הצצה לפרק הראשון של פלפלים צהובים
פעם הוא היה נוכל והולל, היום הוא איש אדמה מיושב. יהודה ברקן ב"פלפלים צהובים" | תמונת AVI: פלפלים צהובים

יהודה ברקן הוא אייקון ישראלי שקצת ירד מהראדאר שלנו בשנים האחרונות. מי שהיה כאן בשנות השבעים גיבור סרטי הבורקס, בשנות השמונים מותג של סרטי מתיחות, ובשנות התשעים הג'ון מקליין של האבות החד הוריים, הוריד פרופיל במילניום הנוכחי. תהליך מתמשך של התקרבות לדת וחזרה בתשובה סגרו אותו במגזר חדש, מנותק מתענוגות העבר ומחיי ההולל החילוני. הציצים של דנוטה נותרו רק זיכרון מתוק.

לקח לברקן זמן להתבשל, להסתדר ולצאת מהקליפה כאדם חדש, כאמן חדש. אחרי כמה סרטים שעשה לציבור הדתי, הוא חזר גם לטלוויזיה החילונית, והשחקן שזכה פעם לבוז כנוכל המקסים צ'ארלי וחצי, הפך לחביב המבקרים כאיש האדמה מאיר רוטנברג. הנה הדרך שעבר יהודה ברקן ממסעדת הבורקס לחממות של פלפלים צהובים - ושהפכה אותו לאחד הגברים הכי מגוונים שאנחנו מכירים.

שנות השישים: גבר מצחיק

יהודה ברקן, ילד פולני טוב מנתניה, היה ליצן הכיתה עוד כשהיה יהודה ברקוביץ', וככזה הצליח גם לעבור בשירותו הצבאי מהנדסה קרבית ללהקת פיקוד צפון. כשהשתחרר, הצטרף ללהקת פיקוד דיזנגוף, שניסתה להמשיך את תהילת הלהקות הצבאיות בעולם הבידור האזרחי באמצעות יוצאי להקות צבאיות כמו ששי קשת ואריה מוסקונה.

שנות השבעים: גבר רומנטי

קצת לפני שהתהווה כאייקון של סרטי המתיחות, התייצב ברקן בתפקיד גיבור ז'אנר אחר – הבורקס. בעוד שהאייקונים המובהקים של הז'אנר היו הטיפוסים הססגוניים שגילמו זאב רווח ויוסף שילוח ז"ל, ברקן גילם לרוב את הגיבור הרומנטי, מין פרחח עם לב זהב, שכובש את לב הבחורה ומצליח להתגבר על התנגדות הוריה. זה מה שקרה, פחות או יותר, ב"צ'ארלי וחצי", ב"חגיגה בסנוקר" וב"כץ קרסו".

ברקן השתתף גם בסרטים אחרים, שלא השתייכו לז'אנר העממי, כמו "מלכת הכביש" ו"הוא הלך בשדות", אבל בזיכרון הציבורי הוא התקבע כגיבור הבורקס.

שנות השבעים: גבר מותח

ברקן מזוהה היום עם מתיחות כמו שנירו לוי מזוהה עם רווקים הוללים ואיתי תורג'מן עם סטלנים חביבים. כשמאמן הפועל פ"ת יובל נעים זעם בתחילת החודש על כך שלא נתנו לו לתדרך את שחקניו לפני משחק, הוא אמר: "חשבתי שאני בקומדיה של יהודה ברקן". במשפט הזה – "כמו בסרט של יהודה ברקן" – ה"ברקן" החליף את ה"מתיחות". הזיהוי בין המושגים מוחלט.

מצלמה בלי בושה
הקולנוע בא אחר כך. קודם הוא מתח אנשים ברדיו | צילום:

איפה התחיל הרומן בין ברקן למתיחות? לשם כך צריך לחזור ארבעים שנה אחורה, לתוכנית הרדיו "חמים וטעים" של גדי ליבנה בגלי צה"ל, שם השיק ברקן את "פינת המתיחה הקטנה". זה התחיל כספיישל פורים שהגו מרדכי נאור, מפקד גל"צ, ויורם טהרלב. הם הגיעו ללהקת פיקוד דיזנגוף, והציעו לברקן לעשות תוכנית מתיחות פורימית. כך נולדה הפינה, ששודרה בימי חמישי בצהריים, רבע שעה של מתיחות שהפכה ללהיט היסטרי. אחר כך עברו ברקן והמתיחות לרדיו של אייבי נתן, וגם שם נמשכה ההצלחה.

המתיחות הרדיופוניות של ברקן היו פשוטות: שיחת טלפון לאדם תמים, שבה, בחסות אחד מהמבטאים שסיגל לעצמו, הוא מטיח בשותפו לשיחה רעיון הזוי ומנהל איתו שיחה רצינית בעניין. כך, לדוגמה, ביקש מהקופאי בקולנוע "רמה" בר"ג לקרוא לטלפון לשיחה דחופה לגברת ג'ולי אנדרוז – שכיכבה באותה שעה על המסך ב"צלילי המוסיקה"; ובישר לאישה מאושרת שזכתה בפרס – טיסה הלוך ושוב. היא ניסתה לשווא לברר "לאן הלוך ושוב??". כן, גם ההומור היה פחות מתוחכם פעם, והמתיחות של ברקן שיגעו את המדינה.

שנות השמונים: גבר בלי בושה

בשנות השמונים התקדם ברקן עם הזמן והעביר את המתיחות שלו לקולנוע, בסדרה של סרטים שהיו לאחד מסמלי התקופה. "חייך, אכלת אותה" (שביים עם המאסטר השני של הז'אנר, יגאל שילון), "מצלמה בלי בושה", "אוכלים לוקשים", "גברת תפתחי, זה אני" ו"נפגש בסיבוב/בחוף/בספארי/איפה-שלא-תרצי" מחזרו את השטאנצים של ברקן, אבל הקהל היה מאושר. "היינו נאיבים", אמר ברקן בניסיון להסביר את הצלחת הסרטים. ואולי הוא צודק, כי צריך היה להיות מאוד נאיביים כדי לאכול את המתיחות הלא-ממש-מתוחכמות שלו. ואנשים אכלו (אם כי לא פעם עלו טענות על כך שהמתיחות, או לפחות חלקן, מבוימות): איגור הרוסי הענק הפחיד עוברים ושבים, דנוטה הביכה אותם, ומושון התחפש לשיח או לגורילה וקפץ עליהם בהפתעה. הפרודיה שיצרו ב"קומדי סטור" על סרטי המתיחות – "בדיחה-חה-חה עם חיים בלוף" – לא היתה כה רחוקה מהמציאות.

סוף שנות השמונים: גבר גנוב

אין תמונה
ריגש אותנו. ברקן כאבא גנוב

הצלע האחרונה במשולש הקולנועי של יהודה ברקן, לצד הבורקס והמתיחות, היא כמובן טרילוגיית "אבא גנוב". הסרט הראשון בסדרה יצא ב-1987, כשברקן כבר צבר שם של קולנוען מתיחות מצליח, וניסה לשחזר את הצלחתו עם חומר קצת יותר דרמטי – אבל מבלי לוותר על הקומדיה. במרכז "אבא גנוב" עמד הדייג הטברייני שהיה לאגדה, צ'יקו בן דוד (ברקן). צ'יקו גידל לבדו את בנו בן ה-8 בן (בן ציון), ונאבק על המשמורת מול גרושתו (קרן מור), שחזרה לארץ מארה"ב, ועורך הדין הבלתי נסבל שלה, קוגלר המיתולוגי (אורי שמיר), שידע בעיקר לספר בדיחות על טבריינים ולהגיד בתדהמה "אני לא מ-א-מין!" כשהרסו לו עוד חליפה.

"אבא גנוב" היתה דרמה משעשעת ומלאת חום אנושי, שגם אם היא נראית היום מיושנת וחסרת תחכום, אי אפשר להתווכח עם ההצלחה שלה להצחיק וגם לרגש. ובוודאי שאי אפשר להתווכח עם הקופות.

בעקבות ההצלחה הגיעו שני סרטי המשך. "אבא גנוב 2" מ-1989, שעבר ליפו, יזכר לנצח בזכות צניחתו של צ'יקו ממסוק בלב ים, והצליעה הארוכה אל החופה לצלילי "נשבע" של חיים משה. "אבא גנוב 3" מ-1991, שירד לאילת, יזכר בעיקר כסרט הישראלי היחיד שצולם בתקופת מלחמת המפרץ, מה שאילץ את ברקן להחליף את קרן מור ואלונה קמחי (שגילמה את מושא אהבתו, גליה), שסירבו להצטלם תחת אימת הסקאדים, בעירית שלג וחלי גולדנברג.

הרבה מים התאדו מהכנרת מאז שצ'יקו פרש בה רשתות. בן ציון הלך בעקבות אמו הקולנועית וירד לארה"ב; קרן מור צמחה להיות אחת השחקניות המובילות בארץ; אלונה קמחי היתה לסופרת מצליחה; אילנה ברקוביץ', שגילמה את בתה בסדרה, גדלה לדוגמנית, למנחת טלוויזיה ולאשת חיקם של אביב גפן ואריק בנאדו; ואורי שמיר, צ'לן בפילהרמונית בדימוס, עבר להתמחות בערבי זמר. את הספינה של צ'יקו עדיין אפשר למצוא מטלטלת בנמל טבריה. "סבא גנוב" הוא כנראה רק עניין של זמן.

שנות התשעים: גבר מואר

שנות התשעים סימנו את השקיעה בקריירה המשגשגת של ברקן. אחרי "נשיקה במצ"ח" עם מיכל ינאי הצעירה ב-1990, "אבא גנוב 3" ב-1991 ודאחקת מתיחות אחרונה ("גברת תפתחי, זה אני"), הגיע הכישלון הצורב של "מחפשת בעל על ארבע", שהמשיך את הכישלון של "אבא גנוב 3" וגרר את ברקן לפשיטת רגל. גם תוכנית המתיחות "לא דופקים חשבון" נחלה כישלון.

באותה תקופה החל ברקן בתהליך חזרה בתשובה, בעקבות מלחמת המפרץ. קצת מסרים מחב"דניקים, קצת מזל בסקאדים שלא הצליחו להביא להרג המוני ואיזו נבואה מוצלחת של הרבי מלובביץ' שכנעו אותו, והוא החל בהנחת תפילין מדי בוקר, מאז ועד היום. מי שהיה כוכב הולל סטייל אורי זוהר, שירד על צלחות של פרות ים, גמר לא רחוק מזוהר, ולא נוגע יותר בשיקוצים.

שנות האלפיים: גבר בצרות

אין תמונה
חזק בדת. ברקן בחייו החדשים

המילניום הנוכחי מצא את ברקן ממשיך להתחזק, ולחזק את מעמדו כדמות בולטת בציבור הדתי. הוא התחתן בשלישית, ועבר להתגורר במושב הציוני-דתי בית גמליאל. הוא השתתף במסע הופעות בארה"ב מטעם ארגון "ערכים", למען החזרת יהודים בתשובה. סיפור חזרתו בתשובה הונצח בסרט התיעודי "מאבא גנוב לאבא שבשמיים" שהפיק בנו עידו.

כמו כן, פתח ברקן בקריירה של קולנוען גם במגזר הדתי, ויצר סרטים כמו "גבורתו של ילד" ו"כל יהודי זהב", דרמת מתח בכיכובם של השחקנים החוזרים בתשובה גילי שושן ומיכאל וייגל, המציגה את מאבקו של אב משפחה במיסיון נוצרי ואת דרכו לחזרה בתשובה. בקיצור, אתם מבינים את התמה השולטת בחיים החדשים של יהודה ברקן.

אבל במקביל, החלו גם הצרות. ב-2007 נתפס בנו רועי מוכר קוקאין לסוכן סמוי, ונשלח ל-10 חודשי מאסר. התקשורת חגגה על ההזדמנות לייצר כותרות שנונות כמו "בן גנוב", "האבא גנוב, הבן חשוד" וכו'. אם זה לא היה מספיק פיקנטי, נוספה לסיפור הידיעה כי מי שהסגיר את ברקן הצעיר היה הצרכן אסי דיין. עמנואל רוזן ליווה את הסיפור בסרט "אבא גנוב – גרסת המציאות".

עוד לא יבש הדיו על פסק הדין, וכבר נפתחה חקירה חדשה נגד ברקן ג'וניור בחשד להעלמות מס בהיקף של מיליוני שקלים. זה נגמר בכתב אישום נוסף, ששלח את רועי ל-20 חודשי מאסר (שלמזלו רוצו בחפיפה עם העשרה שכבר ריצה).

ב-2008 הגיעו הרשויות גם אל האב. ברקן נעצר גם הוא בחשד להעלמות מס במסגרת הרצאות שנתן בעמותת "ערכים" וברדיו קול חי, והעיתונות שוב חגגה סביב "אבא גנ(ו)ב". בדצמבר 2010 הוגש נגדו כתב אישום על העלמות מס בהיקף של כ-2.25 מיליון שקלים.

2010: אחלה גבר

לצד הטעם הרע שבחקירות המס שהבשילו לכתב אישום, היתה לברקן בסוף העשור הראשון של השנה גם מעט נחת. אחרי שלא כיכב בטלוויזיה ובקולנוע החילוניים במשך כמעט כל העשור (למעט דרמת הטלוויזיה "אהבה בשלכת" ב-2003), חזר ברקן אל המסך בתפקיד החקלאי מהערבה וסב המשפחה ב"פלפלים צהובים", וזכה לשבחי המבקרים. איפה מאיר רוטנברג האבהי והמאופק ואיפה צ'ארלי הפוחז וגבריאל התחמן. נגמרו ימי הבורקס. העם עבר לפלפלים. צהובים.

>> שאלון גבר עם אלעד צפני