סוחר סמים
שאכטה אחת מזה, ואתה חוזר לראות בצבע | צילום: Peter Scholey, GettyImages IL

אומרים שדבר כמוהו לא היה פה מאז ומעולם. שמרגע שהגיע, הזמן כמו עמד מלכת. זה היה החשיש הכי טוב שעבר בעיר, לפחות בדור האחרון. כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו שכפל את עצמו והופיע על-פני הארץ בצורת החומר החום. בתל אביב התפתח שוק שחור שלם סביבו, אבל במקביל הגיעו גם דיווחים מסתוריים ללשכת הבריאות המחוזית. בבית חולים איכילוב הצטבר היקף בלתי סביר של הרעלות במחזור הדם ושל אובדן זיכרון כרוני, אבל אף אחד לא קישר בין הדברים. ולחשוב שמאחורי כל זה עמד ילד בן 15.

סטיב דהן זוכר היטב את הרגע שבו עלה באפו לראשונה ריח החשיש המסתורי. זה היה בלילה אחד בקיץ האחרון, ברחוב תל אביבי סמוך לים. השמועות על הימצאותו של החומר הקוסמי הגיעו לאוזניו של סוחר הסמים דהן כבר שבועות קודם, אבל לראות אותו הוא לא ראה. הלקוחות הקבועים שלו כבר לא רצו להסתפק במנות החשיש הרגילות שהיה מוכר להם, ותבעו לקבל את הדבר האמיתי, ובעבור כל סכום שיידרשו לשלם.

הוא התחיל לפעול. רחרח אצל הספקים הקבועים שלו, וקיבל הבטחות לעדכן ברגע שישמעו על משהו ממשי. גם את המפעילים שלו מיחידת הסמויים המשטרתית עדכן במתרחש, כדי שייערבו את מי שצריך שיתערב במערך המודיעין ויפקחו אוזניים. כן, כזה היה דהן: סטייק מתהפך, אחד שנטמע בקרב שכבות הסוחרים כדי להפיל אותם אחר כך, קונה כדי להפליל, מבקש לתת בדרך הזאת מרגוע לקולות טורדניים שזרמו בראשו מימי מלחמות הכנופיות בניו יורק של ילדותו.

כך נוצרה והתגבשה שרשרת חיפוש מרשימה, מהגדולות שידעה הארץ; מגדר המערכת שבגבול הלבנון בצפון, שם משליך החיזבאללה את הסחורה מעבר לגדר, דרך גבול השלום עם ירדן ועד לעסקי היבוא של שבט אל-עזזמה בגבול מצרים. וכל השרשרת הזאת - המורכבת מאנשי משטרה בלבוש אזרחי ומסוחרי סמים במשקפי שמש מצועצעים - עשתה דרכה פעם למזרח, פעם לצפון, ופעם לדרום, דולקת בעקבות גושים של שוקולד. אדם אחד, שרק עשר שנים קודם עוד למד בישיבה בניו יורק, הכניס מדינה שלמה למרקחה. באותם רגעים הרגיש סטיב דהן שהוא קרוב יותר מאי-פעם להשכין שלווה בתוכו.

ואז, בלילה אחד, משום מקום, זה קרה. דהן שמע מאחד החברים שלו בכפר קאסם, אלה שמהם היה קונה מעת לעת את החומרים שהיה מפיץ, שעסקה גדולה עומדת להתבצע. אף אחד לא ידע בדיוק במה מדובר, ובוודאי שלא הייתה סיבה לחשוב שדווקא הפעם הזאת תהיה שונה ומהפכנית כל-כך. רק דיברו על סובארו 1600 כחולה מטאלית שנת ייצור 1996 עם כנף ימנית דפוקה, שתגיע מהנגב לאזור התעשייה סגולה בפתח תקווה, ושבבגאז' שלה כמה פלטות חשיש. כולה סובארו, אפילו לא ארבע על ארבע חדיש.

דהן עדכן את המפעילים שלו, שגם כך היו תמיד צמודים אליו במרחק הזנקה, וכשהגיעה הסובארו הכחולה-מטאלית לאזור התעשייה, חיכה לה שם דהן, ובמרחק שלושים מטר ממנו, באופן מחשיד כדי תמיהה, עמד רכב משטרתי סמוי עם חלונות מוצללים ולוחית רישוי מוברגת. מהסובארו יצאו שני ילדים בדואים; האחד נמוך עם בייבי פייס ועם פלומת אפרוח במקום זיפים, השני נמוך אף ממנו, עם פני עובר ובלי אף שערה עליהם, שניהם בג'ינס משופשפים ובטי-שרט חיקוי לאקוסט בצבע תכלת. השוטרים חשבו שהם נראים כמו שניים שבעוד שנייה יוציאו מהבגאז' של הסובארו חבית מתכת, שמשייה, קרח וכמויות בלתי נגמרות של סברס. אפילו דהן, שמאז שהושתל כבר הספיק למצוא את עצמו בסיטואציה מופרכת אחת או שתיים, לא האמין למה שהוא רואה.

"אני חליל", אמר בייבי פייס ברגע שהתייצבו השניים מול דהן, "וזה נביל", והצביע על פני העובר. עוד לפני שדהן הספיק להגיב בכלל, הלך בייבי פייס ופתח את תא המטען של הסובארו, ושלף משם פלטות חומות. אחר כך נעמד בייבי פייס מול דהן ותקע בו שתי עיניים עמוקות, שרק הגבירו את תחושת הבלבול של דהן, הושיט את כף ידו הימנית, ואמר: "אם אתה קונה אתה צריך לשלם. אתה מקבל פה משהו מיוחד, לא סתם סחורה, בכל הארץ מדברים על זה. זה נביל הכין, נביל מדען, יום אחד הוא יגיע רחוק. אבא שלנו אומר שנביל התפתח מחוץ לרחם עד שנולד, בגלל זה הוא מיוחד כל-כך".

כמה ימים אחר כך, כשהגיעו התוצאות מהמעבדה האנליטית של המשטרה, התברר שפני העובר הוא כנראה באמת גאון: זה היה חרא של פרות בלי גרם של חשיש בתוכו, וכל הסערה שהתחוללה בתל אביב הייתה בעצם אחיזת עיניים של מכורים שקיבלו חתיכות פלצבו. דהן חשב לעצמו שהחיים יכולים להיות מאוד ציניים.

"אתה קולט? אני משקיע את הנשמה בלהילחם בסוחרי סמים שמרעילים את המדינה, המדינה שופכת הון, אנשים אומרים שזה חומר סוף הדרך, שדבר כזה לא היה פה, ובסוף מתברר שזה הכול שאלה של צבע. חשיש, חרא - מה זה כבר חשוב? אתה מוצא את עצמך מסתכל בעיניים של בן 15 שבחיים שלו לא יצא מהמאהל של המשפחה, ושבלי להתכוון בכלל הוכיח את המשוואה שאנשים מספיק מטומטמים לעשן כל דבר בתנאי שהם חושבים שהוא סם. על ילד כזה צריך לשמור כמו על אתרוג. אחד שלוקח חתיכות חרא והופך אותן לחומר שמפיק מיליונים - אחד כזה הוא גאון, אין מילה אחרת להגדיר אותו. אני קורא לו הסטארט-אפיסט. מדהים, אני אומר לך, פשוט מדהים".

הגיע עם הסוכנות

עישון ג'וינט
רואה? מילה שלי זו מילה | צילום: David Sutherland, GettyImages IL

שבעה חודשים חי ופעל סטיב דהן במחיצתם של סוחרי הסמים, כשהוא מסתתר מאחורי סיפור כיסוי של סוחר סמים שנמלט מארצות הברית, כזה שמחפש מקלט לתקופה, עד יעבור זעם, ובינתיים מנסה להתפרנס. קונה, מתווך, סוחר, מתערבב. כך הם נפלו אחד-אחד, 17 סוחרים בסך-הכול. ילד בן 25 שתשע שנים קודם הגיע לכאן במסגרת הפרויקט הציוני "חץ וקשת", ושהפך לסוכן סמוי כי מישהו ביחידת המפעילים של הסמויים סימן אותו בזכות פני הטפט הנטמעים שלו, וגם כי הזרות שטבועה בו נתפסה כפוטנציאל לסיפור כיסוי מושלם.

שנים אחורה, דהן היה הווייט-בוי היחיד בשכונה ניו יורקית שהיו בה הרבה צבעים והרבה אלימות. בדרך לתפילת הבוקר בבית הכנסת היו מלווים אותו צלילי הירי שבהם קיבלו תלמידי בית הספר את מוריהם.

"השכונה הייתה שטופה במלחמות כנופיות. היו הבלאדס והיו הקריפס, עם בנדנות תואמות - הבלאדס עם אדומות והקריפס עם כחולות - וכל אחד שומר על הטריטוריה שלו. ילדים שחורים עם משקפי שמש ועם שרשראות זהב ששוקלות יותר מהם, ועם כלי נשק שיש להם עליהם שליטה מאוד מוגבלת. ראשי הכנופיות היו בני 24 שלא חיים הרבה שנים מעבר לגיל הזה.

"אני זוכר את עצמי הולך יום אחד בברוקלין ופתאום שומע צרור, וחמישה מטרים ממני נופל אדם לרצפה מרוסס כמו קיר אחרי חתונה ערבית. הרבה קטטות בין כנופיות. דקה מהבית שלי הייתה ה'היל', הגבעה, ושם היו מסתובבים סמים בכמויות שבחיים לא ראיתי. אבל תכל'ס, מה שהביא אותי לשנאה של הסמים היה חבר טוב שלי, שמצא את אבא שלו הנרקומן מת כשהיה בן 4. הוא ישן אצלי בלילה לפני הבר מצווה שלי, ופתאום התחיל לבכות וסיפר לי איך מצא את אבא שלו עם מזרק תקוע ביד, מאובן כמו פסל ועם ריר לבן נשפך לו מהזווית של הפה. הסיפור הזה לא יוצא לי מהראש. זאת הייתה השכונה, ובשלב מסוים אבא שלי הבין שכדי להציל אותי כדאי לשלוף אותי משם, ובגיל 16 הוא שלח אותי לפרויקט 'חץ וקשת'. כך הגעתי לישראל".

בתור חייל מצא עצמו דהן במוקד 100 בשירות המשטרה, מה שאומר שהיה לו מושג כללי לגבי חוסר היכולת של המשטרה להיענות למצוקות האזרחים. כשפנו אליו מיחידת מפעילי הסמויים, דהן פשוט עצם את העיניים והריץ בראש את כל רסיסי המראות שנחרתו אצלו בניו יורק, וזהו. זה היה הגיוס הכי מהיר בתולדות הסוכנים הסמויים.

סוגר מעגל

לפי כתב האישום, מוסא אשקר מיפיע ודקל קריטי מעפולה מכרו לו (בהזדמנויות שונות) 41 כדורי אקסטזי, כדי שצעירי המרכז יוכלו לפזר את המוח שלהם לחלקיקים קטנים, וגם סיפקו לו באופן שוטף חשיש. חודש וחצי אחר כך קריטי ודהן נפגשו בפתח תקווה, והפעם, לפי כתב האישום, זה נגמר ב-25 אקסטות. משם, לגרסת המשטרה, הם נסעו לפגוש בגדרה את רמי כפאג'ה, ויצאו ממנו עם כמה סוליות חשיש. בפעם אחרת, טוענת הפרקליטות בבית המשפט, נסע דהן עם מאור בן-אהרן לכפאג'ה, ויצאו משם עם 94 גרם חשיש תמורת 1,200 שקל.

נגד כל הסוחרים הוגשו כתבי אישום, ועכשיו הם מחכים למשפט. כשהתייצבו בפני החוקרים בתחנת המשטרה ברמלה, הכחישו את המעורבות שלהם בעסקות הסמים. וכשהציגו בפניהם את תמונתו של סטיב, הגיבו חלקם בעצימת עיניים של ייאוש, ואחרים בסינון "בן זונה". רבע מיליון שקל השקיעה המדינה בדהן בשבעת החודשים שבהם עבד תחת כיסוי, כסף שהוצא על שכירת דירה בפתח תקווה, על מכונית, והרבה-הרבה כסף לקניית סמים. "ראיתי את זה כסגירת מעגל. סוחרי הסמים האלה הורסים את המדינה, הם הזבל שאתה רואה על הרצפה כשאתה נכנס לחדר אשפה. כך אני רואה את זה".

איך הופכים לסוחר סמים? המקריות הקוסמית שמלווה את דהן הייתה גם שם. "כמה ימים אחרי שהתחלתי לעבוד, אני יושב לתומי בגן ציבורי בפתח תקווה. עד אז לא היה לי קונקנשן לאף אחד. פתאום אני שומע לידי על הספסל צלצול פלאפון, ואני מסתכל סביבי וקולט שהבעלים של הפלאפון לא נמצא בסביבה. ואני אומר לעצמי, 'סטיב, תפתח את הפלאפון, תראה מי שם'. בגלל שאני טיפוס שמקשיב לבטן שלו, פתחתי את הפלאפון, ומעברו השני של הקו עונה מישהו עם מבטא ערבי. מתברר שהפלאפון היה שלו ושהוא שכח אותו בגן הציבורי, ופחד שמישהו הרים לו אותו ואני הוא המישהו הזה. עכשיו, תראה כמה החיים מתעתעים. הרי בדרך כלל אתה זה שמאבד את הפלאפון או את המכונית ומעברו השני של הקו עונה לך ערבי ששואל אותך כמה תרצה בשבילם. אבל פה זה היה הפוך.

"בתוך כמה דקות הוא כבר היה שם, ולא האמין שלא התכוונתי לגנוב לו את הפלאפון. אז הוא שאל אותי, 'סטיב, איך אני אוכל לגמול לך?' ואני עניתי לו שהוא לא צריך לגמול לי. ככה התיידדנו. הסתובבנו יחד, הייתי אצלו ויצאנו לבלות, ואחרי כמה ימים שאלתי, כאילו במקרה, אם יש לו דרך להגיע למשהו טוב לעשן. הוא חייך כאילו שאלתי אותו אם הוא מכיר מקום לכנאפה, וזהו זה. באותו לילה כבר הייתה לי סוליה. ככה זה התחיל. משם והלאה הכול כבר פעל בשיטה של חבר מביא חבר. כל מי שמכר לי במחיר נמוך יותר, עברתי אליו. הכול הרי עובד במעגלים חברתיים, ומספיק שאתה מכיר בנאדם אחד - ואתה בלופ".

"הרבה דמיון הפעלתי בעבודה שלי. נוצרה לי תווית של גבר חבל על הזמן, אחד שמחבבים. הכול הרי שאלה של איך יריחו אותך, ולי היה שם של אחד שרוצים אותו בתור שותף. את כל מה שלא מקובל - עשיתי. הייתי מגיע, מניח רגליים על השולחן בבתים של אחרים, הייתי חצוף. באתי בקטע של אחד מנוסה שיודע מה הוא עושה. לפעמים הייתי מעיר להם הערות ונותן להם טיפים כסוחר לסוחר. ואתה רואה קטעים שבא לך להרוג אותם".

עוד ועוד עסקות, עוד ועוד הפלות, סך-הכול כמה מאות גרמים של חשיש וקוק וכמה עשרות אקסטות. עד שברגע אחד, בינואר האחרון, כשהמפעילים של דהן חששו שהמושתל שלהם עלול להישרף, הם שלפו אותו מהרחוב, ואחר כך עצרו את החבורה שמכרה לו סמים. זה קרה לגמרי במקרה: אחד הספקים של דהן שאל אותו בצחוק אם הוא שוטר, והמפעילים נכנסו ללחץ.

מסלול הסם

כדורי אקסטזי
בשבילי שש סוכרזית בבקשה | צילום: getty images

פעם בשנה זה קורה, ותמיד בליל קיץ בהיר שבו כוכב הצפון ונגה זוהרים משני צדיו של ירח קטום. עניין של מחזוריות השנים והטבע. נקבת המריחואנה מפרישה שמן סמיך במיוחד, וזה האות שהיא מוכנה. באמצעות השמן הסמיך יפיקו הבדואים של ערבות סיני ושל ערב הסעודית את החשיש המתקתק.

במקביל הם ייקחו את הפרג הצומח בשדות שבהרים ויחרצו אותו במאצ'טה, עד שבינות לחרכים יטפטף לו שרף לבן. מאה ועשרה סוגי פרג יש בעולם, ורק לאחד מהם הסגולה לאופיום. כעבור שלושים דקות של מגע עם האוויר משחיר האופיום, ואז יוסיפו לו הבדואים סיד, כמות יפה של אלכוהול נקי 95%, ימהלו במים, ויערבבו את התרכובת בחום של לא יותר משבעים מעלות, ובשום אופן לא יביאו אותה לרתיחה שתקלקל את התערובת ושתוריד לטמיון השקעה של חודשים ורווחים של מיליונים. אט-אט הופכת התערובת לעיסה, ואחריה מופיעים על המים גושים לבנים כמו בחלב חמוץ. זהו החצץ, ההרואין הנקי. בנסיכויות המפרץ הפרסי משלמים אלפי דולרים תמורת גרם ממנו. "אבקת מלכות" קוראים לו שם, פריט הכרחי באורגיות הפילגשים של האמירים. את החצץ ימהלו אחר כך הבדואים בחומר ערבוב שמורכב מקפאין ומפרצטמול, החומר שיש גם באקמול, ויתקבל ההרואין המוכר מהרחובות, זול בהשוואה לחצץ ומספיק יקר להיחשב לסמל סטטוס.

כשהסם מוכן הוא יוצא לדרך מסלול הסחר, עורק החיים של יושבי המדבר. הוא מועמס על רכבי הארבע על ארבע או על גמלים, ויוצא לעבר הגבול.

"הרואין אפגני מכניס פי ארבעה ממה שישראל מוציאה על טנקים. אתה יודע כמה כסף זה? קילו חצץ שווה 150 אלף שקל. אתה קולט מה השווי של טונה הרואין?" מתמוגג דהן. "החבר'ה של אל-עזזמה מהצד המצרי מעבירים את הסמים לבני המשפחה שלהם מהשבט שבצד הישראלי. אלה הסיטונאים, אם תרצה לקרוא להם ככה. מדובר פה באנשים שיושבים על אלפי קילוגרמים. אני מדבר איתך על עשר טונות חשיש ועל ים של הרואין.

"כשהסמים כאן, הוא מרים טלפון לעשרה אנשים שהם מה שנקרא הספקים הגדולים, ראשי הארגונים. אנשים מטייבה, מראשון לציון, מקלנסווה, מעכו, מחיפה, מלוד, מבאר שבע. אלה אנשים קבועים שאיתם הבדואים עובדים תמיד. הם בתורם יפזרו את הסם ברחבי הארץ, לדרג בינוני שבו כל אחד קונה חצי קילו עד קילו של סם. קשה למשטרה להשחיל סוכן סמוי לדרג הגבוה, כי הטיפוסים האלה כבדים מדי ולא מוכרים לכל אחד. סוכן הוא בן אנוש, הוא בנאדם שיכול לטעות, ואצלם לכאלה אין מצב לטעויות ואין אפשרות לתיקונים. בפעם האחרונה שניסינו לשתול סוכן סמוי ברמות האלה, הוא נשרף ונרצח".

החבר הכי טוב

"אני נכנסתי לרובד של אלה שמחזיקים כמויות של רחוב ושל שטח. אני מדבר איתך על 25-30 פלטות חשיש, כל פלטה מאה גרם, כל פלטה 15 אצבעות, כל אצבע 200 שקל. מדובר פה על אזור ה-80 אלף שקל, ואת זה מוכרים בשבועיים, מקסימום חודש".

"כל סוחר ביניים כזה הוא חשבונאי שמחזיק עובדים, ושמשלם משכורות, כלכלה, רכבים, מירס. הוא עובד כמו סוכן ביטוח. יש לו מתווכים שהתפקיד שלהם לאתר קליינטים. אתה הולך למסיבה, ושם יש קבוצות של ארבעה-חמישה חבר'ה שבאים יחד; אחד מהם מכיר אותך, ומבקש שתארגן לו ולחברים שלו משהו לעשן, ומפה לשם אתה בפנים".

דהן היה מונע מתאווה בלתי נשלטת לסגור מעגל, כמו רדוף שמבקש נקמה על זיכרונות שנות הילדות שלו, עד שהוא אומר שלא הרגיש פחד. צעיר מספיק כדי להיות מתוכנת מספיק ומשוכנע בלהט עיוור בצדקת המלחמה המוסרית שלו. עד כדי כך משוכנע, שגם העובדה שתפקד למעשה כשטינקר לא הטרידה אותו מצפונית. מבחינתו, הוא פעל נגד עבריינים, ועבריינים דינם אחד. היום הוא כבר שוטר רגיל והסיפור הזה מאחוריו, כמעט מודחק. הוא התחבר אליהם לרגע, כדי לדפדף אחר כך לפרק הבא. מקסימום עד הרגע שייקרא להעיד במשפט, ואז יצטרך להסתכל להם שוב בעיניים.

"אין לי אשליות לגביהם. חלקם יחזור מהר מאוד לפשע, ואז הם יצטרכו לחטוף שוב, עד שיבינו. ואולי באיזשהו מקום אני גם קצת פיתחתי במובן הזה יחס אבהי כלפיהם. היחסים שלי איתם הפכו מהר מאוד לקרובים מאוד. אולי בגלל ההתנהלות המאוד חצופה שלי, אולי כי הקרנתי להם מקצוענות הם הרשו לעצמם גם להיפתח אליי רגשית. עד כדי כך התחברנו, שבהרבה דברים הם היו נפתחים אליי. היו ישנים אצלי, מספרים על הבגידות בנשים שלהם, והיה אחד שישב אצלי לילה אחד, בכה ואמר לי שחבר כמוני לא היה לו. אפילו את אשתו ואת ההורים שלו הכרתי, ארוחות ערב אכלתי אצלם; בחיים אחרים היינו הופכים לחברים הכי טובים זה של זה. אבל החיים לא אחרים, ואני אמרתי לאותו אחד שישב ובכה לי על אשתו, שהוא חייב לקחת את עצמו בידיים, שמשפחה ואישה לא מפרקים, ובמוח שלי אני מריץ את מה שהולך לקרות לו בעוד כמה שבועות, כשאני אפיל אותו.

"זה כואב, ברור שזה כואב, אבל חשבתי לעצמי שזה לטובתו, כי אולי ככה הוא ישנה כיוון בחיים שלו, אחרי שייענש, ויחזור לאשתו ולילד שלו. הוא עוד יודה לי על זה. זה מה שאני אומר לעצמי גם היום. ככה אני מרגיע לעצמי את המצפון".

shadmi911@013net.net