אפשר היה לצפות מברנדון וולש, סמל הווייט טראש של עשור שלם, לגלות קצת יותר אמפתיה לשיער בלונדיני. אחרי הכל, הוא הסתובב עם סמלי בוורלי הילסיות עתירי חמצן כמו סטיב ואפילו עשה, בעונות הלא רלוונטיות של הסדרה, את קלי טיילור, שהשיער השחור היחיד שהיא הכירה היא הייתה צריכה לדוג מבין השיניים. אבל לא. ג'ייסון פריסטלי, הוא ברנדון וולש לכל מי שראה טלוויזיה אחרי בית הספר בשנות התשעים, לא סובל בלונד. איך אני יודע? כי הוא בילה פעם לילה שלם – והר של קריסטל – בלספר לי כמה השיער שלי מכוער.
למה תמיד כדאי לבוא עם חברה
לוס אנג'לס היא עיר די מחורבנת. אבל בהוליווד גדולים הסיכויים שתראה איזה כוכב הוליוודי ברחוב, ולכן, כשמיליונר יהודי הזמין אותנו לטייל איתו שם, קפצנו על ההזדמנות. שבוע לפני כן היינו על אי בפיג'י, אני וחברה, ובהינו בסטודנטיות שבילו את הספרינג ברייק כדי להשתכר ולהשתזף טופלס. המיליונר החטיאר פגש אותנו שם, התרשם עמוקות מהנתונים השופעים של החברה שלי ודרש שניצור איתו קשר ברגע שאנחנו נוחתים בלה לה לנד – משום שהוא מפוצץ בכסף ורוצה להראות לנו את העיר (ולידידה שלי אפילו יותר מכך).
שבוע אחר כך אנחנו נוסעים ברחובות לוס אנג'לס במרצדס מפוארת, מנסים שלא להקשיב לסיפורים המשעממים של המיליונר האקסנטרי, שמדבר ומדבר. אז הוא זורק יציאה שעד אז לא נשמעה משמעותית.
"בא לכם לקפוץ לבית של חבר שלי? כדאי לכם, הוא שחקן מפורסם".
לא היססנו לפקד עליו שיתניע. ועם זאת השחקן המפורסם-עלאק התגלה כמייקל ביין, ההוא ששיחק את מי שנלחם בשוורצנאגר בשליחות קטלנית 1, הופיע בפריצה מאלקטרזף ומאז עושה בעיקר חלטורות כושלות.
למה כדאי לבקר כוכבנים כושלים
קצת מאוכזבים, הגענו לבית הנוצץ שלו אי שם באזור ווניס ביץ המדהים, בית טיפוסי של טחון אמריקאי עם יותר מדי זמן פנוי וקוק במגירה. אחרי שהחטיאר הציג אותנו כאורחים שלו מישראל שבאו לבקר, והתיישב לקשקש איתו על כל מיני בולשיט, נשמע לפתע צלצול בדלת.
"זה בטח ג'יסון", אמר ביין לחטיאר, "הוא אמר שהוא יקפוץ אחרי הראלי".
בלוס אנג'לס, השם ג'ייסון נפוץ כמו מסרק שפמים בכפר ערבי, אבל עדיין משהו באינסטינקט שלי גרם לי לדפוק קפיצה מהספה כאילו התיישבתי על אסלה קפואה. "איזה ג'ייסון?" דרשתי לדעת.
"חבר", אמר ביין. "ג'ייסון פריסטלי. הוא גם שחקן".
והשמוק הכושל פולט את זה בנונשלאנטיות, כאילו עכשיו חבר שלו עוזי מפלורנטין בא לקפה בצהרים. קפצתי בהתלהבות וטילטלתי את החברה שלי כאילו היא עציר פלסטיני. אנחנו עומדים לפגוש את ברנדון וולש!
שתי דקות לאחר מכן הדלת נפתחת ומולנו ניצב, חי, בערך גם נושם, ג'ייסון פריסטלי: גמד, עטוי זקן ג'ינג'י שנותן לו לוק של אשכנזי שחזר מטיול במזרח, חובש כובע ראלי לראשו ומבט זועף בעיני התכלת שלו, שהיו בערך הדבר היחידי שבאמת הזכיר את הדמות של ברנדון.
מיותר לציין שג'ייסון או ברנדון הוא לא ממש האיש הנחמד והחביב שפגשנו באותו לילה גשום בפאתי וניס ביץ'. להפך. בישרתי לו שאני מעריץ שרוף שלו ושל הסדרה, אפילו שיקרתי ואמרתי שהיה לי פוסטר שלו בגיל שש עשרה. הוא הסתכל עלי כאילו אני חולה במחלת עור מדבקת במיוחד ושאל אותי, "אתה מטומטם או מה? אין לך חיים?"
למה כדאי להחזיק וודקה בפריזר
אדון ג'יסון לא בדיוק התרשם מהנוכחות של שני טפילים מישראל בדירה של החבר שלו. הוא החליף כמה מילים עם המארח שלנו, ניגש לדלפק המהודר שישב בסלון, ביקש ממר ביין שיוציא לו את הוודקה מהפריזר ושלף שקיץ תפוחה של קריסטל מתקתק מהכיס.
החברה שלי ואני החלפנו מבטים. לא הספקנו להגיד 90210 והנה הפריסטלי יושב ומסדר שורות עם כרטיס האשראי שלו. (נדמה לי שזה היה אמריקן אקספרס, אבל אני לא בטוח). לג'ייסון הייתה שיטה: הוא היה דופק שורה ומקפיץ שוט של וודקה לסירוגין, מה שנקרא סנאפשוט. דילן מקי היה מתהפך בקבר.
לקח לו עשר דקות של הרחבת נחירים כדי להרגע. אחרי זה הוא אפילו הזמין אותנו לנסות מהחומר המשובח שלו. זה פחות עניין אותנו, אנחנו רצינו לדבר איתו על ימיו בסדרה: אז מה שלום ג'ים, ברנדה, נאט. אתם עדיין בקשר וכאלה?
"תגיד לי", הוא ירה, "אתה גם מטומטם וגם מכוער? חשבתי שבישראל יש אנשים עם שכל. הם לא ממש מענינים לי את התחת ואין לי מושג מה אתה רוצה".
אבל ככל שעלתה הסטלה, הבחור נפתח. הוא התחיל לספר על הגירושין המכוערים שהוא עובר, על כמה היא זונה ואיך היא שותה לו את הכסף, סיפר לנו איך הוא זיין מעריצה, שיעמם אותנו עם ברבורים על מרוצי הראלי הלא מעניינים שלו.
שקית הקריסטל הלכה והתרוקנה לה, ואיתה גם בקבוק הוודקה. ברנדון היה גמור מהתחת. הוא דיבר בלי הפסקה על כמה שאני מכוער עם הצבע הבלונדיני בשיער שלי, סיפר לי כמה הוא שונא אנשים שצובעים את השיער לבלונד, וכמה אני נראה כמו תחת. הוא שאל אותי אם בא לי להצטרף אליו לצילומים של סרט חדש שהוא מצלם במיאמי, אם הבחורות בישראל הן כוסיות כמו שמספרים ומה דרוש בשביל לקחת את הידידה שלי לחדר השינה. (כלום, רק תבקש).
למה לא כדאי לשלוף מצלמה בהוליווד
בשלב מסוים הרגשנו כמו סחבקים במילואים. אני עוד תכננתי איך אנחנו ממשיכים לקרוע את הערב במועדונים של אל-איי, אני, ברנדון ושקית הקריסטל. החלטתי לתעד את הרגע באיזה צילום קטן להראות לחבר'ה בבית, אבל אז התהפך לו הפריסטלי, זינק על המצלמה וצרח לי באוזן מטווח אינטימי, "תעיף את הזבל הזה מפה עכשיו! נראה לך שתצלם את זה לאיזה מגזין ותעשה עלי כסף?" החטיאר שהביא אותנו לזירת הפשע הכריז שהגיע הזמן להתחפף ובוא נגיד שלום יפה לכולם כי הוא מסיע אותנו הביתה.
וכך הסתיים לו הערב הקסום שלנו עם ברנדון, לא לפני שאני הבטחתי לעשות משהו עם השיער הדוחה שלי והוא הבטיח לארגן דאבל דייט עם החברה שלי וברנדה בשבוע הבא. כל אלו היו הבטחות כוזבות, אבל פריסטלי נתן לי במתנה את כובע הראלי שלו ואת השטר המגולגל של עשרים דולר שבילה את הערב בערימת קריסטל ובאף שלו.
כנראה שאני יכול להכריז בפני האומה שברנדון וולש הוא לא מה שחשבתם, שהוא גמד סתמי, מסומם ובעל כריזמה של דילר במתחם התחנה המרכזית, ושהתנפץ לי החלום, אבל לא. ג'יסון פריסטלי האמיתי הוא כל מה שרצינו שהדמות של ברנדון תהיה: אמיתי, כנה, זרקן ובעיקר מסומם שלא שם זין על כלום. ולחשוב שהשאפות בתיכון העדיפו את דילן הדלוח עם המצח הבלתי נגמר על האיש המגניב הזה.
כשחזרתי לארץ אשכרה קניתי פוסטר של ברנדון ותליתי בבית. בימים גשומים אני מתכרבל מול פרק של בוורלי הילס המקורית עם בקבוק וודקה, שטר של 20 דולר והר של סוכרזית. רק בשביל לשחזר את החוויה.