* הטור הינו טור קומי ויש להתייחס בהתאם.
אז ככה: אני לא סטודנט, אני לא פריק גדול של אילת ואני אלרגי לכלור. ולכן נשלחתי לסקר את YOLO - פסטיבל סטודנטים עמוס במסיבות בריכה, אלכוהול וטל מוסרי. הולך להיות טור משעמם, תחתכו עכשיו.
נוחת באום רשרש אהובתי. יוצא משדה התעופה ותופס מונית לכיוון הנסיכה. לצערי, הנהג מתנצל ואומר שנכנסה לו נסיעה חשובה. חותך לי בפנים. מה קרה פה עכשיו? תופס מונית אחרת, זורק את התיק מאחורה, מסתכל על התג של המונית ואומר ״יאללה אבי, לנסיכה בבקשה". הוא מסתכל עליי שתי שניות, מרים את הטלפון ומתחיל לדבר עם אשתו תוך כדי הפגנת יכולות משחק יותר גרועות מאגם רודברג באהבה מעבר לפינה. מה קורה פה?
אחרי חצי שעה הצלחתי. דוד מלך אילת. בתשובה לשאלתי מדוע נהגי מוניות לא ששים לקחת נסיעות למלון הזה, הוא משיב שזה בגלל הקזינו הסמוך שגורם להם לא לחזור למרכז העיר. התעניינתי למה הוא לקח אותי, אז הוא ענה שצריך להתפרנס ושהוא מרגיש שהיום זה היום שלו בבלאק ג'ק. חולה על העיר הזאת.
מהמונית לבריכה המונית
מאחל לדוד בהצלחה, יוצא מהמונית, יורק סמוחטה ונכנס למלון. לא ברור למה, איכשהו באילת, גם אם אתה יוסי שריד - אתה מרגיש קצת ערס. בקטע טוב, שלא תרסקו אותי בטוקבקים, אה.
צועד לכיוון הקבלה. עומר אדם בוקע מכיוון הבריכה. מסתכל למעלה, רצפה מפוארת. מביט ישר - פקידי קבלה מחויטים. מסתכל שמאלה- זוג סטודנטים בבגדי ים מתחרמנים קלות על הספות. הללויה.
לאחר צ'ק אין זריז ונטול בירוקרטיות אני יורד למתחם של המסיבה ומצטרף למה שנראה כמו השקת פרק הפתיחה של האח הגדול, רועש, צפוף ויש הומו חמוד שמנהל את העניינים. אגב, יש לציין שנכנסתי חלק. בלי תור, בלי להידחף, תענוג. מדובר במסיבה אחת, בלי צורך לבחור, בלי לקבל החלטות, בלי להיות בן 25 ולהתחנן לסלקטורית שתכניס אותך לנופש ששילמת עבורו לא מעט. בקיצור - הכל פשוט. אינטימיות זה שם המשחק.
למען האמת, בהתחלה לא היה משהו מיוחד. פה בחורות בבגד ים מינימלי רוקדות לצלילי הוודקה, שם בחור מנסה להתקרב לבחורה ובדרכו מנסה להיזכר אם היא לומדת איתו באותה שכבה, וכמה זה בעייתי אם יקרה ביניהם עכשיו משהו חפוז שיאלץ אותם להשפיל מבט בכל פעם שיתקלו זה בזו במסדרונות האקדמיה. ואז ראיתי אותה. גוף ארוך ומפותל, נראית זורמת ורטובה, בדיוק מה שאני אוהב - מגלשת מים. אני חולה על מגלשות מים. תנו לי או זה או צלילת עירום עם בר ואני מתלבט.
מגלשת עיתונאים
אך לפני כל המגלשות והכיף צריך לזכור לשם מה באתי. וכמו כל עיתונאי שהולך לסקר מסיבות בריכה של אנשים צעירים מלאי הורמונים וסמים קלים, וכאחד שנוהג כמעט אף פעם על פי נורמות עיתונאיות מסודרות, אני חייב להתערבב עם הנוכחים. מה לעשות, זה המקצוע. אז התחלתי לדבר עם איזה שיכור רנדומלי. שאלתי אותו היכן הוא לומד אז הוא ניסה לנשק אותי בפה. מה שקורה באילת. המשכתי הלאה ופגשתי בחורה שנראית פיקחית מספיק בשביל לתת לי תמונה כללית שתעזור לי לכתבה. היא גם הייתה בלונדינית אבל זה לא בהכרח קשור. רציתי לשאול אותה שאלות ענייניות אך לפתע היא עצרה אותי ושאלה אם בא לי להצטרף אליה למגלשה. אני מאוהב.
אחרי 700 מדרגות בחום של גבול סיני, הגענו. תחנת הזינוק למגלשה. ובכן, זוכרים את הילד המעצבן שמשמש כסלקטור של המגלשה במימדיון/ שפיים/אשקלונה. נו, זה עם הרגל הגמישה והסיגריית LM? אז פה מדובר בחיילת משוחררת יפהפיה שעושה כאן עבודה מועדפת, ומשום מה היא שומרת על המגלשה טופלס. סתם, זה אותו ילד. רק שהוא ירד לאילת, הפך למבוגר עם שרירי תאומים מפותחים ומבט סטייל גיבור פאודה. חולה על מגלשות.
ניסיתי להתחבר איתו אז אמרתי לו שאני עושה כתבה ושאני אשמח לראיין מישהו דומיננטי מצוות עובדי המלון. תגובתו: "אתם מתגלשים אחד אחד ואוי לכם אם תנסו לעשות שטיקים". כן, גם אני הופעתי מעניין ה"שטיקים". לא מבין, בן אדם בונה דמות של סלקטור, מפתח קריירה, עובד על המבט והתנועה של הברך ובסופו של דבר יוצאת לו מילה כמו "שטיקים" שמרסקת את התדמית. בכל מקרה, אמרתי לו שאנחנו לא כאלה, שבסך הכל באתי לסקר את הפסטיבל, שאנחנו כבר אנשים בוגרים ושאני רק רוצה, ברשותך כמובן אדוני הטוב והמפחיד מדי, לתת לגברת הנחמדה את הדחיפה הראשונית, ככה שתצבור מומנטום בירידה. רק זה.
חתכנו לו בפנים, כמובן. אין תחושה מענגת יותר מהתגלשות זוגית כשברקע נשמעו צעקות "אתה תשלם על זה". התבגרתי. אני מאוהב.
ערב טוב לך
סיימתי מקלחת שהקלה קצת על הכאבים ביד מהתפיסה של סלקטור המגלשות, והתכוננתי לצאת למסיבת הלילה. במועדון. באילת. בדיוק כמו שזה כתוב. שלא תטעו, אני לא תלאביבי מגעיל מומחה למסיבות ורייבים, ממש לא. אבל צריך להודות, זה היה החלק הפחות טוב של הפסטיבל. בעוד שבצהריים התחוללה מסיבת בריכה שגורמת לטומורולנד להיראות כמו קבלת שבת, בערב קיבלנו מסיבה רגילה שגורמת לפלקה להיראות כמו תכנית אירוח של ירון לונדון. מטאפורה לא טובה, מסיבה עוד יותר.
ושלא תטעו, זה לא שיש לי משהו נגד אילתים. להיפך, בכיתה ט׳, בזמן שאכלתי מק-דיוויד, אפילו הרשתי לכמה מהם לשכנע אותי בכוח לקפוץ ראש מהגשר המפורסם. אבל מפה ועד להעביר את שישי בערב ביחד, יש גבול. הרי כל הקסם של ה- yolo זה שהוא אינטימי, שבשונה מאחרים, הוא מתרחש במלון אחד אטרקטיבי ומנותק. אז למה להוציא את זה מגבולות המלון? ועוד למועדון.
אבל אז ראיתי אותה שוב, המתגלצ'ת. במקום בגד ים - שמלה, במקום הוויאנס - עקבים, במקום פנים - מייק אפ. אישה. נראית אפילו יותר טוב עם אאוטפיט של ערב. איזה מזל שההפקה בחרה לעשות מסיבת לילה במועדון. זו מקצוענות, זו חשיבה מחוץ לקופסא, גם הזדמנות להתנקות קצת מהכלור של הבריכה וגם הזדמנות מעולה להכיר את אילת האמיתית. רק אם גברת "בוא למגלצ'ה, נתגלש על הבטן" הייתה זוכרת אותי מהמסיבה בצהריים, זה היה מוגדר כערב מושלם. סעמק.
לסיכום, הייתה חוויה מעולה. כזו שמצד אחד גורמת לך לגעגועים לימיך הפרועים כסטודנט, ומצד שני גורמת לך לזקפה. שיט, האוטו קורקט הזה באייפד. ואם לרגע נתעלם מהעובדה שלא זרם עם המתגלצ'ת ומכך שבערב השני חציתי את הגבול המצרי וביליתי שעתיים מרוקנות כיסים בקזינו, אני יכול להגיד בלב שלם שפסטיבל yolo (you only live once) גורם לך להיזכר להיזכר ולהאמין במנטרה הזו. צריך ליהנות, חיים פעם אחת. אלא אם כן אתה פרס ואז כמו בקאנדי קראש, אתה צובר חיים. אין כמו לסיים טור אילתי עם בדיחת קרש.