הפסח שזה עתה עבר גרם לי כמדי שנה למחשבות על חופש. קודם כל במובן הכי פשוט: היה לי חופש. סוף סוף, אחרי הרבה עבודה קשה, לקחתי את היומיים האלו שהיו באמצע כדי לא לעשות בהם כלום. העם יצא בהמוניו לחופשות, קשה היה להשיג מקום, אבל אני שרצתי בבית. לפעמים כל מה שהבן אדם צריך זה לשבת בבית, לקרוא ולראות סרטים. לפעמים לצאת אל מול ים המטיילים, להידחף, ולחזור עייף הביתה זה הכי רחוק ממה שאני קורא לו חופש.
אבל מעבר לכך. חופש הוא נושא שמעסיק אותי הרבה, גם במובן שכותב עליו ג'ורג' מוסטקי ושרה כל כך יפה חווה אלברשטיין. השיר מסתיים בתיאור האהבה ככלא: "שוערת יפה בתנועה רחבה נעלה את השער". שזה מזכיר לי את סיפור אהבתם של הורי: אבא שלי לא רצה להתחתן כי הוא חשב שהנישואין הם שבי, עד שנפל בשבי הסורי במלחמת יום כיפור, הבין מה זה שבי באמת, ומיד כשחזר הציע לאימא ועד היום הם מאושרים יחד. לפני שאני מסתבך אנצל במה זו לומר לבת זוגי: לא, אני לא חושב ככה, הכל בסדר.
בת זוגי נסעה לחופש פסח ברומא, והכריזה שזה נותן לי חופש ממנה, הזדמנות להיות קצת לבד ולעשות דברים שהזוגיות שלנו דוחקת הצידה. לא, זה לא מה שאתם חושבים. זוגיות, במיוחד אוהבת, היא משהו שצורך זמן. נכון שהכי כיף בעולם לבלות את כל הערב במיטה יחד, אבל זה אומר שזה ערב שלא קראת, או ציירת, או יצאת עם החבר'ה. ובכלל: זוגיות מחייבת אותך לעשות בחירות שמשפיעות על אדם אחר, ולהיות מושפע מבחירותיו של אותו אדם. כך, אם אבחר להיות בזוגיות ובכל זאת לצאת כל ערב עם החבר'ה, המחיר שאשלם יהיה פגיעה בזוגיות שלי.
החופש לא בא חינם, ולא בא ללא מאמץ – יש מחיר לחופש. אחת הסיבות שהשנה הנושא הזה יותר מעסיק אותי משנים קודמות היא ההחלטה שזה עתה נפלה בקיבוץ שפיים, שאני אחד מבניו, לעבור מקיבוץ למודל של קהילה, שינוי שאני ממתין לו זה זמן. נראה לי שהקיבוץ מדגים היטב את הקשר ההפוך בין חופש לביטחון: אמנם אין סכנה שתרעב ללחם, אבל מצד שני אין לך את האפשרות לעשות בחירות שאחת התוצאות האפשריות שלהן היא שתרעב ללחם. חברי הקיבוץ עשו עכשיו בחירה אמיצה של פחות ביטחון ויותר חופש. בכלל, נראה, ותסלחו לי על ההכללה, שאם מורידים את המוטיבציות הכלכליות, לאנשים פחות חשוב להגיע רחוק בחיים.
הביטוי האחרון הזה בטח יקפיץ כמה סימני שאלה. מה זאת אומרת רחוק בחיים? לאן? ואיך מודדים את זה? אני מניח שמה שאני מתכוון אליו קשור למשמעות, או אולי משמעותיות. באיזה אופן אתה מרגיש משמעות בחיים שלך. האם אתה מתפתח, גדל, לומד, נהנה, אוהב את חייך. האם אתה עושה בחירות או נותן לחיים להחליט בשבילך. זה כמובן נושא גדול שראוי ליותר מפסקה אחת, אז אשאיר אותו לפעם אחרת.
עוד שאלה על חופש התחילה במשהו שקראתי ב"הארץ" של החג, על מקסיקו והמלחמה בקרטלי הסמים שם. ארה"ב ומדינות אחרות מוציאות הרבה מאוד כסף על המלחמה בסמים, שהיא מלחמה לכל דבר, עם נשק והרוגים, כולל חפים מפשע. למה בעצם? למה הסמים הם לא חוקיים? עכשיו אני בטוח שכמה מכם ירצו לספר לי עכשיו על החבר שלהם שנפל בסמים או על ההוא שהפך לדולפין. אחרים אולי ידברו על המכורים שהופכים לנטל על החברה ולפושעים.
אני לא מתווכח, לגמרי לא, אני רק תוהה לגבי אפשרויות הבחירה. היום למשל אנחנו יכולים לבחור לא ללכת לחדר כושר, למרות שזה בהחלט יכול להיות קטלני, או לנסוע במכונית, שזה מסוכן למדי. עקרונית יש לנו גם חופש תנועה שמאפשר לנו לקפוץ מהגג, אם כי התאבדות היא לא באמת חוקית.
מה אם היינו הופכים את הסמים לחוקיים, ומשקיעים כספים בחינוך המציג את השפעת הסמים ובבריאות של תוכניות גמילה וטיפול? הכספים האלו היו מגיעים ממיסוי סמים, יצרני הסמים היו מקבלים את אותה הלגיטימציה שיצרני סיגריות ואלכוהול מקבלים, כלומר לא היו פושעים אלא חברות יוצרות תעסוקה ובעיקר אנחנו היינו מקבלים את החופש להחליט בעצמנו, במודע, איך להרוס לעצמנו את הבריאות, ואולי גם אפשרות לשנות את דעתנו, כל עוד לא הפכנו לדולפינים.