פעם ראשונה בחיים שאני חופשי, כשזה מצד אחד נחמד ומצד שני ההיפך המוחלט. מצד אחד, פתאום חוזר החופש לחשוב, לחלום ולהיזכר בשאיפות שקצת היטשטשו להן בכל העשייה וההליכה במסלול הזה שבו כולנו, מיוחדים אחד אחד, צועדים בו. מצד שני, זה בדיוק הרגע שבו מבינים שהגיע הזמן להיות רציניים – הרגע בו אתה קולט שגם אם אמרת כשהיית קטן שאתה רוצה להיות אסטרונאוט, זה כנראה – ממש כנראה – לא יקרה. אצלי, אגב, נדמה לי שזה היה עשיית סרטים. ובכלל, למי יש זמן לחלומות. צריך להתקיים, ולהתפרנס, ולסמן וי על כל מה שצריך לעשות.
החופש הגיע רק עכשיו, אגב, פשוט כי סיימתי לסמן וי. כל המסגרות המחייבות וגוזלות הזמן הסתיימו להן – תיכון, צבא, לימודים, התמחות – ועכשיו פתאום יש צומת, שבה נדמה לי שחוץ ממני (מיוחד ככל שאהיה) נמצאת שכבת גיל שלמה. כל מי שנמצא אי שם בשנות העשרים שלו צריך להחליט האם להפסיק לרדוף אחרי החלומות הגדולים כי "התבגרנו". כי מכניסים לנו לראש, או שאנחנו מכניסים לעצמנו, שכולנו בני אדם ממוצעים. כי תמיד יש משהו לעשות, והתוצאה היא שאנחנו אומרים לעצמנו שנשלים את החלומות אחר כך. יש זמן בחיים האלה. גם אני אכתוב את התסריט של סרט הדרמה הסוחף שלי כשיהיה זמן. הקובץ מונח לו על הדסקטופ כבר חודשים. מילים: 0. אין זמן.
בין המציאות לפנטזיה
כרגע אני מובטל, ותוך כדי לימודים משפטיים מעיקים לבחינות הלשכה אחרי שנה של התמחות. זאת הסיבה לאבטלה, וגם הסיבה לחופש. שאלוהים ישמור, תחושת חופש ראשונה במהלך הלימודים לבחינה המייגעת והטרחנית הזו. אין ספק, בקריאה של ספרי סדר דין אזרחי – דרכו של אלוהים לומר לך שאפשר למות מוות ארוך ואיטי משעמום בלבד – יש הרבה זמן לחשוב על פילוסופיה.
אבל זמן לחשוב על פילוסופיה הוא תמיד דבר מסוכן. עם הזמן אתה מבין את הפער שבין החלומות שלך למציאות, בין מה שחשבת פעם למה שלמדת להפנים מתקופת הדמיון הפורה של התיכון והשנים שקדמו לו. בכלל, אתה מבין כל מיני דברים. אתה מבין שאם אתה מוכשר – ישנם אין ספור מוכשרים אחרים. ויש פוליטיקות, וזה אומר שיש אנשים אחרים שהם פחות טובים ומוכשרים אבל צבועים ומלחכי פנכה. ואז מגיע גם הכישלון הראשון שלך, במשהו, לא משנה במה, ואתה מבין שאתה לא חסין מכשלונות.
בסופו של תהליך שכזה, אתה כבר מתחיל לפקפק בחלומות שלך ומתחיל לשאול את עצמך: מי אני בכלל. כי גם אם בסביבתך בטוחים שאתה נורא מוכשר ו"אתה? אתה עוד תגיע רחוק" – זה לא ממש קורה, ובטח שלא בקצב שחשבת שזה יקרה. ואתה תוהה: למה שמישהו ירצה לראות את הסרט שלי, מי אני, שפילברג? ומי אני בכלל להתמודד מול עורך הדין המפורסם והמצליח הזה, מי אני ומה עשיתי בכלל? הילד שהיית היה צוחק עכשיו על המחשבה הזאת. מה הכוונה מי אתה, היה שואל, ומוסיף בהתרסה: מי זה בכלל עורך הדין המפורסם הזה שאתה חושש לעמוד מולו?
ובדיאלוג הפנימי הזה שאני מנהל בין עצמי לבין הילד הזה, הוא נותן פייט. פייטר, בחיי, כמו שגם אני הייתי פעם וגם עדיין, לפעמים, כזה. יאללה, החלטתי. יוצא ממעגל הדחיינות הזה. כלומר, רוצה לצאת. אבל לא יכול להימנע מלסמן וי, ואז עוד אחד. יודעים מה הבעיה עם כל סימוני הוי הללו של חיינו? הם לא מסתיימים לעולם. כלומר, עד הרגע הזה שהכול מסתיים (או שניים שלושה עשורים לפניו). אבל טוב, נו, במקום לחפור בטור הגיע הזמן לעשות, להגשים, לממש את כל החלומות. כלומר, אחרי בחינות הלשכה. צריך לסמן וי.