מדפי המשטרה קורסים מרוב תיקים קרים. במאי השנה פורסם בארצות הברית מחקר שמצא כי למרות שמספר מעשי הרצח ירד לשיעורו הנמוך ביותר מאז שנות השישים, הרי שמספר המקרים הבלתי מפוענחים עלה באופן מטריד. למעלה משליש ממקרי הרצח לא מסתיימים במאסר. מתוך אלפי התיקים שנותרו קרים, הנה ארבעה מקרים מפורסמים, שממשיכים לרתק את הציבור ולהזין ספרים, סרטים ותיאוריות קשר מפוקפקות.
ג'ק המרטש
הרוצח הסדרתי המוכר ביותר, לפחות עד חניבעל לקטר, פעל בלונדון במשך מספר חודשים ב-1888 (לפחות. יש הטוענים כי גם רציחות שנעשו בשנים הבאות הן מעשי ידיו), בהם הוא הטיל את אימתו על לונדון, ובעיקר על יצאניותיה. האכזריות שליוותה את מעשיו (שכללו שיסוף גרונות וביתור גופות), חוסר האונים של המשטרה והקופון המסחרי שגזרו עליו העיתונים האדירו את המיתוס שלו לממדים עצומים.
סביב חמש "הרציחות הקאנוניות" של ג'ק המרטש, אלו שהחוקרים מסכימים כי נעשו על ידו, צמח המיתוס על אדם בודד ומסוכן שגרם לפאניקה ברחובות לונדון. הסמטאות התרוקנו, הזונות התגודדו באימה, והמשטרה גירדה בפדחת בתסכול. רשימת החשודים הלכה וגדלה, כשלא מעט תימהונים נזעקו להגיש מועמדות ולהפוך לאגדה חיה. בין החשודים עלו גם שמותיהם של וולטר סיקרט, מחשובי הציירים של התקופה, וד"ר ג'ון גאל, הרופא המלכותי שפעל כביכול בשליחותה של המלכה ויקטוריה והתבקש לחפות על סקנדל אפשרי של יורש העצר.
העובדה שהרציחות לא פוענחו עד היום פרנסה לאורך השנים מאות יוצרים, מיוצר הקומיקס אלן מור (ב"From hell" המופתי, שגם עובד לסרט) ועד פטרישיה קורנוול, סופרת המתח המצליחה שנרתמה לפתור את התעלומה, אך הקימה עליה מבקרים רבים.
רוצח הזודיאק
רוצח הזודיאק לא זכה להפוך לאייקון תרבותי בדרג של ג'ק המרטש, אך גם מקומו לא נפקד מדפי ההיסטוריה. בין השאר, היה ליעדו של הארי המזוהם, ולגיבורו המסתורי של סרטו המעולה של דייויד פינצ'ר, "זודיאק".
רוצח הזודיאק פעל בצפון קליפורניה בשנות הששים והשבעים. הוא חיסל לפחות חמישה בני אדם, כאשר שניים נוספים שרדו את התקפותיו. את כינויו התקשורתי בחר בעצמו; הוא נקב בו במכתבים ששלח לעיתוני סן פרנסיסקו, ובהם התגרה בחוקרים, חשף את זהותו ברמזים מוצפנים, ואיים לחסל קורבנות נוספים.
משטרת סן פרנסיסקו לא הצליחה לאתר את האיש. החשוד המרכזי היה ארתור לי אלן, היחיד שצווי חיפוש הוצאו נגדו, אך כל הראיות שנמצאו במהלך החקירה וקשרו אותו למעשי הרצח היו נסיבתיות בלבד. ב-1992 אלן נפטר. באותה שנה הוא גם זוהה, בתמונת רשיון נהיגה ישנה, על ידי אחד מהאנשים שנמלטו מידי הזודיאק 23 שנים קודם לכן. ב-2002 נערכה השוואה בין הדנ"א של אלן לדנ"א שנמצא על מעטפות המכתבים. הדנ"א היה שונה, אך יתכן כי הדנ"א שעל המעטפות לא היה זה של הרוצח.
התיק נסגר במשטרת סן פרנסיסקו ב-2004, ונפתח שוב ב-2007, כשדניס קאופמן פנה ל-FBI בטענה כי אביו החורג הוא הרוצח. בדיקת דנ"א שנערכה לפריטים שמסר לא הניבה תוצאות חותכות. העובדה שקאופמן טען בהמשך שסבו הוא גם רוצח הדליה השחורה, רוצח הפנטום ורוצח הליפסטיק, לא הוסיפה לאמינותו. זה המקרה גם עם דבורה פרז, שטענה ב-2009 שאביה היה הזודיאק – כאשר קודם לכן היא טענה כי היא בתו הלא חוקית של ג'ון קנדי. התיק עדיין פתוח במספר תחנות משטרה בקליפורניה.
הדליה השחורה
"ללונדון יש את ג'ק המרטש. לאמריקה יש את הדליה השחורה", אמר בראיין דה פאלמה על המקבילה האמריקנית של פרשת הרציחות האנגלית. הוליווד, המאוהבת ברוצחים אלימים ופשעים בלתי פתורים, מצאה עצמה בתפקיד הלוקיישן וגיבורת משנה חשובה בפרשת "הדליה השחורה", שהסעירה את עיר הסרטים בסוף שנות הארבעים. ג'יימס אלרוי, סופר המתח הנודע שכתב את הספר שעליו ביסס דה פאלמה את סרטו "הדליה השחורה", קרא לה "המונה ליזה הפוסט מלחמתית", שעליה מושלכים כל הפחדים והתשוקות.
הדליה השחורה היה הכינוי שניתן לאליזבט שורט (לא ברור מתי ולמה, כנראה בעקבות הסרט "הדליה הכחולה" מ-1946), צעירה בת 22 שגופתה נמצאה, חבולה וחצויה לשניים, במגרש נטוש בלוס אנג'לס ב-15 בינואר 1947 (צילומי הגופה המזעזעים זמינים לכל באינטרנט). הציבור רגש, העיתונות סערה, והמשטרה התקשתה לבצע את עבודתה כראוי. כשישים אנשים הציעו את ראשם לרשויות, ואחד הבלשים ציין כי "מדהים לגלות כמה אנשים הציעו קרוב משפחה כרוצח".
יש המאשימים את התקשורת, שבימים הראשונים התרוצצה בין רגלי החוקרים ואף עצרה פריטי מידע שהגיעו אליה, בעובדה שהפרשה מעולם לא פוענחה. העיתונות היתה גם זו שקידמה את הנראטיב לפיו שורט היפהפיה היתה נערה מופקרת ופתיינית, ובכך חרצה את גורלה במו ידיה.
מארק האנסן היה החשוד המרכזי של המשטרה, לאחר שחבילה שנשלחה לעיתון לאחר הרצח כללה פנקס כתובות ששמו הודפס עליו. שורט התגוררה בביתו של האנסן במשך תקופה קצרה ב-1946, והוא היה אחד האנשים האחרונים ששוחחו איתה לפני מותה. בחקירתו סיפק האנסן גרסאות סותרות, אך אשמתו לא הוכחה. כיוון אחר, כמו במקרה ג'ק המרטש, הפנה את החוקרים לחפש אחר רופאים, בשל העובדה שהרצח כלל טיפול כירורגי מדוקדק בגופה. כך עלו בין השאר שמותיהם של ד"ר וולטר ביילי, מנתח שבתו היתה חברה של אחת מאחיותיה של שורט והתגורר בקרבת המקום בו נמצאה הגופה, וד"ר פטריק או'ריילי, סאדיסט מורשע שהכיר את מארק האנסן. שמועות נוספות טענו ששורט היתה לסבית או דו מינית, ואחרות קשרו לרצח שמות כמו וודי גאתרי, אורסון וולס ובאגסי סיגל. שמועות כאלה ואחרות, מופרכות ומרושעות יותר ויותר, המשיכו וממשיכות לאפוף את המקרה הסנסציוני עד היום.
טופאק שאקור
טופאק שאקור, אחד מגדולי הראפרים שידעה אמריקה (ויש הטוענים – הגדול שבהם), פלירטט עם הפשע והמוות כל חייו. כגנגסטה-ראפר אולד-סקול מבטן ומלידה, הוא ישב בכלא עוד בבטן אמו. הוא גדל לאם מכורה לסמים ולאב שהיה אחד מעשרת הפושעים הנמלטים המבוקשים ביותר בארה"ב ונשפט עם לכידתו לשישים שנות מאסר. הוא סחר בסמים בילדותו, והמשיך לטפח את תדמית העבריין גם כראפר. גיליון האישומים נגדו כלל ירי על שוטרים, חילופי ירי בין כנופיות שהובילו למותו של ילד, ותקיפה מינית ששלחה אותו למאסר. יום לפני מתן פסק הדין במשפט האחרון הוא נשדד ונורה חמש פעמים, אך באורח פלא שרד את הפגיעות – שתיים מהם בראשו.
אבל שנתיים לאחר מכן, לאחר שחרורו המוקדם של טופאק, הוא נורה שוב. ב-7 בספטמבר 1996, בדרכו חזרה מקרב אגרוף, עצרה ליד מכוניתו קאדילק לבנה וממנה נפתחה עליו אש תופת. שאקור הובהל לבית החולים במצב אנוש, וב-13 בספטמבר הוא נפטר מפצעיו. גופתו נשרפה, וחלק מהאפר עורבב במריחואנה שעושנה אחר כבוד על ידי חבריו ללהקת Outlawz.
היריבות בין טופאק לנוטוריוס ביג, שגילמו באישיותם את היריבות בין הראפ של החוף המזרחי לזה של המערבי, הפכה את האחרון לחשוד המרכזי ברצח. ביגי הכחיש בתוקף. שישה חודשים מאוחר יותר, הוא נרצח בנסיבות דומות. גם פרשה זו נותרה בלתי פתורה. גם ידידו של ביגי, שון קומבס (פאף דאדי), נחשב לחשוד בהתנקשות, בעקבות סכסוך קודם עם שאקור.
התעלומה לא פוענחה, והותירה מקום נרחב לתיאוריות שונות, חלקן קונספירטיביות, לרבות האפשרות שטופאק כלל לא מת. תיאוריה זו נתלית בין השאר בעובדה שטופאק נקשר להגותו של מקיאוולי (הוא אף כינה את עצמו "מקיאוולי" באלבומו האחרון, עליו עבד לפני מותו), שיש הטוענים (וכנראה שלא בצדק) שביים את מותו כדי להוליך שולל את אויביו. עדויות של אנשים הטוענים שראו את טופאק החי ממשיכות להישמע עד ליום זה.