בצומת גלילות, בערב שישי אחד, עוצר משה "טורים" כהן, רכוב על אופנוע ספורט אימתני, ומסתכל סביבו בעודו ממתין לרמזור שיתחלף לירוק. מימינו יש מכוניות, והן לא מעניינות אותו. משמאלו הוא רואה אופנוע אחר, מדגם לא מוכר, ועליו רוכב במעיל צהוב ומהוה ובחורה רועדת מקור. בבחינה מדוקדקת יותר נראה שמדובר בסוג של אופנוע קאסטום – תנוחת הרכיבה של הז'לוב זקופה ורגליו מושטות קדימה. במילים אחרות: שום תחרות לאופנוע הספורט האימתני של משה "טורים" כהן. האור ברמזור מתחלף, ומשה, מחייך בתוך הקסדה, סוחט מעדנות את המצערת. תוך שניה יעלם האופנוע המוזר מאחוריו.
אבל הוא לא נעלם. למעשה נמצא האופנוע המוזר לפניו. במשך שניות ארוכות מנסה משה, המתקשה להאמין למראה עיניו, להבין איך יתכן שאופנוע קאסטום כבד כמו המפלצת הזו מראה לו, למשה "טורים" כהן הידוע בספורטיביותו, בגבריותו ובקצב החלפת ההילוכים שלו, מה דמות לה ללוחית הרישוי האחורית. ויותר מכך – בעוד אופנוע הספורט של משה מיילל בתשעת-אלפים סל"ד, היצור המוזר המקדים אותו שקט לחלוטין, אפילו מהורהר למראה. לבסוף משה מתעשת, מעביר לשלישי, ורק אז, הרחק מעבר לקו המאה קמ"ש, הוא מצליח סוף סוף להשיג את מבוקשו ולהשאיר את המתחרה מאחור. בקול זעקת מנוע מיוסר הוא נעלם בין המכוניות העושות דרכן בואך הרצליה, בעודו מחליט נחרצות לקנות אופנוע חדש וספורטיבי אף יותר ויהי מה.
מאחור, על האופנוע המוזר, אני מחייך אל עבר הנוסעת שאיתי. "מסכן," אני אומר. "מזלו שאף אחד לא סיפר לו שהאופנוע שהשיג אותו הוא בכלל אוטומטי."
אופנועים ממאדים (קטנועים מנוגה)
באופן מסורתי, אופנועים הם כלי רכב בעלי גיר ידני ולקטנועים יש גיר אוטומטי רציף, הקרוי ואריאטור. אופנוע בעל גיר אוטומטי הוא, לפי הגישה הזו, סתירה לוגית. אבל דגם DN01 החדש של הונדה הוא בדיוק זה – יש לו גיר אוטומטי, ולמרות זאת הוא אופנוע בכל רמ"ח איבריו. ויש שיאמרו שהוא הרבה יותר מזה. יש לו מנוע 680 סמ"ק מאותו סוג המשרת את דגם הטרנסאלפ הידוע של הונדה, שמעביר את התנועה אל הגלגל האחורי באמצעות גל הינע (כלומר – ללא שרשרת), מערכת בלימה עם ABS ועוד כל מיני דברים טובים, אבל כל זה מתגמד לעומת התכונה הבולטת ביותר של האופנוע, זו שגורמת לכך שאף אחד ברחוב לא מסוגל להתעלם ממנו: העיצוב. מעולם בחייכם לא ראיתם אופנוע שנראה ככה. עד היום. מעולם – עד עכשיו. הנה:
DN-01 בחניה של ניר יניב. מאז לא נראו עקבותיו | יח``צ:
ניר יניב
רגע, יכול להיות שעוד לא הבנתם. נשמו עמוק. הביטו שוב. הנה:
DN-01 בעוד זווית אחת. אחרונה, באמת | צילום:
ניר יניב
זהו. נסו להרגע – הסקירה הזו עוד לא נגמרה.
אופנוע עיר ואופנוע כפר
הדבר הראשון בו מבחין האופנוען הממוצע בבואו להתמודד עם ה-DN01 הוא, כמובן, חסרונה של ידית הקלאץ'. אין כזו. אבל מרגע שהתגבר על ההלם הפסיכולוגי לא נותר לו אלא לעסוק בשלושת המאפיינים האחרים של הכלי: נוחות, שקט ויציבות. הונדה אמנם מתגאה במסורת ארוכה של אופנועים נוחים, שקטים ויציבים, אבל האופנוע הספציפי הזה הוא, עם כל הכבוד לדגמי הטרנסאלפ והווארדרו, משהו אחר לגמרי. מרכז הכובד הנמוך והמשקל הגבוה שלו (260 ק"ג רטוב) גורמים לו להרגיש כמו מכונית יוקרה – אבל כזו שנוטה בסיבובים. ובניגוד לאופנועי קאסטום, ה-DN01 שקט כמעט כאילו היה חשמלי. אופנוען שהריגוש שלו כולל אגזוזים מנוסרים ומנועים רוטטים לא יבוא על סיפוקו, אבל רוכבים נורמליים, אנשים שמעדיפים לראות מסורים בסרטי אימה, יעברו חוויה כמעט קסומה.
בכבישים בין עירוניים ה-DN01 הוא חלום. המנוע מפיק כוח מספיק בכל מהירות ובכל מצב. הגיר האוטומטי פשוט מצוין – לא צריך לחשוב, לא צריך להאזין לסיבובי המנוע או להביט בלוח המחוונים (הדיגיטלי לחלוטין, כמובן), כלום. פשוט לשבת, למשמש בידית הגז כרצונך ולהנות מהנוף. לגיר האוטומטי יש שני מצבים בסיסיים: Drive ו-Sport. במצב הראשון, שהוא ברירת המחדל, הנסיעה נוחה ונעימה והמנוע לא מתאמץ באמת בשום שלב. המצב השני, שבו סיבובי המנוע גבוהים מעט יותר וכיול הגיר שונה באופן כללי, הוא זה שגרם עגמת נפש כה רבה למשה "טורים" כהן. מעבר לכך ניתן להעביר את הגיר למצב ידני, הקרוי טיפטרוניק, בו הרוכב הוא זה שמוריד או מעלה הילוך בעזרת מפסק. ללא קלאץ', כמובן – הגיר עושה זאת בעצמו. ניתן לעבור בין כל המצבים השונים בעמידה או בנסיעה בכל מהירות שהיא, ושום התרגשות או בלבול לא ניכרו בו. למעשה, הגיר טוב כל כך עד שלא רק שהוא מפצה על המנוע הצנוע-יחסית בהספקו (62 כ"ס), אלא גם שלטעמו של כותב שורות אלה דוקא הגיר, ולא העיצוב, הוא התכונה המרשימה ביותר של האופנוע.
איש לא יופתע אם אוסיף שברכיבה עירונית הגיר האוטומטי הנ"ל הוא תענוג לא פחות. עם זאת, ה-DN01 לוקה בכל החסרונות הרגילים של אופנועי קאסטום, ובעיר הדבר ניכר. הוא נמוך מאד ואי אפשר לראות מעבר למכוניות שמלפניך, הוא ארוך למדי והתמרון מסורבל מעט, אם כי דוקא המשקל הגבוה, שציפיתי שיהווה בעיה, לא השפיע כלל – הוא מאוזן באופן יוצא מן הכלל, ואלמלא היו אומרים לי לא הייתי מנחש כמה הוא שוקל. חיסרון נוסף הוא העובדה שכל נהגי המכוניות, רוכבי הטוסטוסים והולכי הרגל מסביבך מנסים נואשות לזכות בתשומת לבך, לשאול אותך מאיפה הבאת את זה, ואם זה דגם חדש, וסחתיין אחי על האופנוע, וכמה סמ"ק המנוע? וזה באמת גיר אוטומטי כמו ששמעתי? וזה אוכל הארלי דייוידסון? ותגיד, אחי – מוכר?
מה שמביא אותנו אל הבעיה הקשה ביותר של ה-DN01 – המחיר. הכלי הזה עולה, החזיקו טוב טוב בכסא, יותר ממאה וארבעים אלף שקל. אולי זה לא האופנוע היקר ביותר שזכה אי פעם לייצור סדרתי, וגם לא היקר ביותר שהגיע לארץ, אבל גם האופנוען העשיר ביותר וקורא מגזיני האופנועים האדוק ביותר יודו שמדובר בחתיכת תג מחיר. עם זאת, אני והבחורה הרועדת מקור מודים בפה מלא שחוויית הרכיבה אכן תואמת לסכום הנדרש.
לו היו לי המעות הדרושות אולי הייתי קונה לי אופנוע כזה. כיוון שלא זה המצב, כל מה שנותר לי הוא למרוח על אחוריו של אופנועי הפרטי ושבע הקרבות מדבקה גדולה ויפה לאמור: האופנוע השני שלי הוא DN01.
