למרבה האירוניה, בין חומות הבטון של הכלא וגדרות התיל, הדבר הכי טוב שיכול לעמוד לזכותו של אסיר שנכנס לכלא לאחר שהפר את החוק, הוא החוק. אטיקה, גואנטנמו ואבו-גרייב רחוקים אמנם שנות אור מבוטקה השמירה המתקלף של כלא שאטה, רק שהדשא של השכן ממש לא מעניין את 21,500 האסירים הכלואים כיום ב-26 בתי הסוהר בישראל. אין פשע מושלם, אין מחיר לחופש, אין כמו אמא – וכנראה שחוץ מעו"ד מחורבן, אין גם דבר גרוע יותר מבתי הכלא האלה.
כלא שיטה (שאטה): הכאת עצירים, הפרת זכויות וצפיפות בלתי נסבלת
למרות שחמישים שנה עברו מאז מרד האסירים הגדול, בו נמלטו 66 אסירים ונהרגו 2 סוהרים, שאטה נותר דוגמא לבית סוהר שמור וקשה עם 800 אסירים פליליים וביטחוניים, אייקון של גדר תלתלית ישנה ושערי ברזל בצבע כחול שמיים. בשנים האחרונות ממעט שאטה לספק סיפורים מפוצצים – מקסימום פה קטטה המונית בין פעילי פתח לג'יהאד, שם ניסיון הברחה של סמים. ב-2006 התלוננה הסניגוריה הציבורית על הפרות קשות של זכויות אזרח בכלא: הכאת עצירים, אסירים ללא מיטה הנאלצים לישון על הרצפה, ואיכלוס אסירים מעל הצפיפות המותרת בתאים (3 מ"ר לאסיר במקום 4.5 מ"ר שטח מחייה לפי תנאי החזקה במעצר. אגב התקן האירופאי עומד על 9 מ"ר).
כלא איילון (רמלה): אסירים בלי שם ובלי צו מעצר
לכלא רמלה הותיק יש מקום של כבוד בתחום בתי הסוהר בישראל: אדולף אייכמן נתלה בשטח הכלא, הרצל אביטן ושמעיה אנג'ל צברו שם רזומה, ויגאל עמיר איכלס את אחד מתאי הבידוד. אם הקירות יכלו לדבר הם היו מבקשים לראות פסיכולוג קליני. ולמרות העבר ה'מפואר' של הכלא, דווקא בשנה האחרונה קפצה לרגע לכותרות אחת הידיעות היותר מרתקות על צדדיו האפלים של מתקן הכליאה: אסיר הכלוא באיילון ואיש אינו יודע מיהו האדם ועל מה הוא עצור; עציר ללא זהות.
ב-13 ביוני 2010 העלה העיתונאי רענן בן צור ידיעה במדור הפלילים של אתר YNET, בשם "מי אתה מיסטר איקס? האסיר ללא שם וזהות". על פי בן צור, באגף 15 של כלא איילון כלוא מזה זמן רב גבר שאיש אינו יודע מיהו ובגין מה הוא נאסר. האסיר אינו זוכה לביקורים והוא נמצא נמצא בבידוד בתא שנבנה במיוחד ליגאל עמיר (לפני שזה הועבר לכלא רימונים): "אני לא מכיר עוד אסיר או עצור בשב"ס שכלוא בתנאי בידוד והפרדה חמורים כאלה", צוטט בכתבה גורם בשב"ס. זמן קצר לאחר פרסום הידיעה הורדה הכתבה מהאתר, כנראה בשל צו איסור פרסום.
את חרושת השמועות תדלק הבלוג האמריקאי "תיקון עולם", מפעיל הבלוג, ריצ'רד סילברסטיין, טען כי מיסטר איקס הוא עלי-רזה עסגרי, שר הביטחון האיראני וגנרל משמרות המהפיכה האיסלאמית לשעבר, שנחטף באיסטנבול ב-2007 והובא לישראל. אמנם גם משפחת עסגרי טוענת לחטיפה, אך מצד שני ישנם דווחים שהבכיר האיראני בכלל ערק מרצונו למערב. בדצמבר 2010 ידע סילברסטיין לספר כי עסגרי התאבד בתאו בכלא איילון. כך או כך, גם במידה ודבריו מופרכים מהיסוד, עדיין נותרת נותרת השאלה: מי הוא מיסטר איקס?
כלא הדרים (תל מונד): השפלות, התעללות וניסונות התאבדות
840 אסירים בכלא הדרים שבשרון, 240 מתוכם אסירים בטחוניים: בכירי חמאס ופתח, מחבלים שהואשמו בביצוע פיגועים וביניהם גם מרוואן ברגותי. היתר הם אסירים פליליים כבדים, רוצחים וחברי משפחות פשע, ויש גם עצורים המוחזקים כבר כמעט 10 שנים במעצר מנהלי ללא משפט או הגשת כתב אישום. הרכב האוכלוסייה נפיץ ממילא בהדרים, המשמש עבור מרבית העצורים כתחנת המתנה לפני משפט, בדרך כלל לתקופות של בין שישה חודשים לשנה וחצי. בתנאים כאלה הופכת השהות הקשה שבמקום לפקעת עצבים אפופת אי ודאות לפני מתן גזר הדין, וזה כאמור, בסביבה חברתית תומכת כמו שרק בכלא אפשר לקבל.
הלחץ העצום שיוצרים תנאי הדיור לעצירים חדשים יחד עם ההמתנה מורטת העצבים לקראת גזר הדין, הביאו ליותר מ-20 מקרי התאבדות בהדרים בשנתיים האחרונות. בין המקרים המוכרים: אסף גולדרינג שהואשם ברצח בתו בת השלוש ביולי 2009, וחודשיים לאחר מכן כשהועמד לדין התאבד כש'קפץ ראש' על משטח בטון בכלא; אמרה טמיסגין שתלה את את עצמו בעזרת קרעי סדינים מחלון בית הכנסת בכלא, לאחר שהואשם באוקטובר 2009 ברצח אישתו; ושי אברמהוף ראש כת ה"איתקה" שהתעלל בילדים ותלה את עצמו בעזרת שרוך הנעליים שלו בתאו במאי 2010.
את דו"ח הביקורת של לשכת עו"ד שפורסם ב-2008 יכלו אולי לתרץ בשב"ס במתח העצום והלחץ שבחיי הכלא. הדו"ח, שגובש בזמנו על ידי עו"ד אמנון זכרוני והתייחס לאגפים הבטחוניים והפליליים, חשף כי סוהרים נוהגים להשפיל אסירים, להטיל עונשים שרירותיים ולשסות בהם כלבים.
מתקן כליאה 1391: המקום שאיש אינו מוכן להודות על קיומו
אי שם במרכז הארץ, במרחק של שעה מתל אביב נמצא לא רק אחד מבתי הכלא האפלים בישראל, כי אם גם אחת הפינות החשוכות של כל מדינת חוק. מתקן הכליאה 1391,הנמצא ברשות צה"ל, לא מופיע על המפות או בתצלומי האוויר, ובמערכת הביטחון כנראה לא מוכנים להודות בפה מלא אודות קיומו. תאי המתקן מוכרים בעיקר לאסירים בטחוניים, קלפי מיקוח ושבויים לבנונים. המוכר שבהם הוא מוסטפא דיראני, אשר ריצה שמונה שנים בין קירות המתקן; שם על פי עדותו, גם פגש את מיודעו חוקר השב"כ ג'ורג', שלפי טענתו אנס אותו במהלך החקירה.
המתקן נמצא בתוך מצודה שבנו הבריטים בשנות השלושים, ובו שני תאים בגודל של 10 מ"ר, 4 מ"ר, וצינוקים של 1.5 מ"ר. הקירות שחורים והתאים מרוהטים בבטון בלבד: דרגש בטון למיטה ושירותי "בול פגיעה", אין חלון ויש נורה הדולקת 24 שעות ביממה. לעצורים אין דרך לדעת מתי נגמר יום ומתחיל הלילה, וגם בנוגע למיקומם הגיאוגרפי אין לעצירים הרבה ידע. אסירים ששהו במתקן סיפרו כי כששאלו את הסוהרים היכן הם נמצאים, ענו להם: 'על הירח' או 'מחוץ לישראל'. עם כניסת הסוהר לתא מחוייב האסיר לעמוד, לחבוש שק שחור על ראשו ולהרים את הידיים באוויר. "מעולם לא ראיתי את התקר, בכל פעם שהרמתי את הראש ראיתי רק חושך. האור היחיד מגיע ממנורה קטנה בעוצמה של נר, שהוחדרה דרך אחד הקירות", סיפר אסיר לשעבר במתקן.
דבר קיומו של המתקן פורסם ב-2003 עם דרישת משפחות אסירים פלסטינים שעתרו לבג"צ יחד עם המוקד להגנת הפרט בדרישה לקבל מידע אודות בני משפחתם הכלואים. גם את דרישתם של חברי כנסת ישראלים לבקר במקום דחה בג"צ. לפי המידע שקיבל בג"צ, בין אמצע שנות ה-90 לאמצע שנות ה-2000 שהו במתקן כ-270 עצירים. משם הוסע מוסטפא דיראני למטוס שהחזיר אותו ללבנון בעסקת השבויים של 2004. בדיון שנערך בבג"צ בתחילת 2011 הודיעה המדינה כי מאז 2006 לא נעצרו אנשים במתקן. באותו דיון דחה ביהמ"ש עתירה שדרשה לסגור את המתקן ופסק כי הוא ישאר פעיל, זאת לאחר שהמדינה התחייבה כי לא ייעצרו בו תושבי ישראל או תושבי השטחים.
נווה תרצה: התמכרויות לסמים ושיקום כושל
עבור 200 אסירות בכלא נווה תרצה, החיים מחוץ לכלא כנראה קשים ומסוכנים יותר מאשר השהייה מאחורי הסורגים. זו כנראה גם הסיבה ש-65 אחוז מהאסירות מוצאות את עצמן חוזרות שוב ושוב אל כתלי הכלא לאחר השחרור. חלק גדול מהן ממש מבקשות להיכנס למאסר מכיוון שמחוץ לכלא אין להם כסף, עבודה או בית, ומי שמחכה להם הם הסרסורים וסוחרי הסמים.
ברור שהרצון של האסירות להישאר בכלא הוא לא תעודת כבוד לשב"ס, אלא דווקא תעודת עניות למנגנון שיקום כושל שמביא את האסירות לפעמים לסיטואציות אבסורדיות שלא מהעולם הזה. כמו זה של נ', אסירה בשנות העשרים לחייה, ששוחררה מהכלא בשנה שעברה והבטיחה טרם צאתה למנהלת הכלא, סגן גונדר רונית מצליח, אותה כינתה "אמא", שתחזור לכלא בכל מחיר. ואכן, ברגע ששוחררה מהכלא מיהרה נ' לשרוף את רכבה של המנהלת, נאסרה שוב ושבה מיד לזרועותיה של "אמא".
שלושה אגפים בנווה תרצה, שניים מתוכם מאוכלסים במכורות לסמים; זו המכה של הכלא. חלק גדול מהמכורות עברו בכלא גמילה בכפייה, הסמים נלקחו מהן בכוח אבל הוחלפו בתרופות פסיכיאטריות. בין האגפים אין חלוקה לאסירות השפוטות לעבירות קשות וקלות, אבל לעיתים שתי אסירות המגיעות מאותו תחום התמחות באזרחות, משובצות לאותו התא בכלא; למשל מארי פיזם שחלקה את חייה עם שותפתה לתא, רגינה קרוצ'קוב, שנידונה ל-12 שנות מאסר בגין הטבעת בנה בן ה-4 בגיגית.