מאז פרץ לחיינו לראשונה לפני 20 שנה בדיוק עם "כלבי אשמורת", הפך קוונטין טרנטינו, שמעולם לא למד קולנוע, לאחד היוצרים המגניבים, המופרעים והמרתקים ביותר בעיר הסרטים - והשתמש בכישרון הייחודי שלו כדי ללמד אותנו איך עושים את זה נכון. לרגל הטריילר לדרומון (מערבון שמתרחש בדרום ארה"ב בתקופת מלחמת האזרחים) החדש בבימויו, "ג'נגו ללא מעצורים", הכנסנו שלושה אוהדים שרופים לחדר קטן וביקשנו מהם לבחור את רגעי טרנטינו הגדולים מכולם. את כל מה שהם שכחו, אתם מוזמנים להזכיר בטוקבקים.

כלבי אשמורת: הבתולה, השרלילה ורוח הקודש

סרטי ביכורים של במאים מתחילים בדרך כלל בסוג של קלישאה מקורס מבוא לקולנוע, איזה מזל שטרנטינו לא טרח מעולם להגיע לבית הספר. בפיצ'ר הראשון שלו הוא מחליט לסמן וי כבר בסצנת הפתיחה על כל מה שאסור לפי הספר: שמונה דמויות נטולות כל רקע, דיאלוג ברברני ודיון מעמיק בתיאוריה שמאחורי השיר "כמו בתולה". מסקנות הדיון הן שמדונה נהגה לדלג ממיטה למיטה עד ליום שבו נתקלה במישהו "מאובזר" במיוחד שהזכיר לה את תחושת הכאב הנוסטלגית מהפעם הראשונה. את המונולוג הזה מבצע לא פחות מהבמאי עצמו בסצנת הפתיחה של סרט הבכורה של עצמו, בו הוא מעז לצחוק על מלכת הפופ. כמה מגלומני, כמה מבהיל, כמה הזוי להתחיל ככה קריירה. ואיזה מזל שהוא היה שם כדי לעשות את זה.

ספרות זולה: מבחן הקציצה

לא משנה כמה תנסו להסתכל על התמונה הגדולה בחיים, האמת נמצאת במרבית המקרים דווקא בקטנות. שם הרי נמצא אלוהים והוא, כמו כל גבר אמיתי, לא אוהב חפירות. בספרות זולה, סרט שמתעסק כל כך הרבה בדברי האל, אי אפשר באמת לקבל את התשובות בדרך אחרת מאשר עיסוק במיניאטורי, וכשטרנטינו חופר לנו, זה הופך מיד לקלאסיקה. הנה, תראו איך וינסנט וג'ולס משתמשים בהמבורגרים כדי להסביר למה האמריקאים לא מבינים את האירופאים. לא השתכנעתם? תשאלו את יחזקאל.

ממזרים חסרי כבוד: וד"ש לשושנה

תגידו מה שתגידו על ציר הרשע, לפחות מגיע להם קרדיט על ניסיון. לאורך השנים ראינו כאן מאות גרסאות של טיפוסים שרצו רק להחריב כל חלקה טובה. חלקם הגיעו מכוכבים אחרים, חלקם נשמעו כמו מסכת גז שנתקע לה המסנן, ואחרים סתם ניסו לצחוק באכזריות ויצאו פאתטיים. אבל האמת היא שז'לובים אלימים לא באמת מפחידים אותנו כבר, חטפנו מהם עוד ביסודי. השוס האמיתי הוא מי שמדבר בנועם, ברוגע, הורג אותנו ברכות. הקולונל הנאצי, האנס לנדה, מצליח להוביל בסצנה הזו ברוגע מורט עצבים ובשליטה מופלאה בשפות, את מר לפדיט לכך שיפליל  את עצמו, ויוביל אותו אל קורבנותיו האומללים.

כלבי אשמורת: תיקו מקסיקני

אנחנו עומדים עכשיו במחסן המטונף של טרנטינו רגע לפני שסרט הבכורה שלו, ״כלבי אשמורת״, מסתיים. כבר מהרגע הראשון הבנו שאנחנו עמוק, עמוק בתוך זמן הפציעות ועכשיו התוצאה היא תיקו, תיקו מקסיקני. כל המיסטרים והצבעים מדממים מזמן, מי יותר ומי פחות. מיסטר ווייט מאיים באקדחו על הבוס ג׳ו, בזמן שאדי, בנו של ג׳ו, מחזיר באיום משלו כלפי מיסטר ווייט.

בעולם מתוקן כל אחד מהם היה מוריד את הנצרה לאחור, מניח את האקדח בנרתיק ושומר על שוויון מנומס, אבל אצל טרנטינו זה לא יכול לקרות. אצל הגאון הזה, הליאו מסי של הקולנוע, כולם עולים להתקפה ומפקירים את ההגנה. בסופו של דבר שלושתם מתמוטטים בזה אחר זה על הרצפה, שניים מתים ואחד פצוע אנושות. אם תרצו, ההומאז׳ של טרנטינו לקלישאה שנולדה במערבונים וזכתה אצלו לשימוש גם ב״ספרות זולה״ וב״ממזרים חסרי כבוד״ היא המקבילה הקולנועית ל-3:3 דרמטי בתוספת הזמן. ובסוף מרחץ דמים שכזה, אף אחד אפילו לא מעז לרדוף אחריו בשביל להחליף חולצות בסוף המשחק.

להרוג את ביל: בטח שזה כוחות

טוב שטרנטינו לא הגיע אף פעם למפגשי הכדורגל של שישי בשכונה בשלנו. תארו לעצמכם שהוא היה פוגש את הבכיין של הבלוק מיילל ששוב "לא כוחות", כל ההיסטוריה הייתה משתנה מול עינינו. אבל בזמן שאנחנו סיכמנו בצורה שקטה שאף אחד לעולם לא יבחר את הנודניק ההוא, קוונטין ישב בבית וכתב תסריטים א-סימטריים. מה זה אומר בעברית? שכלה אחת עם חרב חדה וחיבה לכבד יפני קצוץ יכולה לעמוד גם מול 90 נינג'ות צמאות דם, ולהישאר כדי לספר על זה.

ממזרים חסרי כבוד: רגע, רגע, חכו לקרם



אין הרבה דברים בחיים שגורמים לנו כל כך הרבה רגש כמו הציפייה: השעות שלפני הגמר הגדול, הדייט עם הפוטנציאל להפי אנד או הפגישה עם הוגו שטיגליץ. כמה חרדות, כמה תקוות, כמה סרטים מתרוצצים בראש ברגעים האלה כששום דבר עדיין לא ברור וריח הקטסטרופה מרחף באוויר? שושנה דרייפוס, פוגשת בקטע הזה הזו את הקולונל הנאצי שרצח את משפחתה, ונדרשת לשבת מולו לשיחה על קפה ושטרודל. על פניו נשמע די בנאלי, אבל אצל טרנטינו הופכות הדקות מורטות העצבים האלה לקרם דה לה קרם. שיהיה בתיאבון.

ספרות זולה: אופס, נפלט לי

מי כמו טרנטינו, עכבר של תרבות טראש, יודע שהסוד בהומור הוא הפתעה – ולכן הסצנה הנהדרת הזאת, בה השיחה התיאולוגית בין שני הרוצחים השכירים וינסנט וג'ולס על התערבות אלוהית נקטעת על ידי תאונה בלתי צפויה – היא אחת מהמצחיקות בתולדות הקולנוע. ובכלל, נסו לדמיין צחוק מוקלט סטייל "החיים זה לא הכל" אחרי כל משפט שסמואל ל. ג'קסון אומר בדקה וחצי הזו, ותבינו שמה שמתרחש כאן על המסך באמת הוא קומדיית מצבים קלאסית, מכוסה בהרבה מאד דם.

ממזרים חסרי כבוד: שלוש ולהתראות

חשבתם פעם למה מלחמות בקולנוע מתרחשות תמיד באוויר הפתוח? כן, התאורה טבעית ואפשרויות הצילום נרחבות יותר, אבל מאחורי הכל מסתתר אלמנט חבוי: אפקט ההישרדות. כששני צבאות מתנגשים ביניהם, תמיד תהיה האפשרות ליחידים להימלט על נפשם אל האוויר הפתוח ולהינצל. בפאב שנמצא במרתף לעומת זאת? מעט יותר מסובך. כי כמו שאלדו ריין, מנהיג הממזרים (ועכשיו עצרו הכל וצפו שוב בנאום הפתיחה שלו) ציין בחכמה: "לוחמה במרתף טומנת בחובה מספר רב של קשיים. הראשון שבהם הוא שנלחמים במרתף!". בסצנה הזו מתעלק קצין נאצי קפדן על חבורת המורדים בפאב, עד שאחד מהם עושה את הטעות המכרעת ומסמן שלוש בצורה "לא גרמנית". כאן מתחילים הקשיים.

ג'קי בראון: צעד קטן לטרנטינו, צעד גדול לגברים

כמה פעמים בחיים זה קרה לכם? התעצבנתם עליה, החלטתם ללכת, ואז הבנתם שאין לכם מושג מה לעשות לבד? בסצנה הנפלאה הזאת משפילה ברידג'ט פונדה את רוברט דה נירו בקניון ענק בלוס אנג'לס, עד שהוא לא מוצא את הדרך החוצה. בדרך לאוטו הוא סופג לעג קשה, עד שברגע גאוני אחד נשרף לו הפיוז. למרות שאין שום הצדקה לוגית לקטע הזה, ממש אפשר לראות את טרנטינו יושב עם עצמו כשכתב את הסצנה הזאת ואומר: "מה יקרה אם פעם אחת ניתן גם לגבר לנצח? אפילו אם רק לרגע אחד קטן".

קיל ביל: לא לפני הילדים

מהרגע שהכלה לוחצת על פעמון הדלת מתרחשת בחלק הראשון של ״קיל ביל״ אולי הסצנה עם הכי הרבה לב ורגש מבית היוצר של טרנטינו הסוציופת. בין זוויות הצילום המעולות וקרב החתולות המדויק בין הכלה ל"Copperhead", אפשר להבחין בתגובה האימהית של השתיים כאשר הילדה חוזרת מבית הספר. אין שם מילים, רק חמלה. זה אמור היה להיות גדול על טרנטינו, אבל באופן מפתיע הוא צלח את המבחן המסובך והמורכב הזה, שם את הציניות הידועה שלו בצד והעניק לנו רגע של חסד - הפעם מכיוון שמעולם לא חשבנו שהוא מסוגל לו.

ספרות זולה: צעירה לנצח

לחשוב שטרנטינו לא יודע לטפל היטב במין תהיה סברה מוטעית לחלוטין. אז נכון, הזיונים אצלו קצרים, טכניים, חסרי משמעות, אינטרסנטים, נטולי אהבה. ועדיין, יש בהם את הקסם. טרנטינו אולי לא מבין במין, אבל הוא מבין מצוין את שני המינים - כמעט באופן זהה - ובעיקר את המתח התמידי שנמצא ביניהם. הפלירטוט שלא נגמר בין אומה תורמן בנעלי מיה וולאס לבין ג׳ון טרבולטה בנעלי וינסנט וגה, הוא רגע של קסם קולנועי.

מה שהיה יכול ליפול למגירת הקיטש מצליח לקיים דיאלוג מהחיים בין שני ילדים-מבוגרים, שבו הוא מצליח להתגבר על יצרו במונדיאלוג מול המראה, והיא בורחת למקום שבו - כך היא מקווה - לא צריך להתבגר יותר ואפשר להישאר ילדים. "girl, You'll be a woman soon" של ניל דיאמונד נכתב שלושים שנה לפני ״ספרות זולה״, אבל כאילו נכתב במיוחד מראש עבור אומה תורמן ומיה וולאס. וזה הגיוני, כי אצל טרנטינו, כמו שזה רק אצלו, אין כרונולוגיה, אין חשיבות לרצף אירועים. אולי בכלל הוא זה שלחש את המילים לדיאמונד כדי להשתמש בשיר הישן הזה יום אחד באיזו סצנה בלתי נשכחת של איזה סרט פולחן.

כלבי אשמורת: משחקים אותה ואן גוך

מיסטר בלונד מפעיל את הרדיו ומתחיל לרקוד ולזייף את "Stuck in the middle with you". הוא מתקרב לשוטר שכפות לכיסא עם תער בידו. עד היום, 40 שנה אחרי שהשיר הזה נכתב, רבים מזהים אותו יותר מכל דבר עם רגע כריתת האוזן של השוטר ב״כלבי אשמורת״. הרגע הזה הצית אצל טרנטינו, הואן גוך של הבמאים, את הסטייה שלו לאיברים כרותים, כמו זרוע וראש ב״להרוג את ביל״, אצבע ב״ארבעה חדרים״ ועוד. הסצנה הזו - למרות שהיא מקפידה לא לחטט בתוך התנוך אלא מסיטה את המצלמה לעבר נקודה בחלל החדר בזמן החיתוך - היא זו שמיתגה את טרנטינו כאחד הבמאים האכזריים בתעשייה.

ארבעה חדרים: מה תהיו מוכנים לעשות בשביל אלף דולר?

אם אלפרד היצ'קוק וקוונטין טרנטינו היו נפגשים אי פעם למשחק פוקר, אין באמת ספק לגבי מי היה חוזר עם הקופה. בעוד שאמן המתח המקורי תרגם את הסיפור הקצר "האיש מהדרום" לטלוויזיה, בעיקר כדי למתוח לנו את העצבים, טרנטינו הלך "אול אין". בחלק האחרון של "ארבעה חדרים" (החלק אותו ביים), מגיע הבל בוי טד, לחדרו של "האיש מהוליווד", אחרי שהתמודד באותו ערב עם איומי אקדח, מדונה כמכשפה והילדים הנוראיים של אנטוניו בנדרס. החברים של טרנטינו מבקשים ממנו לקחת חלק בהתערבות אכזרית, לה הוא כמובן מסרב. עד שטרנטינו עצמו מצליח לשכנע אותו מדוע בכל זאת כדי לו ללכת על זה. בשלב הזה היצ'קוק היה מתקפל.

ממזרים חסרי כבוד: זה הכל במוזיקה

כל טוראי מתחיל יידע לספר לכם על חשיבות "גורם ההפתעה". רגע מכונן שבו ניתן להכריע קרבות שלמים, לעיתים מבלי להשתמש אפילו בכדור אחד. גורם ההפתעה של טרנטינו לאורך כל הסרט הוא כריסטוף וולץ, אחד מכישרונות רבים אותם גילה או המציא מחדש לאורך השנים. בסצנה הזו עושה האנס לנדה שלו שחמט בלתי נשכח לחבורת המורדים האמריקאים, כשהוא מגלה בדיוק בתזמון הנכון, שהוא שולט בשפה האיטלקית, בניגוד למורדים האמריקאים שרק מתחזים לחיילים איטלקים. ההבעות של המורדים ו"שפת הגוף האיטלקית" בקטע הזה הם לא פחות מגאונות קומית.

קיל ביל: נקמה מצויירת

לכאורה, הסדיזם של טרנטינו בא לידי ביטוי יותר מכל דווקא בסצנת ילדותה של או-רן אישיי, היפנית-סינית-אמריקנית היפהפייה בגילומה של לוסי לו, בפרק השלישי של חלקו הראשון של ״להרוג את ביל״. באנימציית מנגה יפנית מהממת, הוא משפריץ שם דם כמו שלא השפריץ עד אותו הרגע ומאז. הוא רוצה לזעזע, אז הוא מביא סיפור של נקמת גיישה קטנה על רצח הוריה. הכל שם אכזרי, קר, מאופק. העיניים בקושי דומעות, הצווחה איננה נשמעת, רק הדם מספר את הסיפור, אולי כמו בקליפ הראשון של נינט טייב. רגע, אבל זה רק לכאורה.

למעשה, יאמרו ההומנים, טרנטינו בכלל נתן לנו את האופציה לבחון מחדש את המושג ״נקמה״. הרי, איך זה שאנחנו מגיעים לחתונה מהצד של הכלה הנקמנית, אבל לא מסוגלים לסלוח לילדה שאיבדה את הוריה ונקלעה בעל כורחה להיות חלק מכנופייה? ולמה, בעצם, אנחנו מעדיפים את אומה תורמן על פני לוסי לו בקרב החרבות על השלג הצח? ובכן, התשובה מאוד פשוטה: טרנטינו הוא קולנוען אסתטי, לא פילוסוף בעל מוסר. ולכן תסתפקו בתאוות הדם, בחרמנות, בפאראפיליה טהורה. אל תחפשו כאן מוסר או היגיון בריא.

חסין מוות: להתחיל ברגל ימין (ושמאל)

סצנת הפתיחה של ״חסין מוות״ מתחילה בצילום של כפות רגליים נשיות על הדשבורד ומשם, בזו אחר זו, צועדות או נחות כפות רגליים נוספות. קשה לשכוח את השיחה של שני הגנגסטרים ב״ספרות זולה״ על הפוט מסאז׳ של מיה וולאס, כולל הדיון המרתק האם נגיעה בכפות הרגליים נחשבת לבגידה או מעילה באמון. וקשה לשכוח את הניסיון של הכלה ב״להרוג את ביל״ להזיז את אצבעות הרגליים אחרי תרדמת של שנים. כן, לטרנטינו יש אובססיה חריפה לכפות רגליים - במיוחד אם מחובר אליהן הגוף של אומה תורמן - והוא לא מהסס להקדיש לזה זמן מסך יקר.

כולם יחד: התפוח הגדול

כשטרנטינו יהיה גדול הוא כנראה יהיה יצרן טבק או יבואן סיגריות. את הברנדינג כבר יש לו מזמן - סיגריות רד אפל עם הזחל הירוק והמעושן. יש חפיסות ירוקות ויש צהובות, זה מתאים לנשים ומתאים לגברים, מתאים לעשירים ומתאים לעניים. כולם אצל טרנטינו מבקשים, מעשנים ומחזיקים רד אפל. עוד מימי צרפת הכבושה על ידי הנאצים עישנו רד אפל. טרנטינו חושב על הכל, בעיקר על הדמויות שלו. כמו שהם מדברים במעלית על הא ועל דא, מתווכחים ביניהם על טיפים ושירים של מדונה, ככה הם גם צריכים לעשן מדי פעם, כלומר לבקש סיגריות מזן מסוים. לא בא לו ללכת על מרלבורו הנדושה, אז הוא המציא מותג שיהיה לו נוח במיוחד איתו - רד אפל, התפוח האדום. אצל טרנטינו טעם החטא לא יכול היה להיות מתוק יותר.

ממזרים חסרי כבוד: מאחורי הקלעים של גאוות האומה

אפילו ב״גאוות האומה״, הסרט שבתוך הסרט ״ממזרים של כבוד״, טרנטינו חייב לשחק. אמנם כניצב משודרג, אבל משחק. וזה בדיוק טרנטינו; מבחינתו, אם להיצ׳קוק מותר, גם לו מותר, למרות שהוא שחקן די מחריד. האפיזודה ״האיש מהוליווד״ מתוך ״ארבעה חדרים״, הוא ניסיון נואש להיות במרכז העניינים ולגנוב את ההצגה מטים רות׳, הבלבוי. אבל טרנטינו לא משחק תפקיד, אלא מגלם את עצמו - מגלומן, אגוצנטרי, נשק אוטומטי של מילים, בולשיטן חסר תקנה, קשקשן בלתי נלאה. הוא ידבר על קולנוע, אהבתו הגדולה ביותר, באוזני הבלבוי התזזיתי; הוא ידחוף את עצמו בתור צללית על הקיר כדי לגנוב את הפוקוס מברוס וויליס האלים והצעקני; הוא יבקר את הקהל האמריקני בהקשר של ג'רי לואיס ("כל אמריקה קוראת לו גאון בשנייה שהוא ימות"), אבל למעשה – שהוא לא יעבוד עליכם בעניין הזה, שומעים? – הוא מתכוון לדבר על עצמו. וזה בדיוק מה שיפה בטרנטינו: אם הוא לא היה מאוהב בעצמו כל כך, סביר להניח שגם אנחנו היינו מתקשים להתאהב. 

ממזרים חסרי כבוד: נקמה מוגשת חם

‏כשקוונטין היה ילד הוא כנראה לא ממש נכח בשיעורי ההיסטוריה. וכך נוצרה סיטואציה מרהיבה שבה הוא מאפשר ב״ממזרים חסרי כבוד״ לגיבורה הנשית הנוכחית שלו, שושנה, לנקום את נקמת היהודים בנאצים בזמן אמת. בסרט הוא סוגר חשבון עם האמריקנים (טיפשים) והנאצים (אכזריים ומגוחכים) ורק ליהודים הוא נותן את הכוח לשנות את ההיסטוריה. האש שאחזה באולם הקולנוע, הפנים היפות של מלאני לורן על מסך ענק, הטבח בקציני ה-אס.אס, כל אלה חוברים לשיעור היסטוריה פרטי של ילד ששם זין על מה שקרה באמת ובוחר לכתוב את החיים מחדש. 

בנות הזהב: הופעת אורח

היינו יכולים לנסות להוציא משהו פואטי מתוך הסרטון הישן הזה, אפילו משהו כמו "הופעתו הראשונה של ילד הזהב הגיעה אצל 'בנות הזהב'" (חפשו אותו במעיל הזהב בשורה השנייה מאחורי האלביסים), אבל נו באמת, מדובר בסתם רגע מביך ומשעשע של האיש שפשוט אין לו אלוהים. תעבירו לדקה 5:28 ותתענגו על זה.

>> 10 הסצנות הקולנועיות שכל גבר חייב לראות

אחרי כל האלימות הזאת, אתה בטח חייב ויסקי. קפוץ לפייסבוק שלנו ותקבל