האם מסכות האב"כ בדרך לקאמבק? תלוי את מי שואלים - את המתריע הלאומי בנימין נתניהו, או את המרגיע המפתיע מאיר דגן; את האירופאים הסבלניים, או את אחמדינג'אד המאיים. בכל מקרה, אם לא מסכות (והרי ממילא, כך מספרים לנו, אין מסכות לכולם), אנחנו יכולים להיאחז, כרגיל, בנוסטלגיה. היום (17.1) מלאו בדיוק עשרים שנים לפרוץ מלחמת המפרץ הראשונה ולתחילת תקופה ארוכה בה חדרים אטומים היו חלק בלתי נפרד משגרת חיינו, כמו גם אזעקות, מסקינטייפ והבאבא בובה. היה לחוץ, היה לא נעים, אבל תודו שאתם מתגעגעים.
הנה חמישה דברים שדווקא היינו שמחים להחזיר לחיינו:
"זהו זה" ו"העולם הערב": פעם היתה כאן קומדיה. פעם היתה כאן סאטירה. פעם היתה כאן מלחמה, והמוזות לא שתקו – הן מכרו סרטי בידוד במאה שקל. גם אם דוד שלח אתכם. מלחמת המפרץ, שתקעה אותנו שעות ארוכות בבתים, הייתה שעתו הגדולה של המסך הקטן, שסיפק מעט מאוד אפשרויות באותם ימים: הערוץ הראשון שרק התחיל לראות את התחרות, הערוץ השני שעדיין שידר שידורי ניסיון, וכבלים לברי המזל שיכולים היו לראות את הטילים על בגדד בשידור חי בסי.אן.אן. במציאות הזאת, עלו ופרחו שתי תוכניות שנתנו לאזרחים החרדים את כל האסקפיזם שצריך; "זהו זה" ידעה את ימיה היפים ביותר עם פעלולי הגימטריה של הבאבא בובה, החוכמות של ספסל הזקנים, והרטינות של ארווין "עצבן". "העולם הערב", האחות הפרועה והאנרכיסטית, הולידה דמויות קאלט כמו משה המבודד, נציג הסוחרים האופורטוניסטים, ובסאם עזיז, שגריר עירק בישראל. ההומור (במיוחד של "זהו זה") נראה היום מיושן, אבל היינו שמחים לקבל שוב תוכנית טלוויזיה מרכזית שמגיבה למציאות כמעט אונליין כמו "זהו זה", או לקבל את אברי גלעד וארז טל כמו פעם, מחוץ לחליפות, מצחיקים, משוחררים וטראבל מייקרים.
החדר האטום: חוויה שאי אפשר לשחזר. שקט, בדידות, ניתוק כמעט מוחלט מהעולם החיצון – למעט מרקע טלוויזיה או מקלט רדיו שמודיע על "שרב כבד" וחזרה לשגרה. אבל מי רוצה לחזור לשגרה? תנו לנו לשבת בחדר, אטום לטרדות היומיום, לטלפונים מהבוס ולמכתבים מהעירייה, לנמנם ולפתור תשבצים. כל בית צריך חדר אטום.
הגל השקט: כמה רעש, כמה ברברת, כמה קשקשת. בחדר האטום, אתה לומד להעריך את השקט. ועל הרקע הזה צמחה ההמצאה המופלאה של "הגל השקט" – רדיו שלא משדר כלום מלבד שקט, עד שמגיע נחש הצפע. מבריק! אפשר לסדר משהו דומה בטלוויזיה? אולי מסך שחור שיתן התראה כשפורץ השלום?
עריקים באילת: מלחמת הלוויין שהתנהלה בצלה של מלחמת המפרץ היתה המלחמה בין "הפטריוטים" ל"עריקים" – אלה שנשארו בתל אביב, ואלה שנמלטו ממנה. צ'יץ', ראש עיריית תל אביב, הוביל את המאבק באלו שכינה "עריקים". אז זו היתה תופעה מעוררת מחלוקת, אבל היום יכול להיות לה אפקט חיובי – מצד אחד, אילת תפרח, המלונות ישגשגו, והפליטים יוכלו ליהנות מחופשה בראש שקט; ומנגד, תל אביב תתרוקן קצת, עם קצת פחות פקקים וקצת יותר מקומות חניה. הרי הממשלה רוצה לעודד את ההגירה לפריפריה, לא?
נחמן שי: דווקא עכשיו, כשלתפקיד דובר צה"ל מונה לוחם עז נפש, בוגר סיירת מטכ"ל, מותר להתגעגע לשיק הגיקי של נחמן שי, שהתמזל מזלו לכהן במשרה בדיוק בזמן הנכון, ולקנות לעצמו תהילה שהובילה אותו עד לכנסת. למרות שנראה כמו חנון שחוטף שמיכה מהאלופים בישיבות מטכ"ל, נחמן הפך לגיבור לאומי כשהרגיע אותנו מדי יום בעצות פולניות כמו "שתו מים". וזה עבד. בימים של ראש ממשלה לחוץ יותר מאזרחיו, ושר חוץ שמתגרה בכל מה שאפשר, היינו יכולים להיעזר במנהיג ציבורי שיגיד לנו "תירגעו. שתו מים".
והנה חמישה דברים שעדיף להשאיר כזיכרונות מודחקים:
ערכות מגן מעוצבות: בימים שבהם לכל אזרח היתה ערכת מגן צמודה, לא עבר זמן רב טרם יצא צו אופנה ברור שחייב את עיצובן של הערכות. וכך את מקומן של קופסאות הקרטון הפשוטות תפסו במהירה קופסאות עטופות, מנויילנות, צבועות, מאוירות, מעוטרות, עם סטיקרים וקישוטים. אני יודע שאתם מתים על אקססוריז, אבל זה אקססורי אחד שאפשר לוותר עליו.
זיהום נפט במפרץ הפרסי: תודה רבה, אנחנו לא צריכים מלחמות ורודנים חסרי אחריות, אנחנו מסתדרים לבד. תסתכלו על מפרץ מקסיקו.
סדאם חוסיין: מי צריך את סדאם? האם חסרים לו יורשים? האם אין מי שיתפוס את מקומו כעריץ אכזר? שיתעלל בנתיניו, שיפלוש למקומות לא לו, שיתגרה באמריקנים? ודאי שלא. יש לנו מספיק. דיקטטורים מטורפים לא מתים, הם רק מתחלפים.
יוסי מימון: כוכב נולד עוד לפני שנולד "כוכב נולד". מימון, אם שכחתם, אחראי לשיר הבלתי נשכח "אדון סדאם (יא מיטומטם)", עם שאר חרוזים כמו "אירן" ו"אמריקן" והפזמון החוזר "בום בום בום". היום, בעידן היוטיוב, הוא היה יותר גדול מג'אסטין ביבר. תודה לאל שזה קרה לפני.
ביבי: לא רק נחמן שי ונורמן שוורצקופף. גם ביבי חייב את הקריירה שלו, במידה רבה, לסדאם חוסיין. ישראל היתה צריכה הסברה, וביבי, סגן שר החוץ, הסביר אותה במרץ ובכשרון. אם מישהו שואל היכן התחילה תופעת ביבי, הוא יכול לחפש אותה שם, במלחמת המפרץ, שהצמיחה לנו מנהיג עתידי. חבל. בתור מסביר הוא דווקא היה לא רע.