אתם יודעים מה, אולי היינו צריכים לקחת את תוכנית אוגנדה. מה כבר קיבלנו כאן? לא הרים מפלצתיים, לא מקום אקזוטי, לא מזג אוויר יוצא דופן. כלום. הכל פה רגיל ושגרתי מבחינה גיאוגרפית, את כל תבנית הנוף אפשר כבר להכיר אחרי הטיול השנתי הראשון, ורוב ימות השנה המילים האחרונות של החזאי בדרך כלל נגמרות ב-"מחר טמפרטורות רגילות לעונה". בעצם, חוץ מהתמודדות עם ארגוני טרור, רודנים מוסלמיים ונהגים מטורפים על הכביש, ממש משעמם פה.
לעומת זאת, במקומות אחרים בעולם יש אנשים ששורדים ברמה היומיומית, רק בגלל שבמקום בו הם גרים שוררים תנאי טבע קיצוניים במיוחד. הנה הקיצוניים שבהם.
הכי חם
שאלתם את עצמכם פעם למה שליט לוב מועמר קדאפי נראה בדרך כלל על המסך כל כך מעוך, כמו מישהו שעישן סוליית חשיש רגע לפני שנדלקו המצלמות? ובכן, יתכן ויש סיבה אחרת לחזות העייפה של קדאפי (כלומר, פרט לחשיש). נראה אתכם שומרים על מראה רענן ופריזורה מטופחת ומצליחים להישאר בפוקוס אם הייתם גרים באל-עזיזה, לוב, עיר מגוריו של קדאפי. הרודן הלובי מתגורר באחד המקומות החמים על הפלנטה, אשר תועדה בו הטמפרטורה הגבוהה ביותר אי פעם על האדמה – כמעט 58 מעלות צלזיוס. המוח ניצלה באיטיות באל-עזיזה, המוקפת במרחבים הלוהטים של מדבר הסהרה.
לצד אל-עזיזה מתחרה גם העיירה האתיופית דאלול (Dallol) על תואר הכבשן העולמי. שם אמנם לא נרשמה טמפרטורת שיא כמו באל-עזיזה, אך בדאלול תועד מזג אוויר הרבה יותר יציב; 34 מעלות בממוצע בכל יום במשך שש שנים ברציפות. יכולים לדמיין את זה? קיץ אחד ארוך ולוהט.
לדאלול כמעט שאין כבישי גישה, כך שלראות שיירות גמלים משתרכות באיטיות תחת השמש היוקדת, סוחבות שקי מלח לעבר בתי העיירה העשויים בלוקים של מלח, זו לא פאטה מורגנה – רק עוד יום חם.
בשנת 2004 זכתה דאלול לדקות תהילה כשצוות דוקומנטרי של הנאשיונל ג'יאוגראפיק הגיע לעיירה במסגרת התכנית Going to Extremes, בה מגיע הצוות למקומות קיצוניים ומנסה לחיות בהם כמו המקומיים. לצוות שלום.
הכי קר
אחת משיטות החיסול החביבות על ג'וזף סטאלין הייתה הגלייה של מתנגדים פוליטיים עם כרטיס בכיוון אחד לסיביר, בתקווה ששם הקור כבר יגמור אותם באיטיות. 1,200 תושבי הכפר אוימיאקון במזרח רוסיה, ממשיכים להעניש את עצמם יום יום, הרבה אחרי שסטאלין הלך לעולמו, ומוסיפים להתגורר במקום המיושב הקר בעולם.
71 מעלות מתחת לאפס נמדדו באוימיאקון (Oymyakon) באופן רשמי – אבל זה היה הרחק ב-1926. מאז מזג האוויר השתפר והיום הטמפרטורה הממוצעת בחורף עומדת רק על מינוס 45 מעלות. ממש ברגע זה למשל, תושבי אוימיאקון משתזפים בטמפרטורה של מינוס 32 מעלות. ולתשומת לב תלמידי בתי הספר בירושלים, המייחלים בכל חורף לקצת שלג שיביא איתו יום חופש מהלימודים – אל תעשו רילוקיישן לאוימיאקון; שם בתי הספר נסגרים רק אם הטמפרטורה יורדת ל-52 מתחת לאפס.
אגב, כמו שכבר הבנתם, אוימיאקון אינה מרכז העולם. למעשה, אם נתקעתם בלי וודקה ייקח לכם שלושה ימים להגיע לעיר הסמוכה יקוטסאק (Yakutsk), שם כמעט רבע מיליון איש סובלים ביחד ממינוס 40 מעלות בחורף. גם אין מלונות באוימיאקון, והאפשרות היחידה למצוא מקום ללון בו היא להתנחל אצל אחד התושבים – אבל אל תתטרחו להתקשר ולבקש שידליקו לכם את הבוילר; אין מים חמים.
המקום המיושב הכי מבודד
מה המקום המיושב הכי נידח שעולה על דעתכם? מעלות-תרשיחא? טעות. בלב הכחול העמוק של האוקיינוס האטלנטי - 3,000 ק"מ מדרום אפריקה ו-3,000 ק"מ מדרום אמריקה - מבצבצת מעל המים טריסטן דה קונה (Tristan da Cunha); קבוצת איים בשטח 200 קמ"ר, המאוכלסים ב-300 משועממים שלא מצאו שימוש טוב יותר לאזרחות הבריטית שברשותם.
על הסדר בטריסטן אחראי איש מנהלה ושמונה אנשי קהילה הנבחרים אחת לשלוש שנים – מהם תצטרכו לבקש אישור לרדת לחוף, אם במקרה תעברו עם אוניה במקום ותרצו לקפוץ להגיד שלום. בהעדר שדה תעופה בטריסטן, כלי שיט הוא האופציה היחידה כדי להגיע לחור הזה.
חיי היום-יום על האי מגוונים ושוקקי חיים, ואפילו טלוויזיה כבר הגיע ב-2001 ומשדרת ערוץ בריטי בודד. את ההשכלה הפורמלית מסיימים ילדי האי לרכוש בגיל 15, ומצטרפים לשוק העבודה. רוב תושבי טריסטן מתפרנסים ממכירת בולים ומטבעות לאספנים, או מדיג, ואת שעות הפנאי הם מעבירים ב- לא תאמינו - דיג, וככל הנראה סיבת המוות הנפוצה על האי היא שעמום.
הכי גבוה
על הנוף של העיר הפרואנית לה רינקונדה (La Rinconada) אפשר להגיד שהוא הורס את הבריאות, במלוא מובן המילה. 30 אלף תושבי העיר הגבוהה בעולם אולי נהנים מנוף מטמטם, אבל סובלים בשל כך מבידוד גיאוגרפי, ממיעוט דרכי גישה ומחוסר בחמצן, מה שמשאיר אותם נחשלים, חסרי אפשרויות תעסוקה, ובעלי תשתית סניטרית בקאנטים. אבל היי, יש נוף.
זרים ומחפשי הרפתקאות שמגיעים לעיר עלולים לסבול מקשיי נשימה ולחטוף מחלת גבהים עקב החמצן הדליל שבגובה 5,000 מטר, והעיר צוברת לה בינתיים מוניטין של מקום עני עם תושבים מיואשים. רוב המקומיים בלה רינקונדה עובדים בחינם במכרות הזהב הסמוכים לעיר, בתמורה להטבה המאפשרת להם לקחת פעם בחודש גוש מחצב שאולי-אולי יש בו חתיכת זהב קטנטנה.
הכי רטוב
500 מילימטר גשם שיורדים בשנה בחיפה מספיקים כדי להציף את גשר פז והעיר התחתית, לגרום לשיבושי תנועה ולשתק חצי עיר לפחות פעם אחת בחורף. מעניין איך הייתה מתמודדת חיפה עם 12 אלף מילימטרים של גשם שיורדים בממוצע בשנה בעיירה לוארו (Lloro) במערב קולומביה.
את שמה קיבלה העיירה הרטובה בעולם הודות לעודף הסנטימנטליות הדרום אמריקנית המוכרת – Lloro פירושו בספרדית "לבכות". אבל 7,000 תושבי העיירה כבר למדו שאין טעם לבכות על גשם שנשפך, או לקוות שמערכת הניקוז המקומית תעמוד בעומס. במצב כזה לומדים לראות את חצי הכוס המלאה: כשאתה יושב על קו המשווה ועל אחד האיזורים המשוגעים מבחינה אקלימית, שחוטף משקעים מהפסיפיק ומהקריביים, אתה יודע שלפחות אתה לא צריך להתלבט אם לקחת מטרייה.
הכי יבש
גם הדיקטטור הצ'יליאני אוגוסטו פינושה, בחר כמו רודנים אחרים להגלות את מתנגדי המשטר לאלף עזאזל, או יותר נכון במקרה שלו, להעיף אותם למדבר אטקמה, אי שם במרחבים הצחיחים בין הרי האנדים לאוקיינוס השקט. היכן שהאוויר כל כך יבש, שאפילו הגופות של מתנגדי השלטון לא יוכלו להירקב בהיעדר טיפת לחות.
180 אלף קמ"ר של מינימום סימני חיים משתרעים בצפון צ'ילה, עם ממוצע גשמים של מילימטר גשם אחד בשנה. בחלק מאזורי המדבר גם קקטוסים לא צומחים בגלל היובש הקשה, ואפילו מתכת לא מעלה חלודה באטקמה בגלל האוויר היבש. כך עומדות להן כמעט 200 עיירות רפאים, שרידי מחנות פועלים שנבנו לטובת עובדי המכרות, או לטובת האסירים שפינושה השליך לשממה של אטקמה. לא היעד הכי מומלץ בעולם לחופשה הבאה שלך, אפילו אם אתה חובב מושבע של אתגרים פסיכיים.
מחפש עוד מקומות שיאתגרו אותך? >>