עזריאל גאהסי  (צילום:  שמעון איפרגן)
רוצה לשלוח את המתים לעולם הבא "כשהם יפים ונקיים מכל כתם". עזריאל גאהסי | צילום: שמעון איפרגן

ארבע לפנות בוקר. חושך מצרים. שקט מצמרר בכניסה לבית העלמין הישן בבאר שבע. אין נפש חיה בחוץ, אפילו לא חתול שחור אחד לרפואה או תנשמת שסוגרת משמרת לילה. כולם נעלמו משום מה, התאיידו בטל הלילה. הברושים התמירים לא ידעו אם לצחוק או לבכות, אפילו הם בקושי זזו, כאילו קפאו על מקומם בפקודה.

המסדרון הצר שמוביל לחדר הטהרה בבית העלמין מקפיא את העצמות, אולי זה מהפחד, אולי מהחשש שרוח רפאים תצוץ משום מקום או שבאמת זה היה קור אמיתי ולא דימיוני. רגע לפני הכניסה לחדר הרגליים קופאות, מסרבות לזוז. אני מרגיש שנגמר לי האוויר בריאות מהריח העז של 'הפורמלין', אותו חומר כימי בו משתמשים לשימור הגופה. רוצה לעשות אחורה פנה ולא יכול. ברגליים חצי כושלות אני דופק על דלת הברזל, מחכה שמישהו יפתח אותה, כשלא ברור לי מי המטורף שיכול להיות פה בשעה כה הזויה ועוד במקום כזה, שכולם רוצים לברוח ממנו גם בשעות היום.

אחרי כמה נקישות נפתחת סוף סוף הדלת, אלומת אור מעומעמת מקדמת את פניי. מאחוריה עומד גבר גבה קומה משהו, מעוטר בזקן שחור- כסוף, חובש לראשו כובע בוקרים גדול ומחזיק בידו כלי איפור ולבוש בחליפה מחוייטת בצבע כסף כאילו היה בדרכו לחתונה או למסיבת ברבקיו.

"בוא תיכנס פנימה, מה קרה שאתה לבן וחיוור כמו סיד? עוד מעט זה יעבור לך, תרגע, אתה רוצה לשתות מים, שלא תמות לי פה בטעות ונאפר אותך?", הוא אומר בהומור שחור מתובל בציניות גדולה. "יאללה תירגע, הכול בסדר, כולם מתים, קח את החיים בסבבה, חיים פעם אחת".

תכירו: עזריאל גהאסי, מאפר המתים. לא פוחד מהמוות, המוות לא פוחד ממנו, אפילו בוחר להתעלק על אחרים העיקר לא להתעסק איתו.

"הפחד ומלאך המוות פוחדים ממני פחד מוות. אפילו מלאך המוות לא מתעסק איתי, לא מתקרב לסביבה שלי, הוא יודע שאני לא פרייאר, שיש לי עוד המון שנים לחיות, לתרום לסביבה ולעשות מצוות, שכדאי לו שילך למקומות אחרים, אצלי לא תיהיה לו פרנסה. את האמת אני פוחד יותר מהחיים, הם יותר מסוכנים", אומר גהאסי כשחיוך מתפשט על פניו.

"עדיף לחיות מכוער מאשר למות יפה"

אני תופס את גהאסי בעיצומה של עבודת איפור המתים. תושב באר שבע כבן 30 התאבד בירייה. בני משפחתו ביקשו שיאפר אותו יפה, שינקה את הגופה משאריות הדם ומחור הכדור שחדר לראשו. חמש שעות של עבודה לא קלה. עבורו זה הפך להיות חלק בלתי נפרד מחייו.

"זו עבודה קשה מאוד במיוחד כשמדובר בגבר שהתאבד ושיש לו חור בראש. המטרה שלי היא להעלים את החור, לנקות כל דבר מגופו כדי שיהיה הכי יפה לפני הקבורה. המטרה שלי היא שהמשפחה שלו תזכור אותי בצורה אחרת, שהוא הלך מהם יפה ומהודר", הוא מסביר תוך כדי שהוא רוכן על המת ומאפר את פניו הלבנים ומבשם את גופתו בבושם מיוחד.

עזריאל גאהסי  (צילום:  שמעון איפרגן)
"אני בסך הכול עושה טובה לאנשים, מצווה בדרכם האחרונה". גאהסי | צילום: שמעון איפרגן

גהאסי הוא תופעת טבע של ממש, מסוג האנשים שאחרי שפוגשים אותם חושבים כמה לא כדאי למות מהר ולמה שווה ליהנות מכל רגע בחיים. בן 62, תושב באר שבע, נשוי פעם שנייה לאזרחית אתיופית שהתגיירה עבורו, ואב לארבעה ילדים, שניים של אשתו מבעלה הראשון ושניים משותפים שלהם. מנישואיו הראשונים יש לו שלוש בנות, אבל הקשר איתן נותק במרוצת השנים ("אני המשכתי הלאה בחיים שלי, מי שרוצה קשר איתי יודע איך למצוא אותי") ואין בו שמץ של מרירות. הוא פתח פרק ב' בחיים והוא מאושר.

"אני מרגיש צעיר לנצח, יש לי ילדים קטנים ואישה נהדרת שנותנים לי הרבה אנרגיה וכוח להמשיך לחיות עוד שנים רבות", הוא אומר כשאושר קורן מעיניו.

לשיטתו יופי זה לא הכול בחיים, אבל כשמדובר במתים זה סיפור אחר לגמרי. "ברור שעדיף לחיות מכוער מאשר למות יפה. אני בסך הכול עושה טובה לאנשים, מצווה בדרכם האחרונה, ששם למעלה לפחות יהיו יפים ונקיים מכל כתם".

גהאסי, פנסיונר של עיריית באר שבע, החליט לפני כעשור לעשות מהפך בחייו ולהקדיש את חייו לענייני קבורה נוצרית ואיפור מתים. הוא הראשון שיזם את הקמת בית העלמין הנוצרי בבאר שבע, לאחר מאבק עיקש שנמשך כמה שנים מול פקידי משרדי ממשלה שראו בו תמהוני והזוי. למרות המכשולים והביורוקרטיה, הוא הצליח לגרום למשרד הפנים ולוועדות הבנייה המקומית והמחוזית בדרום להקצות שטח להקמתו.

"כאב לי לראות את בית העלמין הנוצרי הישן בבאר שבע מוזנח מאוד, קברים היו הפוכים ושבורים, לכלוך בכל פינה, עשבים שוטים. לא רק שזה לא כיבד את זכרם של המתים ופגע ברגשות של משפחותיהם זו היתה תעודת עניות לממשלת ישראל ולאחראים על תחזוקת המקום. לא היה מקום לקבור מתים. כאזרח התביישתי והחלטתי לעשות מעשה, לשנות את המצב הקיים", אומר גהאסי כשניצוץ של סיפוק ניבט מבין עיניו. "כולם צחקו עליי, לגלגלו שלא אצליח להרים פרויקט כזה ולגרום לכל משרדי הממשלה לאשר אותו אבל לא ויתרתי וכנגד כל הסיכויים הצלחתי במשימה הבלתי אפשרית, זה עלה לי בבריאות ובהמון כסף, אבל אני אדם עקשן וכשיש מטרה אני משיג אותה, גם אם זה אומר להגיע לירח".

גופת מאופרת (צילום: brandymcdonald)
"מעטים מאוד אם בכלל מסוגלים לבצע משימה כזו". גופה מאופרת, אילוסטרציה | צילום: brandymcdonald

לאיפור מתים הגיע לגמרי במקרה, כאשר משפחתה של אישה קשישה שנפטרה בבית אבות חיפשה בנרות מישהו שיאפר אותה אך לא מצאה. גהאסי, שעסק בסידורי הלוויה של מתים נוצרים, החליט להירתם למשימה ולאפר את המתה.

"לא היה לי כל ניסיון בתחום הזה. ראיתי את בני משפחתה של אותה קשישה מיואשים ועצובים והחלטתי שאני עוזר להם, העיקר שתיהיה להם קצת שמחה בלב שלפחות נפרדו ממנה כשהיא נראית טוב, כמו צעירה. ניגשתי לאיזו מאפרת שהכרתי, היא נתנה לי כמה טיפים ("כשהיא שמעה שאני הולך לאפר מתים היא כמעט חטפה שבץ, התקף לב, אמרה שאני משוגע"), איך לאפר, באיזה אודם ופודרה או בושם להשתמש, מה הציוד שצריך לקנות וזרמתי עם זה. המשפחה של הקשישה היתה מרוצה ולי זה עשה טוב בלב".

"לאפר מישהו שהתאבד, זה קשה"

איפור מתים בישראל אינו מקצוע נפוץ, אם בכלל. היהודים קוברים את מתיהם לאחר שעברו טהרה מעמיקה (ההלכה אוסרת איפור מתים), אך אצל הנוצרים בנוסף לטהרה נהוג להלביש את המת במיטב בגדיו היפים, ולאפר אותו כדי שיזכרו אותו הכי יפה בעולם בדרכו האחרונה.

בישראל מתגוררים מאות אלפי נוצרים, חלקם הגיעו לארץ בעלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר בראשית שנות התשעים, ולגהאסי לא חסרה עבודה. הוא איפר כבר מאות מתים והפך להיות דמות מוכרת בקרב המשפחות הנוצריות בבאר שבע והסביבה.

איפור מתים, כך מתברר, הוא לא מקצוע קל. בחו"ל הוא שכיח בהרבה, אבל קוסמטיקאיות רבות בארץ לא מוכנות לשמוע על כך, אפילו לא תמורת מיליון דולר – הפחד הנפשי מלאפר מת מרתיע אותן.

יצא לך לדבר עם קוסמטיקאיות שיסכימו לאפר מתים?
"תגיד לי אתה צוחק עליי", הוא מחזיק את הבטן לאחר שנרגע מפרץ הצחוק הראשוני שתקף אותו, "אתה חושב שלא פניתי לקוסמטיקאיות, הן כמעט הקיאו את נשמתן כאשר ביקשתי שיאפרו מתים. בעבור שום הון שבעולם הן לא מסכימות, לא מסוגלות, פוחדות לחטוף התקף לב. אתה חושב שזה פשוט לראות אדם מת שוכב לידך ועוד לאפר אותו כמה שעות. מעטים מאוד אם בכלל מסוגלים לבצע משימה כזו. מבחינתי זו עבודה רגילה לכל דבר, התרגלתי, אחרים חושבים שאני מטורף, משוגע, אבל אני רואה בזה מצווה גדולה ואין פה עניין של כסף".

למה זה מפחיד לאפר מתים?
"קוסמטיקאיות רגילות לאפר כלות, נשים לחתונה, למסיבות אירוסין וכדומה, אבל לאפר מתים זה משהו שהן לא עשו מעולם, ואתה יודע עם כל הכבוד לאשה, כשהיא רואה ג'וק היא פוחדת עומדת למות, רועדת, מה יקרה כשהיא תראה מת?"

הלוויה (צילום: Chris Graythen, GettyImages IL)
רוצים לשלוח את המת במיטבו, כשהוא לבוש יפה ומאופר | צילום: Chris Graythen, GettyImages IL

לדבריו, לבני משפחותיהם של המתים יש דרישות בעניין האיפור, הבישום, הלבוש והנעליים. "חשוב להם שהוא ייראה כאילו הוא הולך לחתונה, שהמת יהיה עם מאור עיניים, כאילו הוא עולה למעלה כשהוא חי, לנקות לו את כתמי הדם. הם מביאים לי הבגדים הכי יפים שלו, כולל חליפה, עניבה, נעליים חדשות ואני מלביש אותו טיפ טופ ודואג שהוא גם יריח טוב".

קשה להבין מאיפה לגהאסי יש את הכוחות הנפשיים הללו לטפל במתים, מרמת האיפור ועד הכנסתם לתוך ארון קבורה כשהם מסודרים ומטופלים למשעי. "אין ספק שצריך פה כוחות נפשיים גדולים מאוד. איפור מתים זה לא צחוק ילדים, יש עליך לחץ נפשי קשה וצריך להיות מרוכז מאוד. חשוב לי שמשפחת המת תהיה מרוצה מאוד. זה מקצוע שאם אתה לא מוכן לו מבחינה נפשית אתה עלול לקבל התקף לב ולמות, אסור לבוא בתחושה של פחד ועם סטיגמות. הכול עניין של פסיכולוגיה".

ומה קורה כשאתה מספר לאנשים שאתה מאפר מתים?
"הם נבהלים, חוטפים פאניקה, מתרחקים קצת, חושבים שנפלתי על הראש. הפעם הראשונה שבה איפרתי מת הייתה הכי קשה, חשבתי שזה נמשך לנצח, מחוגי השעון לא זזו לי מהיד, עמדתי להתעלף ממש כמו שאתה נכנסת לפה בפה הראשונה וראית אותי, אחר כך מתרגלים וזה הופך לשגרת חיים. אפילו אנשים שנראים לך חזקים מבחינה חיצונית מתפרקים לחלקים כמו לגו כשיש להם מת לידם".

גהאסי מספר על לא מעט מקרים קיצוניים שבהם התקשה לאפר את המתים. "למשל אנשים שמתאבדים בירייה או תולים את עצמם, או קשישים שגופתיהם נמצאו במצב של ריקבון קשה, אז זה ממש לא סימפטי אבל גם בתנאים קשים אני מצליח לדאוג שהמת יהיה יפה, יש לי המון סבלנות ותעצומות נפש".

הסוד של גהאסי: חיי נצח

אין ספק שההומור השחור, הבדיחות על המתים, מלאך המוות שאיחר להלוויה, עוזרםי לו להתגבר על הפחדים הפנימיים שלו ולהדחיק את החששות לפינות חשוכות בגופו. "בלי הומור הייתי מזמן מת. איך אפשר לחיות בעולם בלי הומור? אני חושב שבכלל אנשים רציניים לא חיים הרבה זמן, הם לוקחים את החיים בצורה קשה מאוד ומתים בגיל צעיר מאוד, אני רגיל לצחוק על המוות, יש לי הרבה הומור שחור, בדיחות וזה עוזר להתגבר על המחשבה שיום אחד אני אמות. אני בכלל לא חושב על המוות, כל יום אני נהנה, חי בתחושה שיש לי חיי נצח, בלתי מוגבלים וזה כיף, ככה אני מחזיק מעמד במקצוע הזה ובכלל בכל עניין הטיפול במתים. הומור זה סגולה לאריכות ימים, תאמין לי, כל יום תצחק על העולם, הוא יצחק עליך ואתה תהיה מאושר. הומור שווה מבחינתי בריאות".

והמשפחה? הם דווקא מרוצים. הילדים הקטנים שלו התרגלו לראות ארונות קבורה בחצר ביתו, אמבולנסים של חברות פרטיות אוספות את הארונות ולא פעם הם אפילו משחקים בכלי האיפור שלו. עניין שבשגרה.

הם יודעים שאתה מאפר מתים?
"ברור. אני לא מסתיר מאף אחד כלום. הם חיים עם זה בשלום, אולי בגלל שהם קטנים ולא מבינים את המשמעויות אבל יש אצלי בחצר ארונות קבורה שאני מכין עבור מתים נוצרים, את האיפור אני עושה בחדר הטהרה בבית העלמין. זו פרנסה כמו כל פרנסה אחרת. יש חייט, יש סנדלר, כבאי ויש מאפר מתים. לא מתעשרים עם זה, שורדים כמו כולם, חיים, זורמים".

כל פעם שהטלפון שלו מצלצל הוא דרוך כמו קפיץ, מתוח מוכן למשימה כשבין לבין הוא מעשן בשרשרת, שותה מידי פעם כוס בירה המצננת את גופו או משקה אנרגיה כדי להיות עירני. "אני מוכן 24 שעות ביממה למשימה, אני כל הזמן זמין, מפוקס, לאפר מת צריך הכנה נפשית, אצלי לשמחתי זה כבר מובנה אצלי, אפשר להעיר אותי בכל שעה, ואני תוך כמה דקות כבר מוכן לעבודה. אם מלאך המוות לא מפסיק לעבוד למה שאני אפסיק. אני כמוהו מוכן ודרוך. נכון שהוא מביא לי פרנסה כמו לכולם, אבל אני לא מחכה לו, יש לי מספיק על הראש. לפעמים אני מעדיף שהוא יקח קצת הפסקה, ייצא לכמה ימי חופש, ייתן לי לנוח".