די, נמאס לנו. באופן כללי אנחנו אנשים די רגועים כאן בערוץ, אבל יש לא מעט מקרים מרגיזים בחיים שאנחנו פשוט לא יכולים לעבור עליהם יותר בשתיקה. נמאס מהאינטרנט האיטי, נמאס לקום עם פטישים בראש אחרי לילה של אלכוהול והכי נמאס מהפקקים הנוראים האלה בדרך לעבודה. הנה הדברים שמאוד היינו רוצים שיעלמו לנו מהחיים:
חיבורי אינטרנט איטיים
כל מי שאי פעם ניסה לראות סרט פו...סליחה, סרט טבע בסטרימינג מכיר את התופעה הארורה הזו: הפס שמסמן את משך הסרט מתחיל להזדחל מכיוון שמאל לימין בקצב התקדמות שיחות השלום עם הפלסטינים. ככל שחולפות הדקות אתה מבין שהתאומות הבלונ...אהמ, דובי הקוטב אותם חלמת לראות כל היום יישארו בגדר חלום רחוק, ועוזב את האתר בזעם. בהזדמנות הזו אתה פותח את תוכנת השיתוף שלך ומגלה שנותרו רק עוד שבועיים, 5 ימים, 8 שעות ו-42 דקות עד שהפרק הבא בסדרה האהובה עליך ירד. קצת סבלנות, מה בוער לך?
הנגאובר
אנחנו לא אידיאליסטיים, באמת, יש לנו את היכולת להבין את הזכות לקיומם של סוגים רבים של דרעק ביקום, מי אמר שהכול צריך להיות ורוד כל הזמן? אבל למה לעזאזל להפוך גם את האסקפיזם הטבעי היחיד בעולם הזה לסיוט. אם לרגע אחד בא לנו לשכוח מהעובדה שזול יותר לקנות תכשיטים בשאנז אליה מיוגורט בסופר, אם בא לנו להתרחק מארדואן ואחמדיניג'ד ולשכוח מהעובדה שניתקו לנו את המים, למה אנחנו צריכים להיענש גם על זה? למה אי אפשר לקום בבוקר, לנשק את הבקבוק ולספר לו כמה נפלא הוא היה אתמול בלילה, מבלי להזדקק לאספירין?
חניות
מדהים לגלות מה כבר הצליחו להמציא בעולם הזה: טילים חכמים יכולים לדפוק לכם בחלון, לדרוש תעודה מזהה ואז להתפוצץ, לוויינים מנווטים אתכם בדרכי עפר לא סלולות אל גני אירועים ורשתות חברתיות מאפשרות לנהל מערכות יחסים שלמות מבלי לקום מהכורסא. אז למה איש עדיין לא הצליח לחשוב על פתרון לעניין הטריוויאלי הזה? מדרכות כחולות-אדומות, שחורות-אפורות, בורדו-פסים ותכלת שמיים, וכל אחת מהן אסורה לחנייה. אם היינו רוצים ללכת חמישה קילומטרים עם בגדים לא נוחים באמצע הלילה, היינו מתנדבים למילואים.
ניידים בקולנוע
בואו נהיה רציניים לרגע: מה הקטע עם העניין הזה? כולכם מנתחי מוח כוננים בתל השומר? אתם לא יכולים לעזוב את הדבר המסנוור והמציק הזה לשעתיים ולתת לראות סרט בשקט? לא מספיק ששילמנו את שכר הדירה החודשי שלנו על כרטיס וקצת פופקורן, עכשיו אנחנו צריכים לסבול כי אתם חייבים לעדכן את החבר'ה שאתם "צ'קד אין סינמה סיטי?", יש לנו חדשות בשבילכם: זה מעניין להם את התחת. בכלל, כל אינפורמציה חסרת חשיבות שתשלחו להם עכשיו תהיה חסרת חשיבות באותה מידה גם כשתצאו מכאן. אגב, השעה היא בדיוק מה שהייתה כשבדקתם לפני חמש דקות.
מוקדי שירות לקוחות
הנה הזדמנות מצוינת לעצור לרגע של עברית: מהי המשמעות של "שירות לקוחות"? רמז, התשובה נמצאת בתוך השאלה. אז אם אתם אמורים בעצם לתת לנו שירות, בדרך כלל כמענה על מוצר/שירות דפוק שרכשנו מכם, למה זה אמור לעלות לנו בהתמכרות לפרוזאק? אנחנו יודעים שאף פעם לא יצא לכם לחשוב על זה (או על כל דבר אחר לצורך העניין) אבל תתפלאו לגלות שכשלקוח עצבני נתקל במוזיקת המתנה שחוזרת על עצמה 600 פעם ברצף, הוא עלול שלא להיות נחמד במיוחד כשתחליטו לענות בסוף. אנחנו גם לא ממש אוהבים לגלות ששילמנו על דברים שלא ביקשנו, לא קיבלנו דברים ששילמנו ושהנציג הוא נער מתבגר שמתקשה לחבר שני משפטים שלמים.
נשים שעוקפות אותך בכביש
נשים יקרות, אנחנו פונים אליכן מעל הבמה החשובה הזו מתוך הכרה בעובדה שאתן המין החכם יותר מבינינו: אנא, הפסיקו לעקוף אותנו בכביש. אתן מבינות? בשיעורי ביולוגיה לא סיפרו לנו את זה, אבל במוח הגברי קיים עצב נסתר ורגיש במיוחד המותאם לנהיגה. ברגע שהוא מזהה מכונית של אישה שעוקפת אותו, הוא מנתק את שאר המוח מכל מחשבה רציונאלית ומשגר פקודה אחת ויחידה: "תן גז, מטומטם". תחושת הזעם הבלתי נשלטת הזאת עלולה לסיים נהיגה שגרתית לחלוטין במפגש חסר רחמים עם קיר בטון. לכן אנא, גלו התחשבות, אנחנו מבטיחים להחזיר לכן על זה בעתיד. תודה.
פקקים
מכל הדברים הנוראים בעולם, זה ללא ספק אחד המובילים מכולם. כי ברוב המקרים האחרים אפשר פשוט לחטוף ג'ננה: לצאת מהקולנוע, לטרוק את הטלפון לנציג המעצבן (ואז להיזכר שאתה בעצם צריך אותו ולהתקשר שוב), לראות סרטים בבית. אבל מה עושים כשאתה תקוע באמצע איילון ונוסע חצי קמ"ש? הדבר היחיד שנותר לך הוא להטיח את הראש בצפצפה עד שתשכח לאן אתה נוסע ואז תפסיק להילחץ מהעניין הזה של מתי להגיע.
פרשני ספורט
עד לפני כמה שנים, צפייה באירוע ספורט מוביל הייתה חוויה. יכולנו להגביר את הווליום, ליהנות משירת הקהל, אפילו לשמוע את הצליל הנפלא של כדור שפוגש את הרגל. אבל כל זה נגמר ביום שבו החליט מישהו למעלה שכולנו איננו אלא טרולים, שזקוקים לפטפטן בלתי נלאה שיסביר לנו את מהלך האירועים. בתחילה הסיפור הזה עוד היה נסבל, פרשנים היו אנשי מקצוע, כאלו שענו בקצרה כשפנו אליהם ולא הפריעו למהלך המשחק. היום? היום הם צועקים על המאמן, מקללים את השחקנים, מבקרים את הקהל וצועקים עליך שתפסיק לדבר כבר עם החבר'ה בבית כי הם לא מצליחים לשמוע את עצמם מדברים.
והנה עוד כמה שמביאים לנו את הקריזה:
אנשים מסריחים באוטובוס
אנשים מסריחים במעלית
אנשים שיושבים עם לפטופ בבית קפה סתם כי אין מה לעשות
אנשים עם סיסמא לרשת האלחוטית
לדרוך על מסטיק
לדרוך על קקי
לדרוך על קקי ואז לנגב את זה ולדרוך על מסטיק
בחורות שאומרות לך שהן "לא כאלה" כשברור שהן "כאלה"
ממירים "חכמים" שעוצרים עשר דקות לפני סוף ההקלטה
אנשים שהולכים במסלולי אופניים
אנשים שאוכלים בננה בקול רם
אנשים שלועסים מסטיק כמו פרות
בחורות שרגע לפני שאתה גומר אומרות לך "תגיד לי כשאתה גומר"
בחורות שאומרות לך "תגיד לי כשאתה גומר", רגע אחרי שאתה גומר
נהגי מוניות ששוברים דיסטנס
אנשים שמעשנים במקומות ציבוריים
לגלות שהקופון שלך פג תוקף מחר, ואין לך זמן ללכת מחר
לעשות כלים
לפנות את המשולש אחרי שעושים כלים
שנגמר הנייר טואלט, ומשום מה בפעם הבאה כשאתה בא לשירותים עדיין אין נייר טואלט
לפתוח את המקרר ולראות שאין חלב, ולהגיד סבבה, אני אשתה קפה שחור, ואז לגלות שאין קפה שחור
להילחץ ששוטר עוצר אותך, למרות שלא עשית כלום
שכל מי שקרא כתבה על פטריות בכלכליסט מחזיק מעצמו עכשיו כאילו יש לו תואר בביולוגיה
בירוקרטיה
לתקוע את הזרת של הרגל במשקוף
תכניות לייפסטייל בבוקר
התור הארוך בקופת "10 פריטים" בסופר
אנשים קטנים שמטילים צל גדול
אנשים קטנים
אנשים
>> הדרכים הטובות ביותר להוציא עצבים
שכחנו משהו? תרגישו חופשי להוסיף בטוקבקים. את המיטב נאסוף ונשמור לחלק ב' של הכתבה החשובה הזאת.