*הטור הינו רציני, לשם שינוי.
לפני הכל וקודם כל, אני מנסה להגדיר את עצמי כקומיקאי. מצחיקן. שטותניק. אחד שמשתדל לצחוק על כולם, ובעיקר על עצמו.
המדור הקומי הזה קיים מעל לשנה, ובמשך הזמן נחשף למאות אלפי אנשים וקיבל טוקבקים מכל הצורות. חלקם מפרגנים, חלקם שוחטים והרבה נעלבים. כן, כל שילוב מילולי קלישאתי של תימני וקמצן גורר אחריו טוקבקים שטוענים כי המחבר חשוך בדעותיו, כל בדיחה תמימה על אישה אוטומטית מדביקה תווית של חזיר שוביניסט, וכל אזכור של המילה אתיופי אומר שאני אדולף היטלר של הכושים. הנה גם עכשיו, כתבתי אדולף היטלר וכושים באותו משפט. או הו, מה שיחכה לי בתחתית העמוד.
ביום רביעי שעבר החלטתי להשקיע בעצמי 40 דקות וצפיתי בשני הפרקים הראשונים של העונה ה-19 של סאותפארק. אין מה להגיד, קומדיה במיטבה. אני מודה שבקריירת ה-vod שלי אמנם פספסתי כמה פרקים אבל ספק אם קיים פרק חכם כמו הפרק הכפול הזה. אני לא אכנס למהלכי עלילה ולבדיחות ספציפיות, אלא אתרכז במסר שרק קומדיה סאטירית גאונית יכולה להעביר כל כך טוב, והוא כזה - בעידן הנוכחי אסור להגיד דברים שלא עולים בקנה אחד עם רגשותיהם של, ובכן, כל המגזרים והמיעוטים הקיימים. וגרוע מכך, צריך ליישר קו עם דעת הרוב. פוליטלי קורקט זה שם המשחק, נון- קונפורמיזם - לא בבית ספרנו. זה היה מצחיק ועצוב ומדויק.
קצת לאחר מכן, גוללתי את הפיד הכחול ונתקלתי בקטע של כתב ערוץ 2, ליאור פרידמן, בו הוא פוצח במונולוג פובליציסטי לעיני כל האומה שעדיין ערה באחת בלילה. ובדיוק כאשר חשבתי שגם הוא, כמו כל התקשורת, יבכה את לכתו העצובה בהחלט של האדמו״ר קירשנבאום, הוא שינה כיוון וטען שדווקא התקופה החברתית, ולא הפוליטית, היא זו שאפשרה לקירשנבאום את הקרקע הסאטירית לצמוח בה ושכנראה שהיום זה לא היה קורה.
והוא צודק. סביר להניח שהיום, בעידן הפוסט-טוקבקיסטי-אנונימי, קירשנבאום היה נופל עוד לפני שהיה קם. ונכון שגם אז נשלחו למערכת ״ניקוי ראש״ המיתולוגית מכתבים נזעמים, אך הם נשארו בתחומי המערכת, מול לכל היותר עשר זוגות עיניים. אם התכנית הייתה משודרת כיום, כאשר כל קול וירטואלי חד נשמע בחוצות העיר וגורר אחריו גולשים רבים אל עבר תהומות האנטי-הומור עצמי, כנראה שבמקום פולחן אישיות קולקטיבי בתקשורת וברשתות החברתיות כבר היו מפרסמים קריקטורות שלו לבוש במדי ס״ס תחת הכתובת ״ברוך שפטרנו״.
הייתי חייב.תתבעו אותי
וכעת וודאי יבואו הפמיניסט והטבעוני והאתיופי והמזרחי והערס והמתנחל והחננה והתלאביבי ויגיד שזה שטויות ושהם יכולים לצחוק על עצמם, אבל רק שלא יצחקו על חשבונם. וממש אז, בתזמון מושלם, יצאו להם מהמחילות צדקני הצדקנים ויבשרו שנגמרו הימים שאפשר לכסות גזענות ומיזוגניות ואטימות ושנאת חינם ועוד תהליכים חברתיים גסים תחת מעטה של ״הומור״. ואני לא אדע מה לענות להם, כי אני רק רוצה לצחוק. כי גם כשבאו לצחוק על הטבעונים - צחקתי, כי לא הייתי טבעוני. וכשבאו לצחוק על ההומואים, צחקתי, כי לא הייתי הומו. וכשבאו לצחוק על המזרחים - צחקתי קצת, כי הייתי חצי מזרחי. ולבסוף, כשבאו לצחוק עליי - כבר לא היה מי שיצחק. סופה של הקומדיה.
שיא האירוניה הוא שבדיוק בתקופה שבה כבר אסור לצחוק על אף אחד ואולי עוד מעט באמת כבר לא ישאר מי שיצחק, דווקא עכשיו, מועדוני הסטנדאפ חווים רנסנס שמזכיר את תחילת הניינטיז. כן, זה המצב. כנראה שהרשת כל כך מפחידה את האנשים המצחיקים שהם באים לזרוק את הפאנצ׳ים השחורים על הבמה. שיט, עוד פעם כתבתי שחור. מה יהיה איתי, עוד יחשבו שאני גזען כמו שחשבו שעידו רוזנבלום כזה כי העיז להוליד ילד אתיופי בפריים טיים בערוץ 2.
חזרה לנושא: מה קורה על במות הסטנדאפ הישראלי, למה שם מותר? לפי פרידמן, ג׳רי סיינפלד הפסיק להופיע בקולג׳ים האמריקאיים כי הוא לא יכול לצאת מזה נקי, כולם שם נעלבים בשם כולם (וגם ביל מאהר נכנס באמריקאים שאיבדו את היכולת לצחוק בקטע מופתי). אז איך זה שכאן, אצל האחות הקטנה והשובבה של ארה״ב, ההמון אמנם יוצא למחות בכיכרות הרשת ובשבילי הפייסבוק, אך יודע גם לעצור בדרך ולצחוק מסטנדאפ נטול פוליטקלי קורקט בקומדי קלאב? ייתכן ומכל התהליך דווקא הקומדיה הבלתי אמצעית היא זו שתנצח?
ואני, אני בטח שלא בא לחנך אף אחד. אני כולה ליצן שמנסה לדבר במילים יפות, וספק אם מצליח. המטרה שלי בסך הכל היא לנסות ולהרחיב את גבולות השיח החופשי למצב שבו נוכל לצחוק אחד על השני. ולהרגיש טוב עם זה. לכו תדעו, אנחנו עוד עשויים לגלות שכשצוחקים על עצמנו יותר מאשר מתגוננים, הדלקת המעיקה הזאת בביטחון העצמי משתפרת.
הטור מוקדש באהבה לכל הקבוצות, המגזרים והזרמים. חוץ מהלסביות. צחוק.