בוא נאמר שלום
כך נכתב בתיאור הרשמי של "משחק השלום" שנערך השבוע: "אלופי העולם בחגיגה של כדורגל, שלום ואחווה: אגדות הכדורגל רונאלדיניו, קאקה, ריבאלדו, בבטו, ועוד שחקני נבחרות ברזיל הגדולות שזכו במונדיאל והפכו לאגדות כדורגל בכל העולם כולו, מגיעים לישראל למשחק ידידות חד פעמי מול כוכבי ישראל לדורותיה לקידום מסר השלום והאחווה שייצא מחיפה ויגיע לכל פינה בעולם".
איזה חרטוט.
הרי השלום הוא הדבר האחרון שמעניין את ישראל בימים אלה. במגעים הקואליציונים אין אזכור להסדרים מדיניים אלא רק לנושאי דת וחברה. עזה היא מצב נתון ממנה משוגרות רקטות אחת לכמה זמן שנענות במתקפות חיל אוויר. שגרה.
איש לא מדבר על פתרון ארוך טווח, רק על הסדרים זמניים שקיומם תלוי ברצונו של חמאס. אז מה, הולכים על שלום עם הברזילאים? בפעם האחרונה שבדקתי ישראל וברזיל דווקא נמצאות ביחסים מצוינים, והנשיא בולסונארו הוא חבר קרוב של ראש הממשלה נתניהו. אחרי הכל, ראשי מדינות מושחתים (לכאורה) מסרבים להיות אויבים.
אחווה? איזו אחווה יש פה? הימין נגד השמאל במלחמה הולכת ומחריפה, כך גם הדתיים נגד החילונים; המזרחים נגד האשכנזים; בני המיעוטים הם אזרחים סוג ב' לפי החוק; את האתיופים סופרים רק כשהם חוסמים רחובות; נשים מוכות ונרצחות ע"י בני זוגן מבלי שאיש עושה משהו בנדון; וכולם משתוללים על הכביש כי הוא שייך לאבא שלהם. מה עוד? חלק מהאוהדים במגרש אפילו שרקו בוז ליוסי בניון. האחווה היחידה שמעניינת את הישראלים היא אחווה סיטבון, וגם ההתעניינות הזו היא בעירבון מוגבל.
אבל עזבו רגע את האחווה; אם למארגנים באמת היה חשוב ה"שלום", הם היו דואגים להזמין נציגים של הרשות הפלסטינית, מארחים ילדים פלסטינים, או לפחות דואגים לאיזושהי מראית עין של "שלום".
נכון, זה היה אירוע שהתקיים כיוזמה פרטית של מאורו רוזנשיין, כדורגלן לשעבר ועולה חדש מברזיל, וללא סיוע ממשלתי של המשרדים השונים, ועדיין. בהפקה אומרים שהם ניסו לקבל סיוע שהיה מאפשר לדוגמה לאשר את כניסתם לישראל של ילדים ונציגות פלסטינית מהגדה, ואפילו להעניק אישורי כניסה לילדים מעזה ששלחו הודעות להפקה ולנציגי השחקנים עצמם. אולם בהפקה, לדבריהם, נענו בשלילה.
אלא שבניגוד לטענות נציגי המארגנים, במשרדי הממשלה השונים לא מכירים פנייה רשמית מטעמם ולא הבינו במה מדובר. במילים אחרות, לא נעשה מאמץ כנה מטעם המארגנים כדי להעביר מסר אמיתי של שלום ולהצדיק את ההגדרה של האירוע כ"משחק השלום" (אגב זה בסדר, הם לא חייבים, רק שלא יבלבלו את המוח עם סיסמאות וקלישאות חלולות).
"כששחקן כמו רונאלדיניו מעלה תמונה מהמרפסת של מלון דן כרמל בחיפה וכותב 'שלום', או כשקאקה מתראיין ואומר שהוא מתפלל לשלום באיזור ונהנה בישראל, זה עושה שירות נהדר לישראל", נמסר מטעם ההפקה. זה אולי נכון ברמה התיירותית, אבל בטח שלא ברמה הפוליטית והמדינית, ולראייה שלל המתקפות ברשת שספג רונאלדיניו לאחר אחד הפוסטים שהעלה מכאן. אה, ושלא נדבר על העובדה שהברזילאים התנו בחוזה שהם מסרבים לתת לביקור שלהם ניחוח פוליטי ולא היו מוכנים להשתתף בכל מפגש בו נאמו פוליטיקאים.
הרצון של רוזנשטיין לשפר את פניה ואת תדמיתה של ישראל ראוי להערכה, והלב שלו בטח במקום הנכון, אבל הכדורגלן לשעבר הרים לעצמו גבוה מדי. וכן, היה משחק ראווה נחמד. באווירה טובה, וניכר שכולם נהנו, ומה אתה רוצה מהחיים שלנו. ו-25 אלף צופים הגיעו לאצטדיון סמי עופר בבחיפה תחת האצטלה הזו של "משחק השלום", חלק גדול מהם מהמגזר הערבי.
רק שהמשחק הזה היה יכול להתקיים תחת כל כותרת, למשל "משחק השילמנו ערימות של כסף לחבורת מבוגרים מברזיל כדי שימסרו כמה פסים מול הלבנטינים", מה זה משנה, כולם עדיין היו באים לראות את קאקה וריבאלדו ורונאלדיניו. אז למה סתם לשקר ולקרוא לזה "משחק השלום".
ואם כבר תדמית, מזלם של המארגנים ששופטת המשחק לילך אסולין החליטה בפרץ משולב של תושייה ופאתטיות להוציא כרטיס צהוב מופרך לקאקה רק כדי לשלוף טלפון ולעשות איתו סלפי לתדהמת כולם, אחרת איש בעולם לא היה מדבר על ה-"SHALOM GAME". שבת שלום.
איפה ברקו?
למי מכם שתהה איך זה שבנבחרת כוכבי ישראל לדורותיה, שכללה בין היתר את יוסי בניון, ראובן עטר, איציק זוהר, משה סיני ואחרים, לא נמצא מקום לאייל ברקוביץ' - מההפקה נמסר ש"אייל ברקוביץ' היה הראשון שקיבל פנייה מההפקה והוא העדיף שלא להשתתף, ואמר שהוא לא בכושר ולא יכול לרוץ יותר משלוש דקות".
נו, לפחות מישהו פה חי בשלום עם עצמו.