גבר עושה פרצופים לתינוק (צילום: עודד קרני)
ככה אני נראה כשאני מתחנף לאמא שלך... | צילום: עודד קרני

"יאללה, לקום", אני צועק לכיוון המיטות של הילדים. עוד חצי שעה הם חייבים לתפוס את ההסעה לבית ספר ובזמן הזה אני חייב לעשות להם לאכול, לדאוג שהם יתלבשו ולהוציא מהתיקים שלהם את הסנדביצ'ים שעשיתי להם אתמול, או שלשום, או לפני חודשיים, בכל מקרה זה נראה כמו זר של עכברים מתים.

נגמרו הלחמניות. אני טס למכולת, מנצח בקרב על התור, קונה מה שצריך ועולה חזרה הביתה, רק כדי לגלות שהאחד לא טרח אפילו לצאת מהמיטה, והשני יושב עם תחתונים מול המחשב ומשחק חייזר שהולך לחסל את האנושות. "תתלבש לפני שאני משמיד לך את הצורה", אני אומר לו בשקט, מנסה להישאר רגוע.

אחיו הגדול גורר את עצמו לצחצח שיניים. הוא שופך על עצמו חצי בקבוק אפטרשייב בזמן שאחיו משמיד את חצי צפון אמריקה, ואני אורז את הסנדביצ'ים שאף אחד ממילא לא יאכל וברגע האחרון מצליח לבעוט את שניהם החוצה.

באמצע הקפה, דפיקה בדלת. אחד שכח את הילקוט, השני שכח איזה יום היום וחייב את הפרויקט המדעי שלו, משהו שקשור בנמלים. על ההסעה אין כבר מה לדבר. היא עזבה מזמן. אני יורד איתם לאוטו, יודע שעם הפקקים של הבוקר יילך לי עכשיו חצי יום על ההסעה הזו. ככה נראים החיים שלי עם שני הילדים שיש, אז למה אני כל כך רוצה עוד אחד?

החלום

אולי כי פשוט נשבר לי מהם. כי יותר קל לצלול עד המרפקים לתוך חיתול מלא בחרא, מאשר לדאוג שהעבודה במתמטיקה תהיה מוכנה בזמן. כי אני לא יכול יותר להסיע ולשלם ולהגיד למורה שיהיה בסדר ושאנחנו נפצה את בית הספר על הנזקים לרכוש. כי אני רוצה לחזור להיות אבא שרק אוהב.

להתעורר בלילה כדי לחבק ולהרגיע, ולא כדי לשבת מודאג ולנסות לשער את גודל האסון שבגללו הילד לא עונה לטלפון. להריח עור חדש וסבון של תינוקות במקום זיעה של מתבגרים, לשחק עם דובים צבעונים במקום להתחרות ביצורים מהחלל שמשמידים את האנושות.

גבר משחק עם בובות לתינוק (צילום: עודד קרני)
וככה אני נראה כשאני ממש צריך לשירותים | צילום: עודד קרני

הילדים שלי מסתובבים בבית כמו שני שעונים קטנים שמזכירים לי שהזמן לא עוצר לשנייה. אני יודע שאני לא יכול לעצור את השעונים האלה, אבל אולי אם אכוון עוד אחד מההתחלה זה ייראה פחות גרוע. ואולי אני רוצה עוד אחד כדי לתקן את השגיאות שעשיתי איתם. דבר אחד אני יודע בוודאות: אם זה לא יקרה עכשיו, זה כבר לא יקרה. לא עם האישה הנוכחית שלי.

"אין מצב", היא נוהמת כשאני מנסה להעלות את הנושא. "עד שהשניים האלה גדלו, אתה רוצה לתקוע אותי עם עוד תינוק?".

"בואי נתחיל עם העניין של התקיעה", אני עונה לה, "גם על זה אנחנו די מוותרים בשנים האחרונות".

ואז היא צוחקת ומזכירה לי את הלידות הקודמות. אני זוכר רק צחוקים בזמן הניתוח הקיסרי, כשהיא שוכבת עם בטן פתוחה ושלושה רופאים מחטטים בה. המרדים כמעט גירש את שנינו מרוב שהתפרענו. אבל היא, זוכרת את ההחלמה הכואבת ואת המאבק המייסר לרדת במשקל, ולא משנה שאני אומר לה כמה אהבתי את המשקל הזה.

וכשהיא אומרת "אין מצב", היא חושבת גם על הריצות לרופאים, והשלשולים וההקאות וכל הבלגן. ואני נשבע לה שאני מוכן לשחות בקיא ולרוץ לכל הרופאים ולהיות מוקדם בבית ולטפל ולחתל. אבל דיבורי האבהות האלה, שממיסים כמעט כל בחורה שאני מכיר, לא מזיזים לה את הקצה של הרחם.

ושברו

"יאללה, לקום", אני צועק לכיוון המיטות של הילדים. וחושב כמה נחמד היה אם במקום לנער רק את השניים האלה, הייתי צריך להתמודד עם עוד אחד. להכין לו בקבוקים ולקנות לו בגדים ועגלה שתעלה לי כמו קטנוע חדש פלוס ביטוח, ולסדר לו חדר שיעלה לי כמו שני קטנועים, ולבדוק את הטמפרטורה באמבטיה החדשה לפני שאני מכניס אותו, ולבדוק אם הוא נושם ולרוץ לרופא במידה שלא.

ולשבת לידו כל הלילה כשיצמחו לו השיניים, ולקנות אוטו יותר גדול כדי שכל המשפחה תוכל לנסוע, ולקחת עבודות יותר גדולות כדי לשלם על האוטו היותר גדול, וללכת איתו לגן החדש עד שיפסיק לבכות, ולקבל בראש מהבוסים של העבודות החדשות כי לא הצלחתי לסיים את הפרויקט בזמן.

ולשים זר על הראש בט"ו בשבט או בשבועות, לא זוכר מתי שמים זרים על הראש, ולגזור תחפושת בפורים, ולהתרסק עם האופניים ביום כיפור ולבכות איתו בחיסונים, ולבכות עוד קצת ביום הראשון בבית ספר.

ואחרי כל זה לקבל עוד איזה מתבגר שיסתכל עלי כמו משהו שהוציאו מהארכיון ויגיד לי שכדאי שאתחיל להתעמל כי גידלתי חתיכת כרס? אתם יודעים מה, נראה לי שאני אסתפק במה שיש.

מדד הזקפה: 10. בפוטנציה.
אם כבר התחלת: תחשוב שוב, זה יעבור לך.
תדע שהלכת רחוק מדי: כשתסכים לתרום זרע לחברה הלסבית שלכם.