היא הייתה בת 18 כשמכר של משפחתה, יוסף חי שרביט, אנס אותה. כעבור שבע שנים מצאה כוחות להתלונן, והשתתפה במבצע המשטרתי להפללתו. ב-2025 היא ראתה אותו מורשע באונס – וארבעה חודשים אחר כך שמעה ששרביט נמלט מישראל. עכשיו מספרת נועה (שם בדוי) על כל מה שעבר עליה, ואנשי מקצוע מסבירים איך 15 שנה לאחר פרשת לי זיתוני, גבר שפגע באישה ישראלית שוב תפס בלי שום בעיה טיסה לצרפת
נועה (שם בדוי) הייתה בת 18 ועוד שבועיים כשיצאה לבקר מכרה של משפחתה שהייתה לאחר לידה. בעלה של האישה, יוסף חי שרביט, היה מי שהכניס אותה לבית. ואז הוא אנס אותה בברוטליות.
שבע שנים לאחר האירוע החליטה נועה לאזור אומץ ולהגיש תלונה במשטרה. בחמש השנים הבאות התייצבה לעשרות חקירות ודיונים, וסיפרה פעם אחר פעם את סיפור האונס – בחקירות במשטרה, בבית המשפט, מול שרביט ומול הסנגורים שלו. 13 שנה לאחר התקיפה, בקיץ 2025, שרביט הורשע בעבירות של אינוס, ניסיון אינוס שלא בהסכמה חופשית ומעשה מגונה בכוח. העונש המרבי על עבירת האינוס לבדה הוא 16 שנות מאסר.
דיון הטיעונים לעונש נקבע לנובמבר 2025, אלא ששבוע לפני המועד קיבלה נועה טלפון מעורכת הדין שלה. "יש לי בשורה טובה ובשורה לא טובה", היא אמרה. "הבשורה הלא טובה היא שיוסף חי שרביט עזב את הארץ, והטובה היא שהוא עזב עם דרכון ישראלי, אז הוא בטח יחזור".
"קרוב משפחה שלי נפגע מינית בגיל שנה וחצי על ידי נערה בת 14 שהייתה הבייביסיטר שלו. החוקרת שלקחה ממני עדות הייתה מדהימה, וסיפרתי לה גם את הסיפור שלי. ואז אמרתי לעצמי שאם כבר, אז אני אלך עד הסוף ואתן עדות מלאה"
עורכת הדין צדקה בדבר אחד – שרביט עבר את ביקורת הגבולות בנתב"ג עם דרכונו הישראלי ולא עם הדרכון השני שלו, הצרפתי – אבל מאז חלפה שנה, והאנס המורשע לא חזר ארצה. ככל הידוע הוא נמצא בצרפת, חי את חייו ומסתובב כאדם חופשי לחלוטין. 15 שנה לאחר דריסתה של מדריכת הפילאטיס לי זיתוני בתל אביב, שוב חמק אדם מאימת הדין הישראלי בטיסה לצרפת.

כל הגורמים המעורבים בתיק ידעו מן הסתם ששרביט הורשע באינוס וצפוי לשנים ארוכות בכלא. אלא שלא נדרשו ממנו ערבויות, הדרכון הישראלי שלו לא הופקד, ולא הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. למעשה, הפרקליטות לא ביקשה להטיל עליו הגבלות כלשהן. לאחר ההרשעה הוא הסתובב חופשי בישראל במשך ארבעה חודשים, ואז פשוט תפס טיסה. לא צריך להיות משפטן כדי להבין שמשהו השתבש, ומבדיקת מגזין mako עולה תמונה ברורה של סיבות ונסיבות המחדל שהיה כאן. כמו שאומרת נועה, "זה נפל בין הכיסאות, ובסוף מי שנענש זו אני. פעם אחת באונס עצמו, ופעם שנייה בתהליך שעברתי בבתי המשפט, שלקח המון זמן וסחט ממני המון כוחות נפש. הפעם השלישית הייתה כשהוא ברח בארץ, ואין לזה סוף".
איך היית מתארת את מצבך הנפשי?
"יש את נועה שלפני האונס, ויש את נועה של אחרי. עד גיל 18 הייתי ילדה מאוד שמחה, פעילה מאוד בקהילה, תלמידה טובה. חלמתי להיות מיילדת או מטפלת ותכננתי לצאת לשירות לאומי אחרי סיום הלימודים".
ונועה של אחרי?
"זו לא אותה נועה. אני מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת, עם פלאשבקים וזיכרונות כואבים. והוא, שאנס אותי, חופשי".
לא רציתי להעציב את אמא
נועה (32), בת למשפחה חב"דניקית מהצפון, היא כיום גרושה, אם לילד וחילונית. אישה מרשימה, נעימה, משכילה, עובדת במשרה עם דרישות גבוהות. דבריה כאן רהוטים, ברורים וחדורי מטרה: היא רוצה שהגבר שפגע בה ישלם על מעשיו כחוק. "קשה לי לעשות את הריאיון הזה", היא אומרת. "זה מאוד מציף, אבל אני רוצה להשמיע את הקול שלי. אני רוצה שידעו שהאיש הזה אנס אותי, והמדינה נתנה לו לברוח".

חנה (שם בדוי), אשתו של יוסף חי שרביט, הייתה בת בית במשפחתה של נועה. "אמא שלי הכירה אותה שנים ומאוד אהבה אותה", היא מספרת. "את יוסף אני הכרתי דרכה".
מה היה האופי של ההיכרות הזאת?
"פגשתי אותו בארוחות שישי כמה פעמים, לא היה בינינו יותר מדי קשר".
הרגשת במשהו חריג מצדו, בתשומת הלב שלו?
"הייתי ילדה חרדית. גם אם הוא הסתכל עליי מוזר, לא שמתי לב. מבחינתי הוא היה גבר מבוגר ובעלה של חנה, מה גם שבגיל הזה לא הסתכלתי על בנים בצורה מינית בכלל".
מה הוביל לביקור שבו הותקפת?
"חנה ויוסף עברו בשלב מסוים לירושלים. בשנה שבה זה קרה, 2012, הייתי אצל דודה שלי בעיר ותכננתי ללכת לכותל ולפגוש חברות. בצהריים דיברתי עם אמא שלי, שסיפרה שחנה בדיוק ילדה והציעה שאבקר אותה. אבל היא לא הייתה זמינה בטלפון, אז התקשרתי ליוסף. הוא אמר שחנה עדיין בבית החולים, אבל אם אני רוצה להגיע לכותל אז הוא יכול להסיע אותי. מיד הסכמתי, לא עבר לי בראש אפילו לרגע שיש בהצעה שלו משהו לא בסדר".
"היו איתי חמישה שוטרים חמושים שהתחפשו לחרדים והיה עליי מכשיר הקלטה. יוסף הגיע לנקודת המפגש עם נשק, ביקש שאשים את הטלפון בצד כדי שלא אוכל להקליט אותו, התיישב ושאל אותי, 'מה את רוצה? את רוצה כסף?'"
שרביט הגיע לאסוף את נועה אחרי קניות בסופר, וביקש ממנה לעזור לו להכניס את השקיות לביתו. על פי הכרעת הדין, "בכניסתם לבית נעל שרביט את דלת הבית וביקש מנועה לשבת בחדר המחשב בעוד הוא מסדר את הקניות [...] בשלב זה התיישב הנאשם מאחוריה ליד המחשב והחל לחבק ולנשק אותה, תוך שהיא מפצירה בו שיחדל. שרביט המשיך במעשיו ומשך בידה בכוח, גרר אותה לחדר השינה והשליכה על מזרן שהונח על הרצפה, הוריד את מגפיה, גרביוניה ותחתוניה והרים את חצאיתה, תוך שהיא מבקשת ממנו לחדול ואומרת לו שאינה מעוניינת בכך. שרביט נשכב על נועה [...] ללא יכולת שלה לזוז, ולא הועיל ניסיונה להדוף אותו מעליה. בחלוף עשר דקות הגיע לפורקן [...] לאחר מכן הצליחה נועה לדחות מעליה את הנאשם, נטלה בידיה את בגדיה וחפציה ונמלטה מביתו".
"בואי נגיד שלכותל לא הגעתי באותו יום", אומרת נועה בחיוך של כאב. "גם שנים אחר כך לא הלכתי לכותל, לא הייתי מסוגלת לדרוך שם".

מיד לאחר התקיפה עלתה נועה לאוטובוס ונסעה לתחנה המרכזית בירושלים. "נכנסתי לשירותים בתחנה ושטפתי את עצמי. בערב נפגשתי עם החברות כמו שקבענו, ושתקתי. לא הוצאתי מילה".
לא רצית לספר?
"איך אני אספר דבר כזה? מה אני אמורה להגיד? שגבר נגע בי? זה משהו שלא היו מדברים עליו אצלנו. מעבר לזה, בראש שלי – עוד לפני שתפסתי מה הגוף והנפש שלי עברו – חשבתי רק על זה שאני פסולה. על השידוכים, על זה שאני צריכה להתחתן ומה יגידו עליי. על כל זה חשבתי לפני שעיכלתי שבאמת נאנסתי. אגב, עד שאמרתי את המילה 'נאנסתי' עבר הרבה מאוד זמן. שנים הייתי אומרת 'נפגעתי'".
גם לאמא שלך לא רצית לספר?
"שום סיכוי. היא חברה מאוד טובה של חנה, ולא רציתי להכניס אותה לסיפור הזה. לא רציתי שהיא תיפגע, לא רציתי להעציב אותה".
חשבתי שלעולם לא אצליח לקום
כמה ימים לאחר האירוע סיפרה נועה לאחת מחברותיה על הפגיעה שעברה. "סיפרתי לה ברמיזה, בלי להיכנס לפרטים, והיא המליצה לי לדבר עם יועצת בית הספר כי אולי אני צריכה להיבדק בבית חולים. דיברתי עם היועצת, ובליווי שלה הלכתי להיבדק. אני זוכרת שהרופא אמר שאם אחליט להגיש תלונה, אני יכולה לבקש את התיעוד של הבדיקה. עניתי 'אין מצב, שום משטרה לא תהיה באירוע הזה, אני לא רוצה שאמא שלי תדע'".
והמשכת בשגרה כרגיל?
"רציתי. הייתי בגישה של 'אני אתעלם וזה ייעלם', אבל אחרי כמה שבועות התחילה לצוף לי הטראומה. היו לי פלאשבקים מהתקיפה וסבלתי כל פעם מקוצר נשימה, תחושה שאין אוויר. לימדתי את עצמי שאלו אירועים של כמה דקות ושהם יעברו, למדתי 'לתפעל את הסיטואציה', אבל היום אני יודעת שאלו היו התקפי חרדה".
איך זה השפיע על היומיום שלך?
"לא רציתי לצאת מהמיטה, הדבר היחיד שרציתי היה למות. למה לחיות אם בסוף מישהו פשוט לוקח ממך את עצמך, את התמימות שלך, את הטריטוריה שלך, את ארבע האמות שלך? רציתי שיקרה לי משהו, לא יכולתי להכיל את הכאב הזה. חשבתי שלא אצליח לעולם לקום ולהשתקם".

מספר חודשים לאחר התקיפה גילתה אמה של נועה מה קרה, ולגמרי במקרה. "חזרתי מאשפוז בבית חולים, והיא מצאה מכתב סיכום שבו היה כתוב שעברתי אונס. היא ניסתה לדבר איתי, אבל לקח לי זמן להסכים. בסוף נשברתי ושיתפתי אותה בהכל, ומאז היא מלווה אותי ותומכת בי לכל אורך הדרך".
"אנשים מנסים להגיד לי שהוא יישא עליו את האשמה כל החיים, שהוא ירגיש רדוף, אבל הוא לא. הוא צריך לשבת מאחורי הסורגים. עברתי אונס קשה, ולא נלחמתי חמש שנים על ההרשעה שלו כדי שהוא יעזוב את הארץ לחיים טובים בצרפת"
בגיל 20, כשבנות ובני גילה יצאו לשידוכים, נועה הבינה שהיא צריכה ללכת לטיפול נפשי לפני שתתחתן ותביא ילדים לעולם. "שם באמת פתחתי את הפצע הזה, שהיה עמוק-עמוק אצלי", היא מתארת. "בתקופה ההיא גם הכרתי דרך חברים את מי שהפך לבעלי, והיום הוא הגרוש שלי".
סיפרת לו מה עברת?
"כן, שמתי את זה על השולחן מהתחלה. רציתי שהוא יידע לאן הוא נכנס. אמרתי לו שלאירוע הזה יש השלכות מאוד רחבות על החיים שלי, ושזה תמיד יהיה חלק ממני".
השניים נישאו, אבל נפרדו כשנועה הייתה בחודש השני להריונה. "ידעתי שאני הולכת לגדל את הילד לבד, ובכל זאת החלטתי להשאיר אותו", היא מספרת. "הילד הזה הוא המתנה שלי".
פתאום, בתוך רצף השיחה, אומרת נועה כמעט בדרך אגב: "אני לא היחידה במשפחה שלי שהותקפה. גם קרוב שלי, שהיה בן שנה וחצי, נפגע מינית".
מינית? בגיל שנה וחצי?
"כן, על ידי נערה בת 14 שהייתה הבייביסיטר שלו. למזלנו היו מצלמות בבית, אז היה תיעוד לאירוע הזה. ליוויתי את הילד לבית לין (מרכז לטיפול בקטינים שחוו אלימות פיזית, נפשית או מינית – ל"ש), ומשם יצאנו לתחנת המשטרה ומסרתי להם את הסרטונים. ראו בהם את הפגיעה המינית באופן שלא השאיר מקום לספק, והנערה הזו הורשעה בעבירת מין חמורה של מעשה סדום. היא עשתה שנה של עבודות שירות והועברה למעון בפיקוח צו בית משפט".
כשאת נלחמת עבור צדק לילד, מעידה במשטרה ובבתי המשפט, את חושבת גם על הפגיעה שאת עברת?
"אז זהו, שהחוקרת שלקחה ממני עדות על מה שקרה לילד הייתה מדהימה, והחלטתי לספר לה גם את הסיפור שלי. ואז אמרתי לעצמי שאם אני כבר עושה את זה, אז אני אלך עד הסוף ואתן עדות מלאה".
"עוד לפני שתפסתי מה הגוף והנפש שלי עברו, חשבתי רק על זה שאני פסולה. על השידוכים, על זה שאני צריכה להתחתן ומה יגידו עליי. על כל זה חשבתי לפני שעיכלתי שבאמת נאנסתי. אגב, עבר הרבה זמן עד שאמרתי 'נאנסתי'. שנים אמרתי 'נפגעתי'"
כך נולד התיק נגד יוסף חי שרביט. הוא הועבר למשטרת ירושלים, שם התרחש האירוע, ונועה נדרשה לספר מחדש את הסיפור. "בהתחלה הרגשתי שהחוקרת רק רוצה לסגור את התיק", היא מספרת. "פתאום היא אומרת לי, 'למה שלא תתקשרי אליו ותוציאי ממנו הודאה?'. הייתי בהלם, כי למה אני צריכה לפנות אליו בכלל. התעצבנתי מחוסר הרגישות, דיווחתי על זה לקצין הראשי של התחנה. הוא לקח את הסיפור הזה תחת חסותו, אבל מה שאמרה החוקרת נשאר לי בראש. השגתי את מספר הטלפון של יוסף, והתקשרתי אליו. החלטתי להוציא ממנו הודאה".
מה היה בשיחה?
"אמרתי לו שאני רוצה את הסליחה שלו. הוא לא קיבל את זה בטוב, אמר שיש דברים שלא מדברים עליהם בטלפון, והציע להיפגש".
ואת הסככמת.
"כן. החלטתי ללכת על זה בכל הכוח".
זה היה רגע של אור
המבצע שהובילה נועה עם קצין המשטרה התמקד בפגישה עם שרביט. "הרגשתי כמו בסרט", היא מספרת. "היו איתי חמישה שוטרים חמושים שהתחפשו לחרדים, הגענו בשני רכבים שונים, היה עליי מכשיר הקלטה וחיכיתי לו בנקודת המפגש. כשהוא הגיע היה עליו נשק, ואיך שהוא ראה אותי הוא ביקש שאשים את הטלפון בצד כדי שלא אוכל להקליט אותו. עשיתי את זה, ואז הוא התיישב ושאל אותי, 'מה את רוצה? את רוצה כסף? מה נזכרת בזה עכשיו?'. אמרתי לו שזה לא עניין של כסף, ושאני רוצה להבין למה הוא עשה את זה. בראש שלי רק רציתי שיודה".
מה הוא אמר?
"הוא הודה שהיה אירוע מיני, אבל אמר שאני זו שיזמתי אותו. שהכל היה בהסכמה".

בשלב בזה, בהוראת נועה, השוטרים המחופשים קפצו על שרביט ועצרו אותו במקום. השלב הבא היה עימות במשטרה, "וזה היה לא פשוט. זה תיק של מילה נגד מילה, שמונה שנים אחרי האירוע. הוא דבק בגרסה שלו, טען שהכל היה בהסכמה, אבל יש אמת אחת וידעתי שבסוף היא תנצח".
"מישהו צריך לשלם על המחדל הזה. עשיתי את המיטב כעדה בתיק כדי שיוסף יקבל את מה שמגיע לו, ובסוף עברתי את כל מה שעברתי לחינם. מה, אני הייתי אמורה להגיד להם 'חבר'ה, תשימו עליו צו עיכוב יציאה מהארץ'?"
אחרי מספר ימים במעצר שוחרר שרביט ("אמרו לי שאין עילה להחזיק אותו כי עבר המון זמן מהאירוע ולא נשקפת ממנו מסוכנות כרגע"). בפברואר 2022 הוגש נגדו כתב אישום, והתיק הועבר לבית המשפט המחוזי בירושלים. הנאשם המשיך לטעון כל העת שהמגע המיני היה בהסכמה.
>> יש לכם מה להוסיף לסיפור? פנו ישירות לליאור שלו: lior.shalev@mako.co.il <<
"החקירה הנגדית בבית המשפט הייתה מאוד קשה", מספרת נועה. "עורך הדין שלו ניסה להוציא אותי שקרנית ומדמיינת, אבל אני לא פראיירית, הוצאתי אותו מטומטם".
כשנעשה ברור שזכאי הוא לא ייצא, שרביט ביקש להגיע להסדר טיעון. "אני לא הסכמתי, רציתי שהוא יורשע בכל העבירות כמו שמגיע לו", אומרת נועה.
זה ב-2022. מה קורה מכאן?
"שלוש שנים התיק עובר מפרקליט אחד לפרקליט אחר, הדיונים כל פעם נדחים. הכל לקח המון זמן, ומבחינתי אלו שבעת מדורי גיהינום".
איך הרגשת ביולי 2025, כשהוחלט להרשיע אותו?
"זה היה רגע של אור, הרגשתי שהאמת ניצחה. נכנסתי לאולם הדיונים רגע אחרי שהודיעו שהוא הורשע, והסתכלתי לו בעיניים".
הדיון הבא, שלב הטיעונים לעונש, נקבע לנובמבר. נועה התכוונה לספר לבית המשפט על הטראומה, על הפגיעה בקריירה שלה ובזוגיות שלה – אבל שרביט, כאמור, כבר היה במקום אחר.
איך הבנת שהוא נמלט?
"עורכת הדין שלו אמרה את זה בבית המשפט. בהתחלה נאמר שהוא נסע לירח דבש ושהוא יחזור, אבל אז הסנגורית שלו לא הצליחה לתפוס אותו, וגם לא בית המשפט. הבן-אדם נעלם, ואחרי איזה זמן הודיעו לי שהוא נמצא בצרפת, ושכאזרח צרפתי אין לישראל יכולת להביא להסגרה שלו. מאז אני נמצאת בסרט שלא חשבתי שאהיה בו, כי הסיכוי שהוא יחזור לארץ שואף לאפס ואין דרך למצות איתו את הדין".
חסין מפני הסגרה
איך קורה בכלל שאנס מורשע עולה למטוס במקום לדיון בעונש? התשובה במקרה הזה פשוטה: פרקליטות המדינה לא עשתה את המוטל עליה. לאחר שבמשך כל שנות ההליך המשפטי לא הוטלו על שרביט הגבלות, עם הרשעתו לא הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. את הצו הזה מוציא בית המשפט, אבל רק לבקשת הפרקליטות. ובכל הנוגע לביקורת הגבולות, בלי הצו היה שרביט אזרח מן השורה.
"נכון היה שהפרקליטות תבקש הפקדת דרכונים ועיכוב יציאה מהארץ", אומרת עו"ד רוית זילברפרב, שמייצגת את נועה מטעם הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. "לאחר שאדם מורשע והוא צפוי לעונש מאסר משמעותי, הסיכוי שינסה לברוח גדל. בשלב זה נכון לבקש הגבלות על יציאה מהארץ, והפרקליטות לא ביקשה". בשיחות עם גורמים שהיו מעורבים בתיק מתחילתו עולה כי כאן בדיוק טמון מחדל שרביט; מתגובת הפרקליטות, שמובאת בשלמותה בסוף הכתבה, עולה כי גם שם מודעים לכך שהעניין טופל שלא כהלכה וכי "הלקחים הנדרשים הופקו".

ד"ר גל לברטוב, לשעבר מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות ומחבר הספר "פושעים ללא גבולות", נזהר מהמילה "מחדל" – אבל מתאר במדויק את מה שלא נעשה כאן. "כשנאשם בעבירה חמורה לא נתון במעצר או בתנאים מגבילים, ובפרט כשמדובר באדם שיש לו אזרחות נוספת שאמורה להגן עליו במקרה של הימלטות, יש לעכב את יציאתו מהארץ לאחר הרשעתו", אומר ד"ר לברטוב.
האזרחות הצרפתית של שרביט היא שהופכת את בריחתו לתסבוכת משפטית. כשנאשם בורח למדינה שישראל חתמה איתה על הסכם הסגרה, ניתן להחזיר אותו ארצה כדי שייתן את הדין. ישראל וצרפת אומנם חתומות על "האמנה האירופית בדבר הסגרה", אבל לאמנה יש חריג אחד: צרפת אינה מסגירה את אזרחיה למדינות שאינן חברות לאיחוד האירופי, ובכלל זה ישראל. "אדם שהיה אזרח צרפת כשביצע עבירה, ואז נמלט לצרפת ונשאר בה – חסין מפני הסגרה", מסביר ד"ר לברטוב.
"הייתי בגישה של 'אני אתעלם וזה ייעלם', אבל הטראומה צפה. היו לי פלאשבקים מהתקיפה וסבלתי מקוצר נשימה, תחושה שאין אוויר. למדתי שאלו אירועים שיעברו אחרי כמה דקות, למדתי 'לתפעל את הסיטואציה', אבל אלו היו התקפי חרדה"
כדי שאזרחים כאלה לא יהיו חסינים לגמרי נהוג במשפט הבינלאומי העיקרון של "הסגר או העמד לדין", שלפיו מדינה שלא מסגירה את אזרחיה צריכה לשפוט אותם בעצמה. זה בדיוק מה שקרה בפרשת לי זיתוני: שני אזרחים צרפתים, אריק רוביק וקלוד חייט, דרסו למוות את זיתוני בתל אביב ב-2011, ונמלטו לצרפת עוד באותו לילה. צרפת לא יכלה להסגיר אותם, ולכן העמידה אותם לדין. חייט נידון ל-15 חודשים בכלא, ורוביק לחמש שנים. הפרשה חזרה לכותרות לפני כמה חודשים, כשרוביק חוסל ביריות בניי-סיר-סן, ליד פריז; "הוא קיבל את מה שמגיע לו", אמר אז אביה של זיתוני.
בעוד שדורסיה של זיתוני נמלטו בלי שנעצרו או נחקרו, משפטו של שרביט הסתיים. הוא כבר הורשע, ואם ישראל תבקש מצרפת לשפוט אותו – היא תוותר בכך על האפשרות להעניש אותו בעצמה. "ככלל, במקרים כאלה עדיף לישראל לא לבקש מצרפת להעמיד לדין, אלא להשאיר לה לפתוח בהליכים מיוזמתה. אז ישראל תוכל למצות איתו את הדין", אומר ד"ר לברטוב.
מה שנשאר זו "הודעה אדומה" שמשטרת ישראל יכולה להפיץ בעזרת האינטרפול, למעשה בקשה מכל משטרות העולם לאתר את שרביט ולעצור אותו. במקרה כזה, כל מדינה מחליטה בעצמה אם לפעול. "הודעה אדומה אפקטיבית בעיקר בטיסות", מסביר ד"ר לברטוב, "אבל במעברים יבשתיים בין מדינות באירופה לא מבקשים להציג דרכון, כך שעבריין יכול לנוע בחופשיות ביבשת ויהיה וקשה לאתר אותו. מצד שני, בעבר הצליחו להביא נמלטים שהיו בטוחים שהם חסינים. אגב, אם שרביט ייתפס, הוא יצטרך לתת את הדין גם על ההימלטות. זה יובא בחשבון גם לעניין העונש שלו".
סמכתי על המדינה שלי
האם יוסף חי שרביט ישלם בסופו של דבר על הפשע שביצע? "יש סיכוי", אומרת בזהירות עו"ד זילברפרב. "זה נמצא בטיפול באינטרפול, ואם הוא יעשה טעות ויצליחו להתחקות אחרי עקבותיו, זה יכול להיות".
מנקודת מבטה של נועה, המצב הנוכחי אינו נסבל. "אנשים מנסים להגיד לי שהוא בטח יישא עליו את האשמה כל החיים, שהוא ירגיש רדוף, אבל הוא לא", היא אומרת. "הוא צריך לשבת מאחורי הסורגים. עברתי אונס קשה, ולא נלחמתי חמש שנים על ההרשעה שלו כדי שהוא יעזוב את הארץ לחיים טובים בצרפת".
מה עבר עלייך כשהבנת שזו המציאות?
"קיבלתי את זה מאוד קשה, הבריחה שלו שברה אותי. כל הטראומה, התקפי החרדה, התחושות הכי רעות שהרגשתי בחיים שלי – הכל חזר. פסיכיאטרית אבחנה אותי עם פוסט-טראומה מורכבת, והמציאות הזו פוגשת אותי בכל יום. במערכות יחסים, באינטראקציות עם גברים, במשפחה שלי. מישהו צריך לשלם על המחדל הזה. סמכתי על המדינה שלי ועל מערכת המשפט, עשיתי את המיטב כעדה בתיק כדי שהוא יקבל את מה שמגיע לו. בסוף עברתי את כל מה שעברתי לחינם. מה, אני הייתי אמורה להגיד להם 'חבר'ה, תשימו עליו צו עיכוב יציאה מהארץ'? לא, בשביל זה יש פרקליטות, משטרה, בית משפט. יכול להיות גם שאני לא הנפגעת היחידה שלו, שעכשיו הוא עדיין פוגע. מגיע לו לשבת בכלא. אחרת הדבר הזה הוא פצע שלא יגליד לעולם".
הפרקליטות: "מקרה ייחודי, חריג ומצער"
מפרקליטות המדינה נמסר בתגובה: "מדובר במקרה ייחודי, חריג ומצער, שבו הנאשם שהורשע בעבירות מין חמורות עזב את הארץ בטרם נגזר דינו. התיק הועבר מהמשטרה לפרקליטות כאשר לא חלו על הנאשם תנאים מגבילים כלשהם.
"על פי חוק, לצורך בקשה להטלת תנאים מגבילים במהלך ההליך המשפטי, נדרשת תשתית ראייתית המבססת עילה לכך, ובכלל זה חשש להימלטות מן הדין. בנסיבות המקרה, ובהתחשב בכך שלא הוטלו תנאים במהלך החקירה ולא הייתה בתיק אינדיקציה לחשש הימלטות או לקיומה של אזרחות זרה, לא הייתה בידי הפרקליטות תשתית ראייתית שהצביעה על חשש קונקרטי להימלטותו. לפיכך, התיק הוגש והתנהל ללא תנאים מגבילים.
"הנאשם, כבן 50, נעדר עבר פלילי ומרכז חייו בישראל. הוא שיתף פעולה בחקירה והתייצב לכל הדיונים לאורך המשפט. גם לאחר הרשעתו, ובהיעדר אינדיקציה קונקרטית לעזיבת הארץ, לא התבקשו צו עיכוב יציאה מהארץ והפקדת דרכון. כאמור, באותה עת לא היה בידי הפרקליטות מידע על אזרחותו הצרפתית של הנאשם.
"מיד עם היוודע דבר עזיבתו את הארץ, הפרקליטות פעלה וממשיכה לפעול מול הגורמים הרלוונטיים במטרה להביא למיצוי הדין עמו. מטבע הדברים, לא ניתן לפרט על הפעולות הננקטות בעניין זה.
"נסיבות המקרה נבחנו והלקחים הנדרשים הופקו במטרה למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד, מתוך הכרה בחומרת האירוע, בפגיעה הנוספת בנפגעת העבירה ובחובה להביא למיצוי הדין עם מי שהורשע בעבירות פליליות חמורות".

