נשיא ה-UFC, דיינה ווייט, מסביר לכל מי שרוצה לשמוע שההצלחה של הספורט שלו היא בלתי נמנעת מפני שהלחימה טבועה עמוק בדי.אן.איי האנושי. אירוע 203 UFC, שייערך בשבת בקליבלנד, אוהיו, מבוסס כמובן על ההנחה הזאת - אבל לטעמי, רוב הצופים שישלמו עבור הפיי-פר-וויו יעשו זאת בשל הנחה בסיסית אחרת. יותר מלחימה, היכולת לספר סיפור והרצון לשמוע אותו מושרשת עמוק בגנים של בני האנוש. על פי פרופ' יובל נוח הררי, בזכות היכולת היחודית של ההומו ספאיינס לספר סיפורים פיתחנו את היכולת לשתף פעולה בצורה גמישה ובמספרים גדולים, ועל ידי כך להפוך לאלים ושליטי הפלנטה. ובכן, בשבת יסופר חתיכת סיפור.
הקרב המרכזי ב-203 UFC יהיה בין אלוף העולם במשקל כבד, סטיפה מיוצ'יץ, לאליסטר אוברים שינסה לקחת ממנו את התואר. אבל הסיפור המרכזי בשבת יהיה קרב אחר. קרב בקטגוריית משקל קל-בינוני (עד 77 קילו), קרב שאין לו שום השלכות על תואר אליפות בין שני לוחמים חדשים ב-UFC. לראשון קוראים מיקי גל - הוא לא מפתח תקווה, הוא מניו ג'רזי - ולשני סי.אם פאנק.
למי שלא מכיר, פאנק הוא שם הבמה של פיל ברוקס, אחד מכוכבי ההאבקות הבידורית הגדולים בעולם. בגיל 38, שנתיים לאחר שפרש מה-WWE, הוא החליט לנסות קריירה חדשה כלוחם MMA. ופה הסיפור נהיה מעניין.
שתקבל סרטן בראש
בדצמבר 2014, באירוע UFC 181, פאנק הודיע על כך שחתם חוזה עם ארגון ה-MMA המוביל בעולם - ושבר את האנטרנט. על פניו לא אמורה להיות בעיה עם ההצהרה הזאת, כי יש דוגמאות אחרות של כוכבי היאבקות בידורית שחצו את הקווים אל הדבר האמיתי (ברוק לסנר הוא כמובן הידוע שבהם), אבל מעולם לא היה לוחם WWE ללא כל ניסיון או הכשרה באמנויות לחימה שמתחיל את הקריירה שלו בארגון הטוב בעולם.
בניגוד לכוכבי רסלינג רבים, שמגיעים עם השגים רבים בהיאבקות ספורטיבית – בקולג' אמריקאי או אפילו באוליפיאדה - פאנק הגיע לליגת ההיאבקות הבידורית הגדולה בעולם ללא שום רקע אתלטי, ומשם ישר ל-UFC - ואת זה לא יכלו לסבול רבים בסצנת ה-MMA.
התגובות לא איחרו להגיע, מאוהדים פרשנים ולוחמים כאחד: "ביזיון", "שנים אחורה", "ירידה לזנות" ו"בושה לספורט" היו כמה מהתגובות היותר אוהדות. הביקורות החריפות יותר איחלו לפאנק שימות בזירה ולדיינה ווייט שהחתים אותו סרטן בראש.
לפני שתצקצקו, אנסה להסביר שהמהלך שעשו וויט ופאנק שקול לאדם שבגיל 36 מחליט לשחק כדורסל מקצועני ושמעון מזרחי פותח איתו בחמישייה שנתיים אחר כך. או כמו שג׳סטין טימברלייק יחליט שבא לו לשחק כדורגל מקצועני ובעוד שנתיים ימקם אותו לואיס אנריקה בין 11 הפותחים בצ׳מפיונס ליג. אני לא מגזים: מבחינה ספורטיבית זו השוואה מדוייקת.
וכאן אנחנו מגיעים למה שהקפיץ את הפיוזים. למרות שענף ה-MMA הוא כבר גלובלי, למרות שהכוכבים שלו ידועים בכל העולם, הוא עדיין נתפס בעיני רבים כענף צעיר שנלחם על תדמיתו ועל הלגיטימיות שלו כ"ספורט רציני". האם אין במהלך כזה הוכחה שהוא לא?
כדי להגיע ל-UFC, על לוחמים צעירים להתאמן שנים באמנויות לחימה ולהוכיח רקורד מושלם בארגונים קטנים. בלי זה אין להם סיכוי לעלות על הכוונת של ציידי הכשרונות של הארגון. והנה בא מישהו שהקשר שלו לזירת לחימה הוא למראית עין בלבד, ורק בגלל שהוא מפורסם, הוא מקבל את הבמה של ה-UFC? יש לך את זה ביותר בצע כסף, דיינה?
שתקבל סרטן באשכים
בינואר 2015 החל פאנק להתאמן אצל דוק רופוס לצד כוכבים כמו אנטוני פטיס (לשעבר אלוף ה-UFC במשקל קל) ובן אסקרן. לאחר ההכרזה על החתימה והרעש הראשוני, ובשל העובדה שקרב בכורה לא נראה באופק, תשומת הלב ירדה ואיפשרה לו להתאמן בשקט. מדי פעם עלתה השאלה מתי נזכה כבר לראות את סי.אם פאנק מושפל באוקטגון, אבל מדיניות האין-תגובה של ה-UFC ושמועות שצצו על המתרחש במועדון של רופוס – בגדול, ההדלפות טענו שהכוכב לא מוכן אפילו לקרב דוקים בשכונה - גרמו לירידה במפלס העניין. ואז, באוקטובר אותה שנה, מחנה פאנק שבר שתיקה והודיע שהוא נפצע בכתף וייאלץ לדחות את הבכורה ל-2016.
ההודעה הזאת גרמה להשתוללות מחודשת של מקצועני המקלדת. "כאילו שלא ראינו את זה מגיע" ו"הוא הבין כנראה עם מה יש לו עסק ומחפש סולם לרדת מהעץ" היו התגובות היותר אוהדות. הביקורות החריפות יותר איחלו לו למות בניתוח ולדיינה ווייט סרטן באשכים.
ווייט, ללא סרטן בשום איבר בינתיים, היה בפילדלפיה בנומבר 2015 לצורך צילומי סדרת הרשת שלו "דיינה ווייט מחפש מכות". הקונספט: הוא ושני חברים מסתובבים בארה"ב, עושים ספורט אקסטרים וצחוקים, והולכים לאירועי MMA מקומיים כדי לחפש כשרונות ל-UFC. באותו אירוע מקומי בפילדלפיה נלחם בקרב המקצועני הראשון שלו בחור צעיר בשם מיקי גל. לאחר קרב לא רע, שבו ניצח בהכנעה בסיבוב הראשון, גל עשה את המהלך החכם בחייו וקרא תיגר על סי.אם פאנק.
"שמעתי שדיינה ווייט פה באולם, ושעדיין אין יריב לסי.אם", אמר גל לכרוז שראיין אותו בכלוב לאחר הניצחון. ״אשמח לקבל אותו ב-UFC", אמר וזכה בכרטיס הזהב למפעל השוקולד של דיינה ווייט.
בפברואר 2016 נלחם גל לראשונה ב-UFC. בקרב הבכורה שלו ניצח בהכנעה בסיבוב הראשון את מייק ג'קסון וסגר את הסיפור סופית: קרב הבכורה של סי.אם פאנק הוכרז באופן רשמי, והדיון על "רע או טוב לספורט" חזר להעסיק את הסצינה.
בתור חובב של הענף עוד מימי "הכל הולך כולל מכות לאשכים ומשיכות בשיער" העליזים, אני מוכרח להודות שבאופן מפתיע לא הייתה לי דעה בנושא. הבנתי את כל הטיעונים אבל לא ממש הזדהיתי עם גובה הלהבות. בתור מישהו שרסלינג הפסיק לעניין אותו ביום שקארי ואן אריק הפסיד לוואן מאן גנג, לא הכרתי את פאנק - אבל גם לא חשבתי שענף ה-MMA יקרוס לתוך עצמו ויעלם אם הוא יילחם באוקטגון.
ואז ראיתי את הפרק הראשון של הסדרה התיעודית "האבולוציה של פאנק" שה-UFC הפיקו בשקט בשקט - והכל התחבר לי:
הסדרה העשויה היטב מלווה את סי.אם פאנק/ פיל ברוקס משיעור ה-MMA הראשון שלו - ותאמינו לי, זה נראה רע מאד. כל ההייטרים צודקים. הבחור לא אתלטי, לא מוכשר ולא צעיר. אם נחזור לאנלוגיית משחקי הכדור, אז בפרק הראשון רואים אותו מתבלבל ברגליים בצעד וחצי ואז מחטיא בעיטת 11 מול שער ריק. לבחור אין מה לחפש בזירת הפנסיונרים של ליגת הדוורים המקומית, שלא לדבר על ה-UFC. שיט,הוא עלול למות בזירה.
מצד שני, המניעים של דיינה ווייט התגלו במלוא הדרם, ולדעתי זה ממש לא הכסף: כבר אמרתי, זה פשוט סיפור בן זונה. כזה שפרומוטר מבריק כמו ווייט לא יכול לוותר על ההזדמנות לספר אותו.
שתישאר בחיים
האישיות הכובשת של פאנק והסיבות שגרמו לו לעשות את המהלך המטורף שעשה יצרו אצלי שני דברים בתוך פרק קצרצר אחד: עניין גבוה מאוד בקרב, ורצון לראות את הבחור מצליח. כל טיעוני הנגד עפו מהחלון.
מדובר בבחור צנוע ומקסים, כזה שהתהילה לא עלתה לו לראש אלא להפך - החדירה בו תחושה של אחריות. כשהוא מספר בצורה אותנטית וחפה מגינונים שכילד הוא היה אאוטססידר, כזה שלא התחבר לשום קבוצה, ועל הרצון לעורר השראה באנשים כמותו - במיוחד ילדים ובני נוער - קשה שלא לחבב אותו.
פאנק מסביר שאחרי הפרישה מעולם ההאבקות הבידורית הוא החל לחפש אתגרים חדשים בחייו, ומשום מה מצא את עצמו נמשך אולי לאתגר המשוגע מכולם רק כדי להוכיח לעצמו שהוא יכול. קשה שלא להזדהות איתו ברגעים האלה. כשרואים אותו נפגש עם בני נוער חנוקים מדמעות של התרגשות, ועד כמה הוא נבוך ואסיר תודה כשרוב הסלבריטאים האמריקאים במעמדו לא זזים בלי יחצ"ן ושומר ראש, קשה שלא לאהוב אותו. כשרואים אותו מקבל מכות רצח באימונים ולא מוותר רק כדי להיפצע כשסוף סוף דברים מתחילים להתחבר לו, או כשהוא יושב מול המחשב וקורא תגובה אחר תגובה איך כל העולם רק מחכה לראות אותו מובס, רק כדי לנשוך שפה ולחזור לעוד סשן מכות במועדון - קשה שלא לרצות שהוא ינצח.
סי.אם פאנק הוא הקטר הקטן שיכול, ובשבת הוא עומד להיכנס לזירה המפחידה ביותר בעולם. תראו לי סיפור יותר טוב מזה.