם. "זה הסיוט של החיים שלנו, אנחנו עדיין לא מאבדים תקווה", אמר.

אלפי מתנדבים, שוטרים ואנשי זק"א הגיעו לסייע בחיפושים אחר הודיה. שלושה ימים הם הפכו כל אבן. פימשטיין אמר בתחילה שהיא כנראה פתחה את שער החצר המוביל לרחוב, אבל החוקרים שהגיעו לבית הסיקו שזה היה מעל ליכולותיה של פעוטה בת שנה ו-10 חודשים, וההשערה הייתה שנחטפה. איש לא העלה בדעתו שהאב המתייפח ידע בדיוק מה קרה לה.

72 שעות לאחר שהודיה נעלמה, ב-10 בדצמבר 2002, באה פריצת הדרך בחקירה. גנן פלסטיני דיווח למשטרה שראה אדם הדומה לפימשטיין חופר בור ביער, דרומית-מערבית לירושלים, כשלושה ימים לפני האירוע. פימשטיין נעצר ונחקר, וכוחות משטרה יצאו ליער ומצאו את הגופה.

ב-1997 נרצחה ד"ר אורסולה גלוק, אשתו של אילן טסלר, בטיול בפרו. טסלר סיפר ששודדים ירו בה, ובהמשך התברר שרצח אותה כדי לזכות בכספי ביטוח החיים שלה. פסיכולוג קבע שהתנהלותו מצביעה על מאפיינים פסיכופתיים

על פי כתב האישום שהוגש נגד פימשטיין, בינו לבין קדם התגלעו מחלוקות בנוגע להסדרי הראייה ולתשלום המזונות, שבעקבותיהם גמלה בליבו ההחלטה להמית את בתו. הוא חפר ביער בור והכין מראש שקיות ובהן מחטי אורן כדי להסתיר את הקבר, וכמה ימים לפני הרצח חזר למקום והרחיב את הבור לאחר שמדד את ממדי גופה של הודיה. אז הבחין בו הגנן.

בשבת 7 בדצמבר, סמוך לשעה 10:00, מילא פימשטיין אמבטיה. לפי המתואר בכתב האישום, הוא אחז בעוצמה בגופה של הודיה והטביע אותה. לאחר מספר דקות הוציא את הגופה מהמים, הלביש אותה בבגדי הילדה המנוחה והכניס אותה לתיק שהכין מבעוד מועד, ושהכיל גם כפפות ומעדר. אז נסע ליער, הטמין את הגופה וכיסה את הבור.

במהלך עדותו בבית המשפט המחוזי בירושלים זעזע פימשטיין את הנוכחים באומרו: "אני קם בבוקר אדם מאושר, אני קם לפעמים בבוקר כמו אדם מאוהב". לדבריו, "הייתי שלם לחלוטין עם המעשה. זו היתה מחשבה שאני שלם איתה... כל החיים שלי לא היה לי דבר יותר ברור מזה שאני צריך לעשות. לא היה לי ברור אם אני מסוגל, אבל רציתי בכל מאודי. המעשה הנורא שעשיתי הוא חלק מהפתרון, לא הפתרון כולו, אבל זה היה המעשה הנכון לעשות. היה לי ברור שאין ברירה אחרת".

הודאתו של פימשטיין חשפה לא רק היעדר חרטה, אלא גם דעה צלולה. "הכל נעשה בקור רוח ובמחשבה תחילה", אומרת אפרת הראל-היימן, פסיכולוגית קלינית ומייסדת מכון מרווה, המתמחה בטיפול בנפגעי התעללות נפשית, פסיכופתיה ונרקיסיזם. "זה תכנון מחושב וקר, מעשה פסיכופתי קלאסי".

לאחר הרשעתו של דניאל מעוז ברצח הוריו, נורית ונח, אחיו התאום ניר אמר עליו ש"מדובר ברוצח פסיכופת". אלא שבית המשפט מעולם לא הגדיר אותו כך, והסיבה לכך פשוטה: מערכת המשפט בישראל אינה מכירה בפסיכופתיה כאבחנה רפואית

רבים נוטים לחשוב שרוצחים הם פסיכופתים ולהפך, אבל האמת היא שרוב הפסיכופתים אינם רוצחים, והרוב המוחלט של הרוצחים אינם פסיכופתים. למעשה, המקרה של פימשטיין נדיר עד כדי כך שבתולדות המדינה אפשר למנות את הדומים לו על אצבעות של יד אחת. השבוע שוחחתי עם היימן ועם פסיכיאטר שאבחן את פימשטיין זמן קצר לאחר הרצח כדי להבין עד כמה חריג, ספציפי ומסוכן הוא אותו פושע שהוליווד גרמה לנו לחשוב שמסתתר מאחורי כל צל: הרוצח הפסיכופת.

כמה קיבל דאהמר

פסיכופתים, או ליתר דיוק בעלי מבנה אישיות פסיכופתי, מהווים כ-1% מהאוכלוסייה. פסיכופת יכול לשבת לידכם ברכבת, לעבוד איתכם במשרד או לעמוד לפניכם בתור לקפה; הוא יכול להיות כריזמטי, משכנע, מתוחכם ואפילו מקסים. הוא יודע לקרוא אנשים, להבין מה הם רוצים לשמוע ולגרום להם לסמוך עליו. מאחורי החזות הזו מסתתר אדם שמסוגל לשקר בלי להסס, לתמרן בלי נקיפות מצפון ולפגוע באחרים בלי לחוש את מה שרוב בני האדם היו מרגישים.

פסיכופתיה מאופיינת במארג של תכונות אישיות והתנהגותיות כמו חוסר אמפתיה, היעדר חמלה, מניפולטיביות, שקרנות, קסם אישי שטחי והתנהגות אנטי-חברתית. אלא שבניגוד לדימוי הרווח, פסיכופת אינו בהכרח אדם שמנותק מהמציאות או שאינו שולט בדחפיו. פעמים רבות הוא דווקא יודע היטב מה הוא עושה, מבין את הכללים ובוחר להתעלם מהם.

אפרת הראל-היימן, פסיכולוגית קלינית: "פסיכופתים אחראים למעשיהם עד שלא מוכח אחרת. הם מסוגלים לבחור איך להתנהג בכל רגע, וזה אומר שהם יכולים לבחור לשמור על החוק. זה לא שיש להם קולות בראש שאומרים להם מה לעשות"

"פסיכופתיה היא אולי ההפרעה של האנשים הכי מסוכנים שיש. מצד אחד הם יודעים מצוין איך העולם עובד ואיך צריך להתנהל בו, ומצד שני – המניע שלהם הוא אינטרס אישי בלבד. לא מצפון, לא מוסר ולא ערכים. רק מה שיוצא להם מזה. הם תמיד במרכז, וזקוקים לשליטה מוחלטת על כל מי שסובב אותם", אומרת היימן.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, פסיכופתיה אינה אבחנה פסיכיאטרית רשמית אלא חלק ממושג רחב יותר: הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. אחד מהכלים המרכזיים שמאפשרים להבדיל בין הסובלים ממנה לבין פסיכופתים הוא מבחן הייר (PCL-R בשמו המקצועי), מדד שמאשש או שולל את קיומן של אותן "תכונות פסיכופתיות". המבחן בנוי מ-20 סעיפים, והנבדק מקבל בכל אחד מהם ציון 0 עד 2, בהתאם למידת ההתאמה שלו לתכונה שהסעיף בוחן. הציון המרבי הוא 40; ציון של 30 ומעלה נחשב לרמה המעידה על פסיכופתיה.

אחד מהשמות המזוהים ביותר עם פסיכופתיה הוא טד בנדי, הרוצח הסדרתי האמריקאי שחטף, אנס ורצח נשים צעירות ברחבי ארה"ב בשנות ה-70. במשך שנים הכחיש את מעשיו, אך זמן קצר לפני הוצאתו להורג הודה ב-30 מעשי רצח, וחוקריו האמינו שמספר הקורבנות האמיתי שלו גדול יותר. בהערכה רטרוספקטיבית שנעשתה בעניינו, שנים לאחר הוצאתו להורג, בנדי הגיע לתוצאה של 34 מתוך 40 במבחן הייר.

בנדי הוא לא הרוצח היחיד שאובחנו אצלו תכונות פסיכופתיות ברמה גבוהה. אליו מצטרפים בין היתר פול ברנרדו הקנדי, שפעל עם אשתו קרלה הומולקה והורשע ברצח שתי נערות ובעבירות מין חמורות; פיטר לונדין, שהורשע ברצח אמו ולאחר מכן ברצח בת זוגו ושני ילדיה; ואיילין וורנוס, מהנשים המפורסמות ביותר בעולם הפשע, שהורשעה ברצח שבעה גברים בפלורידה.

הציון המרבי ב"מבחן הייר" הוא 40, וציון של 30 ומעלה נחשב לרמה המעידה על פסיכופתיה. ג'פרי דאהמר, שרצח 17 גברים וביצע בגופות קורבנותיו מעשים מחרידים, קיבל במבחן 23. הוא לא עבר את הסף המקובל לפסיכופתיה

ד"ר אריק היקי – פסיכולוג פורנזי, קרימינולוג ומומחה לרוצחים סדרתיים – ערך בשנת 2018 מבחני הייר רטרואקטיביים לכמה מהרוצחים הסדרתיים המפורסמים ביותר בעולם; כך נקבע בין השאר הציון של בנדי. מנגד, ג'ון ויין גייסי – מי שאנס ורצח לפחות 33 נערים וגברים צעירים באזור שיקגו וקבר רבים מקורבנותיו מתחת לביתו – קיבל ציון של 27. אדמונד קמפר, שרצח עשרה בני אדם – בהם אמו, סבו וסבתו – קיבל 26. והמפתיע מכל: ג'פרי דאהמר, שרצח 17 גברים וביצע בגופות קורבנותיו מעשים מחרידים, קיבל 23. אף אחד מהם לא עבר את הסף המקובל לפסיכופתיה.

בדם קר

דאהמר הוא כמעט שם נרדף לרוצח פסיכופת. אם אפילו הוא לא ענה להגדרה, פתאום כבר לא מפתיע שבהיסטוריה של מדינה קטנה כמו ישראל יש מקרים מעטים כל כך שבאמת רלוונטיים לדיון.

"לפסיכופת אין שום יכולת לחוש חמלה, זה למעשה חוסר מצפון מוחלט", מתארת היימן. "עבריין רגיל יבצע פשע בגלל אינטרס, ואחר כך ירגיש אשמה. פסיכופת, לעומת זאת, לא מסוגל להרגיש את זה".

למה בעצם?
"לאדם הממוצע יש מנגנון שנקרא 'חרדת סטייה'. כשאנחנו עושים משהו אסור, אנחנו מרגישים כיווץ פנימי, סוג של פחד חם. זה בעצם סימן למצפון, מנגנון שרואים אצל ילדים מגיל צעיר מאוד. אצל הפסיכופת המנגנון הזה פשוט לא קיים".

היעדרו של מנגנון מצפוני ניכר במקרה של אילן טסלר. בינואר 1997 טייל טסלר בפרו עם אשתו ד"ר אורסולה גלוק, אזרחית גרמנייה שהכיר בזמן לימודי דוקטורט בישראל. עם רדת החשיכה הוא הקים את האוהל שלהם באזור מבודד יחסית, הרחק מהמחנה שבו שהו רוב המטיילים באזור. לפנות בוקר פילחה ירייה את הדממה.

מאוחר יותר סיפר טסלר ששודדים חמושים נכנסו לאוהל ואיימו עליהם. גלוק, כך טען, ניסתה להגן עליו ונעמדה ביניהם. היא נורתה בראשה ומתה. בהמשך התברר שהסיפור היה בדוי: טסלר רצח את אשתו במטרה לזכות בכספי ביטוח החיים שלה, ואת הפוליסות דאג לרכוש עוד קודם לכן.

משפטו של טסלר נערך בגרמניה. ד"ר רוברט אפשטיין, פסיכולוג שיקומי מומחה, קבע בחוות דעת שהגיש לבית המשפט כי התנהלותו לפני הרצח, במהלכו ואחריו מצביעה בין השאר על מאפיינים פסיכופתיים – מקרה יוצא דופן שבו רוצח ישראלי הוגדר כך בידי איש מקצוע. טסלר הורשע ברצח אשתו ונידון למאסר עולם החל מאפריל 1999; ב-2007 הועבר בהתאם לבקשתו לישראל כדי לרצות כאן את עונשו, שנקצב ל-30 שנות מאסר.

המעשה של טסלר מדגים היטב את אחת התכונות המזוהות עם פסיכופתיה: לא רק היכולת לבצע מעשה קיצוני, אלא גם לתכנן אותו מראש, לתמרן את הסביבה ולבנות סיפור כיסוי שנועד להסתיר את האמת. "בניגוד למה שחלק חושבים, פסיכופת הוא לא אדם פסיכוטי שמנותק מהמציאות", מדגישה הראל היימן. "הוא יודע מה הוא עושה, רוב הזמן הפעולות שלו מאוד מתוכננות, ולכן התוקפנות שמאפיינת אותו היא תוקפנות קרה, כמו של צייד. היא שונה לגמרי מתוקפנות של אדם רגיל שפשוט איבד שליטה. קל לנו יותר להבין אדם שהתפוצץ מכעס, אבל אצל פסיכופת מדובר ברוע בכוונה תחילה: רצח, אונס או שוד בדם קר".

ביולי 2013, זמן קצר לאחר הרשעתו של דניאל מעוז ברצח הוריו נורית ונח, אחיו התאום התייצב מול המצלמות של חדשות 12. ניר מעוז ניסח אז במשפט אחד את מה שבתי המשפט התקשו להגדיר: "הוא רצח את אבא ואמא שלנו בשביל כסף", אמר בכאב והוסיף, "מדובר ברוצח פסיכופת".

כשצוללים לפרטי המעשים של מעוז, מבינים למה התכוון אחיו. דניאל, עורך דין צעיר שנקלע לחובות הימורים, לא התפוצץ או איבד שליטה: הוא תכנן רצח לפרטי פרטים. קרא באינטרנט על דרכים לביצוע, חיפש איך להעלים ראיות, ולבסוף הגיע לבית הוריו בשעת לילה, דקר אותם עשרות פעמים, ולאחר מכן שפך אקונומיקה על גופותיהם ועל הזירה כדי להשמיד ראיות דנ"א.

מעוז ניהל משפט מניפולטיבי וחסר עכבות, החליף גרסאות ולא הפגין חרטה. תחילה טען שלא היה כלל בדירת הוריו ביום הרצח; כשהדנ"א שלו נמצא בזירה הוא שינה את גרסתו ואמר שנאבק עם הרוצח. ניר ודניאל, תאומים זהים, חולקים מבנה דנ"א; דניאל ניצל את זה כדי לשנות שוב את גרסתו והפעם טען שהרוצח הוא ניר. "פתאום הוא הצביע עליי בבית המשפט ואמר לי 'ניר, אני אומר לך שאתה רצחת את ההורים שלך'. הייתי בהלם מוחלט, לא האמנתי שאני נמצא בסיטואציה הזאת", סיפר אז האח לחדשות 12.

שופטי בית המשפט המחוזי הגדירו את מעשי הרצח כ"שטניים" ואת התנהגותו של מעוז כ"נלוזה", אבל הוא מעולם לא הוגדר פסיכופת. הסיבה לכך פשוטה: מערכת המשפט בישראל אינה מכירה בפסיכופתיה כאבחנה רפואית וגם לא כעילת הגנה. מבחינת החוק, מעוז הבין היטב בין טוב לרע. הוא נשלח לשני מאסרי עולם מצטברים כאדם כשיר לחלוטין, שפשוט בחר ברשע טהור.

נפש שהרגה ילדה

בניגוד למקרה של מעוז, משפטו של אלי פימשטיין נערך כשהנאשם מודה בביצוע המעשה. הדילמה העיקרית הייתה סביב שאלת האחריות המשפטית שלו לרצח.

פימשטיין טען כי רצח את בתו במצב של "שכרות", כתוצאה מנטילת תרופה נגד דיכאון. חוות הדעת הפסיכיאטרית שהתקבלה בבית המשפט סיפרה סיפור אחר לגמרי: "מדובר בנבדק עם רמת אינטליגנציה טובה ועם פוטנציאל אינטלקטואלי גבוה מהממוצע [...] הנבדק הוא בעל הפרעת אישיות נרציסטית (נרקיסיסטית)".

אחד מהשמות המזוהים ביותר עם פסיכופתיה הוא טד בנדי, הרוצח הסדרתי שחטף, אנס ורצח נשים צעירות ברחבי ארה"ב בשנות ה-70. בהערכה רטרוספקטיבית שנעשתה שנים לאחר הוצאתו להורג, בנדי הגיע לתוצאה של 34 במבחן הייר

בניגוד להפרעות נפשיות שגוזלות מהסובלים מהן את היכולת לשיפוט מוסרי, פסיכופתיה או הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית אינן פוטרות מאחריות פלילית. למעשה, במשפט הישראלי הן לא מוגדרות כלל כמחלות נפש. "פסיכופתים אחראים למעשיהם עד שלא מוכח אחרת. הם מסוגלים לבחור איך להתנהג בכל רגע, וזה אומר שהם יכולים לבחור לשמור על החוק", מסבירה היימן, "זה לא שיש להם קולות בראש שאומרים להם מה לעשות".

כאמור, חוק העונשין הישראלי אינו מגדיר אדם כפסיכופת, אבל נאשם בפשע יכול להיות מוגדר בעל מסוכנות גבוהה בשל מאפיינים פסיכופתיים כמו היעדר אמפתיה ומניפולטיביות. בהתאם, הרוצחים הישראלים המוצגים בכתבה אינם פסיכופתים במובן המשפטי של המילה; הם אנשים שעשו מעשים פסיכופתיים. ובמקרה של פימשטיין, אנשי המקצוע היו צריכים להבין אם המעשה שלו אכן היה כזה, או שנבע ממחלת נפש.

"לא מצאנו שהוא סובל מהפרעה נפשית שיכולה לזכות אותו בשל חוסר אחריות על מעשיו, כמו למשל במקרים של הפרעה פסיכוטית שפוגעת בצורה ניכרת בשיקול הדעת", מציין כיום הפסיכיאטר ד"ר אלכסנדר טייטלבאום, שהיה חלק מהצוות שגיבש את חוות הדעת הפסיכיאטרית של פימשטיין. "בן אדם שרוצה לזייף הפרעה נפשית – יהיה לו מאוד קשה לעשות את זה במקרים של הסתכלות בתנאי אשפוז, וזה מה שהיה במקרה שלו. הבעיות הללו נשללו בצורה יסודית, בדקנו אותו מספר פעמים. הסתמכנו גם על הסתכלות של צוות סיעודי וקשר עם מטופלים אחרים".

איך היית מגדיר את מצבו הנפשי של פימשטיין ביום הרצח?
"הוא היה מודע, הבין את מעשיו. כל ההתנהגות שלו אמרה שהוא היה מסוגל לתכנן את המעשה, כמו במקרה של ההצגה מול המצלמות. הוא תכנן את הכל בצורה מאוד קפדנית. בן אדם פסיכוטי לא מסוגל לעשות תכנון כזה, אצלו הכל היה מתוכנן ומחושב. לכן לא הייתה שום עדות שההתנהגות נבעה מאיזה מצב נפשי חולני. בין המאפיינים של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית נרקיסיסטית יש קושי בלקיים יחסים עם אנשים אחרים, כי יש פחות יכולות להתייחס לאחר, להבין ולתת מענה. זה כנראה מה שאלי שייך אליו".

מנקודת מבטך כפסיכיאטר, כמה קשה לעמוד על ההבדל בין מחלת נפש לפסיכופתיה?
"כשמדובר בהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית קשה, יש מצבים מסוימים של 'גלישה פסיכוטית'. כלומר, במצבי לחץ או דחק מאוד קשה הם יכולים לפתח מצב פסיכוטי, ואז לכאורה זה יכול להיחשב כמחלת נפש שבה נפגמת תפיסת המציאות. במקרה של אלי פימשטיין זה נשלל, לא מצאנו שום דבר כזה. אבל צריך להבין: מודגש בחוק שפגיעה מסוימת בשליטה בהתנהגות לא מגיעה לסף שמקנה פטור מאחריות פלילית, ובאמת אין הרבה מקרים שזכו לענישה מופחתת בגלל זה. יש לציין שרוב האלימות בחברה לא קשורה למחלות נפש, שה'תרומה' שלהן לפשיעה היא די מזערית, אבל כך או כך, אצל פימשטיין לא היה שום דבר שמתקרב למושג של הפרעה נפשית פסיכוטית".

הפסיכיאטר ד"ר אלכסנדר טייטלבאום, שהיה חלק מהצוות שגיבש את חוות הדעת הפסיכיאטרית של פימשטיין: "הוא היה מודע, הבין את מעשיו. כל ההתנהגות שלו אמרה שהוא היה מסוגל לתכנן את המעשה, כמו במקרה של ההצגה מול המצלמות"

גם בהכרעת הדין של פימשטיין, שנידון למאסר עולם, הודגש שהיה ביכולתו להימנע מהמעשה וכי לא היה מדובר בדחף פסיכוטי. "הריגת הילדה היא תוצאה של מחשבה מופרעת ומעוותת שמקורה באישיותו הנרקסיסטית של הנאשם, ואין מדובר במי שלא היתה לו יכולת לבחור בין עשיית המעשה לבין הימנעות מעשייתו", נקבע. עוד כתב השופט: "לפנינו אדם המונע בכוח מחשבותיו המעוותות המגיע למסקנות שמבחינתו הן רציונליות, משנה דרכי פעולה, מתכנן היטב את המעשה, ופועל בקור רוח מזוויע לאחר ביצוע הרצח ועד לגילוי הגופה".

אתם והחוקים שלכם

איך הפך פימשטיין לאדם ולרוצח שהוא? איך איזשהו אדם הופך להיות כזה? "כמו כל הפרעות האישיות, גם פסיכופתיה היא עניין רב-גורמי", מסבירה הראל-היימן. "זו הפרעה נוירו-התפתחותית שיש לה מרכיבים גנטיים מסוימים לצד מרכיבים כמו טראומות או הזנחה בילדות".

אז גם סביבה וגם גנטיקה.
"כן, שניהם. ולמרות שאי אפשר לאבחן הפרעת אישיות רשמית לפני גיל 18, בהחלט ניתן לראות סימנים מוקדמים מאוד כבר בילדות: תוקפנות חריגה ולא מותאמת, מניפולטיביות ואכזריות קשה. אלו נורות אזהרה שמחייבות התערבות מוקדמת, כי ברגע שמבנה האישיות הזה מתגבש, כמעט בלתי אפשרי לשנות אותו".

למה?
"בעיקר בגלל שאין להם שום תובנה על מצבם. בניגוד להפרעות אחרות, שבהן האדם סובל ורוצה להשתנות, לפסיכופת טוב עם עצמו. הוא לא לוקח אחריות. הוא מבין שהוא עושה משהו שנחשב 'לא בסדר' בעיני החברה, אבל מבחינתו זה משרת אותו, ולכן שאלת המוסר אצלו חמקמקה מאוד".

72 שעות לאחר שהודיה נעלמה באה פריצת הדרך: גנן פלסטיני דיווח שראה אדם הדומה לפימשטיין חופר בור ביער, דרומית-מערבית לירושלים, כשלושה ימים לפני האירוע. פימשטיין נעצר ונחקר, וכוחות משטרה יצאו ליער ומצאו את הגופה

לדברי הראל-היימן, פסיכופתים יודעים מצוין איך מצופה מהם להתנהג בחברה – וזה בדיוק מה שמאפשר להם להיטמע בחברה, לטפס לראש הפירמידה ולהפוך גם למנהלים מצליחים. "המנוע האמיתי שלהם הוא האינטרס האישי ותחושת השליטה", היא מחדדת. "עבור פסיכופת, היכולת לעשות ככל העולה על רוחו בלי להיתפס היא העונג הכי גדול. זה מה שמזין את האשליה שהוא מעל לחוק, מעל הכללים".

אין שום טיפול לפסיכופתיה?
"טיפול מחייב רצון אמיתי להביט פנימה ולהשתנות, ולפסיכופת אין את זה".

גם תרופות אין?
"אין כדור פלא. אומנם יש תרופות להורדת דחף, אבל בשביל שהן יעבדו המטופל צריך קודם כל לרצות לקחת אותן. דוגמה לכך היא ההבדל התהומי בין פדופיל 'רגיל' לבין פדופיל שהוא גם פסיכופת: הפדופיל הרגיל ירגיש אשמה ובושה עמוקה, ישתלב בקבוצות טיפוליות ויתחנן בפני המטפלים 'תורידו ממני את המחשבות האלו'. לעומתו, הפדופיל הפסיכופת יהיה האסיר המצטיין בכלא. הוא ישתתף בכל הקבוצות, יקבל חוות דעת חיוביות ויזכה להורדת שליש על התנהגות טובה, אבל ברגע שהוא ייצא לחופשי – הוא יחזור בדיוק לאותו מקום וימשיך לענות ילדים. אין שם שום שינוי פנימי, כי הם מודעים מלכתחילה לכך שהם עוברים על החוק ופוגעים באחרים. זה פשוט לא מזיז להם. אם הם כבר מודעים לפסיכופתיה שלהם, זה יגיע לרוב ממקום של גאווה ושל לעג. זה כאילו הם אומרים: 'אני מעל לחוקים שלכם, האנשים הפשוטים'".