הדיון הציבורי בנושא "עישנתי או לא עישנתי", בו משתתפים ח"כים מכהנים וסלבס שונים, הוא דיון מעורר גיחוך. למי אכפת אם יאיר מעדיף ירוק או חום? למה מעניין אותי אם שלי שאפה או לא שאפה? פוליטיקאים שיקרו, משקרים וימשיכו לשקר, צריך כמובן לרדוף אותם על כך בכל הנושאים, אבל לא זו הנקודה החשובה בדיון לגבי "סמים קלים חוקיים – כן או לא", אלא כמובן הפגיעה בזכויות האדם לחופש ולחירות, והחטאת מטרות החוקים באופן כללי, שהן הגנה על האזרחים והאפשרות לקיום חיים במסגרת משותפת לכולם.
על פי הערכות, ישנם בישראל כמיליון מעשנים או אנשים שהתנסו בסמים קלים. אז מה? כולם עבריינים שלא נתפסו? אני דווקא מכיר מצוין אחד שכן נתפס – אני, יריב פלג. בן קיבוץ ששירת בצבא, שכב עם מתנדבת, היה בהודו, עשה תואר ראשון במדעי הרוח, עובד בעבודה מסודרת ומפרנסת, עושה מילואים, ועבריין סמים במדינת ישראל. לא "עבריין" כי אני מעשן, אלא עבריין שנתפס, נשפט ונידון ל-250 שעות של"צ (שרות לתועלת הציבור) ומנה מהשתן שלו לנציגי המדינה אחת לחודש למשך שנתיים.
איך זה קרה? נתפסתי שלוש פעמים כשבכליי סמים קלים לשימוש אישי. פעם אחת בחיפוש גופני בכניסה למסיבה בדרום הארץ, פעם אחרת "על חם" באירוע סגור ופרטי של חברים בתוך שטח של קיבוץ (שוטר סמוי קפץ עליי עם פנס לתוך העיניים ואזק את ידיי מאחורי הגב בעזרת אזיקון) ופעם של גלידה בדירתי הסטודנטיאלית בבאר שבע, במסגרת מבצע פשיטה על כל הבניין אותו יזמה אחת השכנות. בין התפיסה הראשונה לאחרונה הפרידו שש שנים וכל אחת מהן נכרכה בחיפוש פיזי, נסיעה לתחנת המשטרה הקרובה, חקירה ומתן עדות. אחרי התפיסה השלישית נשפטתי ושירתי את הציבור לתועלתו בעבודות שונות. אני אזרח שומר חוק והעונש היה מקובל עליי, מה גם שכעבור שנתיים (התקופה שבה ריציתי את העונש) נמחק הרישום הפלילי והייתי שוב לאזרח מן השורה. למזלי הרע, שנה לאחר מכן נתפסתי שוב, בפעם הרביעית.
"אנחנו בנסיעה מבצעית, כדאי שתשתוק"
זה קרה בצהריו המוקדמים של יום חול בקיץ שעבר. טבילה קצרה באגן השמן של הים התיכון, ואני נשכב להנאתי על המצעים שהורדתי מהמזרן מבעוד מועד, מוציא את הקטנה שהכנתי ומחשב להתעלף לתומי תחת השמש הקופחת. לא ככה חשב השוטר הסמוי שפטרל שם באותה שעה. בעודי נאבק ברוח ומפנה את פניי כה וכה כדי להדליק את מעשה ידיי להתפאר, נחת דוד שוטר מול פרצופי והודיע לי בחיוך שנתפסתי.
במצבי החוקי לנוכח העבירה, להתחנן נראתה האופציה הסבירה ביותר. ביקשתי בדמעות שייקח את הג'וינט ויעזוב אותי, אולם לא ולא. כדאי גם שאסתום את הפה ולא אתחצף, כי "את הפאדיחה שלך כבר עשית". אחרי חיפוש בכליי, פשפוש גופני והחרמת הנייד ותעודה מזהה, הודיע לי חברי החדש שעכשיו ניסע לחפש עוד סמים בדירתי. אם לא אסכים לכך, הוא באופן אישי ידאג לזה שאבלה לילה במעצר באשמת שיבוש הליכי חקירה. מזל שהסכמתי, ידעתי שאין לי מה להסתיר. מר סמוי הוביל אותי למעבר חצייה סמוך לחוף, שם אסף אותנו אחר כבוד רכב G.M.C מסוג ואנדורה ובתוכו שלושה שוטרים נוספים במדי יס"מ, הכוללים טי-שירט שהידיים מתפוצצות בתוך שרווליה, מכנסי דגמ"ח, נעלי עבודה וחגורה עמוסה בהמון גאדג'טים. אה כן, גם אקדח.
נסענו לדירתי שברחוב ביאליק, בדרך העולה מהים על רחוב אלנבי. כדי לפנות מאלנבי לביאליק לא צריך תואר בספרות, אלא מקום לעשות פניית פרסה. מותר לפנות רק ימינה ואנחנו, מה לעשות, עם הגב לים וביאליק בכיוון היד עם השעון. את היס"מניק שמאחורי ההגה הקשקוש הספרותי הזה לא מעניין. הוא פונה שמאלה בזמן שרכב שמגיע ממול ונאלץ לבצע בלימה גסה. לא התאפקתי והערתי על כך. התגובה לא איחרה להגיע – "סתום את הפה, אל תתנפח. אנחנו כרגע, בדרך לחיפוש אצל חשוד ואלה צרכי הנסיעה". טוב שהחרימו לי את הסלולארי, אחרת הייתי מרים טלפון לרוחאני ומודיע לו שזהו, הסנקציות ממשיכות והפצצה עומדת ליפול לידיים הלא נכונות.
בהגיענו לדירה מצא אחד השוטרים זירעון קאנביס על השולחן, מספריים שקצותיהם שרופים וקערה ריקה, שברור שלא היו בה שאריות אורז. החיפוש שנערך לאחר מכן היה עדין ומתחשב ונשברו במהלכו רק שתי בלטות. אחרי שלא מצאו כלום, יאללה לתחנה. ביקשתי כמה רגעים לסדר את הדירה ולשטוף את החול מהים. "אי אפשר, עוד עשר דקות סוגרים את ארוחת צהריים. תביא מגבת, שלא תלכלך את המושבים".
בתחנת המשטרה הלכו כולם לאכול, חוץ משוטר אחד, שנשאר לשמור עליי בחדר קטן. אחרי עשרים דקות החליף אותו שוטר אחר וגם הוא הלך לסעוד את ליבו. ביקשתי כוס מים – "חכה שההוא יחזור מהאוכל, אני לא יכול להשאיר אותך בלי השגחה". סיגריה? "לא מעשנים בתחנה".
ארוחת הצהריים נגמרה ועכשיו צריך למלא את הניירת. אחד מהטפסים נקרא "תיאור אירוע" ובו צריך השוטר התופס למלא את גרסתו להשתלשלות העניינים. לא יודע אם יצא לכם פעם לראות שוטר מנסה לכתוב 200 מלה בחדר קטן בלי מזגן, אבל אני לא שופט, אולי הוא במשבר יצירתי.
הבירוקרטיה נגמרה וצריך חוקר שיסגור איתי את הפרטים. מתברר שהחוקרים בשיעור שבועי. אין בעיה, נחכה. "מה לא הבנת, עדיין לא מעשנים בתחנה. הנה, בבקשה, קח כוס מים". השיעור בחקירות נגמר ולחדר נכנסת עלית החוקרות של התחנה, כלומר זו עם הציפורניים הכי שוות. היוזר שלה במחשב לא עולה וצריך את איש המחשבים. הוא מגיע, מעלה לה את המחשב והציפורניים מתחילות להכות במקלדת במרץ. אחרי חמש דקות של רעש, שהתיאור הכי טוב שמצאתי בשבילו הוא "רעש שעושות ציפורניים מטופחות שמקלידות", אני שואל מה קורה. היא מהנהנת. עוד חמש דקות, כמה דפים שנפלטים ממדפסת, והחקירה יוצאת לדרך.
כמה שאלות, ("מי מכר לך?"), כמה תשובות מיתממות ("מישהו ברחוב"), וגם העסק הזה מאחורינו. רק ניקח כמה תמונות (פרונט ופרופיל) וטביעת אצבע (מכל האצבעות בשתי הידיים), וסיימנו. מה אכפת לך, שיהיה במאגר. אה כן, קח בחזרה את הפלאפון ותתקשר לבוס להודיע שאתה לא מגיע ולמישהו שיבוא לחתום ערבות. מה זאת אומרת כולם בעבודה? אנחנו כאן, אל תדאג. יש מי ששומר עליך. מה הלאה? לקב"ה ולמפכ"ל פתרונים. שעה נוספת חולפת, חבר מגיע וחותם, ואנחנו בחוץ. איזה כיף, הוא הביא ג'וינט.
כולם מעשנים, כולם עוברים על החוק
שנה תמימה חלפה מאותו מקרה וטפו טפו טפו, עדיין לא שמעתי ציוץ ממשטרת ישראל או ממערכת בתי המשפט. אולי לא כולכם נתקלתם בסיפור דומה, אבל המקרה שלי ממש לא יוצא דופן. פרקליטי היקר ליאור פרי, שייצג אותי חינם בבית המשפט ואת מספר הטלפון שלו ניתן היה למצוא בזמנו על ניירות גלגול, מעריך שמדי שנה פותחת המשטרה כ-50 אלף תיקים דומים שלי, כאשר מחצית מהם מגיעים לבית המשפט, מסתיימים בדרך כלל ללא הרשעה, ועולים למדינה מאות אלפי שקלים. לא שומעים עליהם בגלל שרובם נסגרים בעסקאות טיעון ובעונשים קלים יחסית (כמו שלי) וגם משום שהם מפוזרים באופן שווה יחסית לרוחבו של כל הציבור הישראלי. האפליה "המתקנת" הזו מוכיחה דבר נוסף שכולכם ידעתם – כולם מעשנים. פוליטיקאים, שוטרים, גנבים, שמנים, רזים, מבוגרים, צעירים, הומואים, לסביות, דוסים, פוסט ציונים, אנשים עם משקפיים וכאלה שרואים שש-שש. וכולם, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, עוברים על החוק.
הלב שלכם אולי כבד כמו של פרעה, אבל הכיס בטוח שלא. החומר שאתם מעשנים עולה לכם כסף. הרבה פעמים יותר כסף משתכננתם לשלם, בעבור מוצר גרוע משרציתם לקבל. על חומוס הייתם מתפשרים ככה? אתם גם יודעים שאפשר – בקלות יחסית, מעט חממות יספיקו – לייצר מוצר איכותי במחיר זול יותר. הפיתוח יהיה כחול לבן ולא בבית מלאכה של מישהו שהמטרה שלו היא להרוג אותנו, הגידול יתבצע בפריפריה ויפנה אליה משאבים, זה יעשה נזק כלכלי גדול לסוחרי סמים ויכניס כסף למלחמה בהם, כשהם פונים בבתי הספר התיכוניים ללקוחות שעדיין אין להם תעודות זהות. מי יודע, אולי מישהו שאתם מכירים עוד ירוויח מזה משהו? אז למה קיבינימט, לא?
כי זה לא בריא. ממכר. גם קפאין, ניקוטין, אלכוהול וחציית כבישים. מריחואנה מפוקחת שמיוצרת בתנאים הנכונים ואינה מעורבבת או מרוססת בחומרים כלשהם אינה ממכרת פיזית והגמילה ממנה לא כרוכה בכאבים גופניים, אלא בקשיים מנטליים בלבד. חוצמיזה, אם ברצוני להסב לעצמי נזק (ולעצמי בלבד, שכן עישון סמים קלים אינו מסכן איש אלא אם כן אתה נוהג ברכב, ובמקרה כזה הענישה צריכה להיות זהה לענישה על נהיגה בהשפעת אלכוהול) מדוע שלא אעשה כן? אזרחי מדינת ישראל ראויים לקצת יותר הערכה, "דע את עצמך" ו"הכל במידה", לא?
עוד "כיוון" שחשוב לסתור הוא הנהירה אחרי המריחואנה הרפואית. לא רוצה שרופא המשפחה שלי ייתן לי גראס ולא מאחל לעצמי ולאף אחד את המחלות שלטיפול בהן או להקלה ממכאוביהן הגראס באמת מסייע. לרופא הולכים כשחולים.
בניגוד לקצת יותר ממחצית תושבי קליפורניה ולנשיא ברק "בצעירותי נהגתי לקחת הרבה לריאות" אובמה, שהתנגדו להצעת החוק מס' 19 שהייתה אמורה להפוך את המריחואנה לחוקית במדינתם, ובדומה לאפרו-אמריקני ידוע אחר, גם לי יש חלום. בחלומי אני יושב עם בתי (שטרם נולדה), כשהיא בערך בגיל של בתך הבכורה, ברק, או בנך הצעיר, יאיר, ומעביר לה ג'וינט חוקי למהדרין. תגשימו את החלום הזה בשבילי?