אנו מדי פעם משלים את עצמנו שאנו שולטים בעולם. עזבו בעולם, נסתפק בשליטה בחיים הפרטיים שלנו. אלא שכל גבר אמיתי, שיודע מה טוב לו, הוא כיום כבר גבר ממושמע וכנוע. אנו משכנעים את עצמנו שאם אנו עובדים, מפרנסים ונוסעים באוטו יפה – הכול בסדר, הכול בשליטה. אבל אלה הדברים הקטנים שמגדירים את החיים. ובדברים הקטנים, חברים, בהם – אין לנו כל שליטה.
להתגלח או לא להתגלח, ללבוש את החולצה הלבנה או השחורה, לאכול עם סכין ומזלג, לצאת עם חברים או להישאר בבית, לבקר את הזוג המעצבן או לא (כשבעצם אין 'או לא' – מבקרים). בסופו של דבר, מאחר ורובנו אנשים פשוטים שלא נכנסים לספרי ההיסטוריה במעשינו הנכבדים, אלה החיים. ובהם, כך נראה, אין לנו הרבה שליטה אפילו בחיי היום יום הפשוטים.
המטרה: שהכול יתנהל כרצונן
לרגל כתיבת הטור שאלתי את שותפתי היקרה לדירה: 'תגידי, מה הקטע הזה שאתן כל הזמן אומרות לנו מה לעשות?'. תשובתה: 'ברגע שתעשו מה שאנחנו רוצות נפסיק להגיד לכם'.
פעם, כשהייתי צעיר ותמים, לא חשבתי שכך העולם עובד. הייתי בטוח שיש לי עצמאות מלאה לנהוג איך שאני רוצה לנהוג, בחיי הפרטיים ועם אישה. להתגלח מתי שבא לי, לא להתקלח איזה יום כשאני עייף, ללכת עם כפכפים לבילויים ואפילו לראות מה שאני רוצה בטלוויזיה. זה היה פעם. כיום, לעת זקנה, השלמתי עם המציאות כפי שהיא. לא סתם אנו חיים פחות זמן בממוצע מנשים. הכול חלק מאסטרטגיה כוללת ומלאת חשיבה לטווח ארוך, מסתבר. גם בזה הן טובות יותר.
האשליה של השליטה שלנו מקסימה. במפגשים של בירה וכדורגל, קלישאה גברית, השליטה חוזרת לידיים שלנו. אנחנו אחראים על מה שקורה בבית, חד וחלק. אבל בינינו לבין עצמנו, אנחנו יודעים שכבר מזמן איבדנו את המושכות. כשמתחילים לדבר על מפגש הפוקר בשבת שהתבטל בגלל שאשתו של סמי מארחת את אחותה, כולם שותקים במעין הסכמה שקטה. שותקים מתוך כבוד. שותקים ושותים עוד בירה לזכר הימים ההם, ימי הרווקות החופשיים. אחוות גברים אמיתית.
הן טובות יותר במלחמה פסיכולוגית
אצלי הקושי הגדול ביותר היה עניין הגילוח. לקח לי הרבה מאוד זמן וסבל להשלים עם מגבלות כוחי. היא אמרה לי עשרות פעמים להתגלח. באמת שאני שונא להתגלח. זה בזבוז זמן, זה מיותר, ואין אף סיבה הגיונית לעשות את זה כל עוד לא מדובר בכמות שיער יוצאת דופן מבחינה חברתית. בהתחלה אמרתי 'לא רוצה, לא אוהב את זה, די', והיא נאבקה באופן אקטיבי. הסבירה, שכנעה, ביקשה. 'אתה סתם מתעקש', אמרה. 'מה אכפת לך'.
כל זה עד שהיא הבינה שקיימות דרכים נבונות וטובות יותר מבחינתה. 'לא רוצה? אין בעיה'. ואז, אז מתחיל המאבק האמיתי. השקט. המלחמה הפסיכולוגית של מי יישבר ראשון. ויש להן דרכים, האמינו לי. הן יודעות מה הן עושות. מרגע שהמאבק עובר לפסים שקטים – הן כבר ניצחו. זה רק עניין של זמן.
קשה להגדיר את המאפיינים המדויקים של המאבק השקט. בשלב הזה כבר מדובר בטקטיקה ובצורות חשיבה שאנו לא מבינים. פתאום לפני השינה היא עייפה. פתאום כואב הראש. 'את רוצה כדור, מותק?'. פתאום מלכת הכדורים לא צריכה אקמול. 'לא מאמי, נראה לי שפשוט אני אלך לישון וזה יעבור'. וואלה. מאמי, עאלק. אז התגלחתי בסוף. ולא (רק) כי אני סמרטוט. פשוט אין לי אנרגיות למאבקים האלה. לא מדובר בדברים החשובים של החיים, ולה זה פשוט נורא חשוב.
אין ברירה, חייבים להמשיך לחיות בשקר
הפתגם האנגלי המוכר מספר שנשים - אי אפשר בלעדיהן ואי אפשר איתן. מדובר כאן בסיפור של שנים שאין לו באמת פיתרון. רק צריך להשלים איתו, לקבל אותו ולאמצו באהבה. נמשיך לשקר לעצמנו את אשליית השליטה - והן ימשיכו לשלוט באמת.
אומרים שלפני אלפי שנים, באפריקה, נשים היו המין השולט. לכל אישה, בדומה למקומות מסוימים בעולם כיום עם היפוך מגדרי, היו מספר גברים. ביוון העתיקה נשים נהגו לכרות שד אחד כדי שיוכלו לירות בחץ וקשת. האמזונות הסתירו את שדיהן ושלטו בשבט. אבל השנים עברו, והנשים חכמו. כיום הן לא צריכות להשתמש בטקטיקות המיליטנטיות האלה. את המיליטנטיות הן משאירות לנו. אנו נצא למילואים, בבית הן יהיו המפקדות.